לפני שבועיים הצגנו לכם את הצד הפיזי של צאצאי אברהם יצחק ויעקב עם סיפורם של היהודים הקשוחים בעולם. אבל חייבים להודות, ברוב המקרים שבהם יהודים השפיעו על ההיסטוריה העולמית, התבצעה התרומה בדרכים נעימות הרבה יותר. זה, כמובן, לא אומר שההשלכות של ההצלחה הזאת היו נעימות, חלק מהן מאיימות עלינו עד עצם היום הזה. אבל אתם כבר יודעים איך זה אצלנו: מה שלא יהיה, קודם כל חשוב לפרגן.
זיגמונד פרויד: בואו נדבר על סקס
בואו נתחיל את הרשימה הזאת בקביעה קצת אינפנטילית: זיגמונד פרויד היה גאון. נדוש, נכון? לא אם חושבים על זה לעומק. הפסיכולוגים שבקהל בטח יחלקו על הרדוקציה (זאת המילה שהם משתמשים בה כשהם מנסים להגיד שקיצרתם לאללה, רק בפלצנות) שאנחנו עומדים לעשות כאן, אבל מה אכפת לנו? במקרה שלנו הרופאים כבר הרימו מזמן ידיים. מרגע שהחליט למקד את עצמו בתחום המוח והתת מודע, הגיע החבר זיגמונד למסקנה ששינתה את פני האנושות. כזאת שנראית לכם היום מובנת מאליה, אבל עד תחילת המאה ה-19 איש לא העז לומר, בטח ובטח להעלות על הכתב: כל מה שעשיתם בחייכם, כל החלומות, כל התקוות, העתיד, העבר, ההווה, הכל קשור לדבר אחד: סקס.
ליבידו, אנרגיה מינית שאוצרת בתוכה מרכיבים שמשפיעים על הנפש שלנו, היא המקור לכל מה שמתרחש מסביבנו. סיפוקים והדרך לממש אותם הם חזות הכל. הבוס מתנכר אליכם במשרד? זה לא בגלל שהוא דרעק (טוב סתם, הוא כן), יותר סביר שזה הפער בין הרצון לבלות לילה עם המזכירה הלוהטת, לבין ההבנה שבפועל הוא יבלה אותו עם מישהי בעלת סקס אפיל של צנונית. זה החלק השני של הליבידו: אלימות, כזו שבאה כתוצאה מדחפים לא מסופקים. והדבר הכי מעניין בסיפור הזה? אנשים קנו אותו. הפסיכואנליזה של פרויד - שהיא בעצם תירוץ מתוחכם לדבר עם מישהי על החלומות הרטובים שלה מבלי לקבל צו הרחקה, נחשבת לכלי טיפולי מהימן עד עצם היום הזה. אם היינו מקשיבים לאימא והולכים ללמוד פסיכולוגיה, אולי מישהי הייתה מוכנה לדבר גם אתנו.
אלברט איינשטיין: שלוש אותיות (וספרה) ששינו את העולם
עד המאה ה-19 היה ממש כיף להיות פיזיקאי. לא הרבה השתנה ב-250 השנים שחלפו מאז ניוטון, כך שלא היה יותר מדי מה לעשות. מצד שני הייתם יכולים לתפוס תחת על החבר'ה, ולהסביר להם איך באמת העולם עובד. עד שיהודי-גרמני אחד החליט שנמאס מכל האבטלה הסמויה הזאת, ויצא לחקור את מקורות האנרגיה. אחרי שחפר מספיק עמוק כדי לקדוח נפט, עלה איינשטיין על התובנה שגם גוף במנוחה ניחן עדיין בכמות מסוימת של אנרגיה. מכאן הגיע המסקנה שמסה היא אינה דבר קבוע אלא משתנה בהתאם למהירות הגוף. את כל כאב הראש הזה ריכז איינשטיין למשוואה פשוטה: אנרגיה שווה למסה כפול מהירות האור בריבוע (E=MC2). למה זה אמור לרגש מישהו שלא סבל מכפכפת נעורים? טוב ששאלתם.
התובנות של איינשטיין שינו בצורה דרמטית את עולם הפיזיקה, ההסבר שהעניק מאוחר יותר לתופעת האפקט הפוטואלקטרי אף זיכה אותו בפרס נובל. תפיסת העולם והחומר השתנו לחלוטין ואפשרו למדע פריצת דרך חסרת תקדים, כזאת שלא תמיד שימשה לקידום האנושות. הסיבה שאיינשטיין כל כך רלוונטי לחיינו גם היום תלויה בסיפור קטן שהתרחש אי שם בתחילת שנות ה-40. אחרי שנמלט מגרמניה הנאצית והשתקע בארצות הברית, טען הפרופסור המוערך כי הגרמנים נמצאים בשלבים מתקדמים של העשרת אורניום (על בסיס התובנות של איינשטיין עצמו), ודחק בנשיא האמריקאי, רוזוולט, לעשות הכל כדי להגיע ראשון לפצצה. כך נולד "פרויקט מנהטן", שהביא את ארצות הברית להיות המעצמה הראשונה בעולם להחזיק בכלי הנשק ההרסני, בו ייעשה שימוש בהמשך כנגד יפן.
מאוחר יותר הסתבר שהגרמנים כלל לא היו קרובים לשלב הזה, מה שגרם לאיינשטיין להצטער מאד על בחירתו. על ערש דווי כתב הפיזיקאי המהולל במכתב לחבר וותיק: "עשיתי רק טעות רצינית אחת בחיי, והיא כשחתמתי על המכתב לרוזוולט". אבל אתם יודעים איך זה, כולם עושים טעויות בחיים.
בילי ויילדר: אף אחד לא מושלם, אבל הוא היה הכי קרוב
הומור היה מאז ומתמיד מאפיין בולט בהיסטוריה של העם היהודי. ככה זה כשאתה הילד הצנום עם הסנדלים והגרביים, אם התכנון הוא לשרוד לשנות הבגרות כדאי שתדע להצחיק את הז'לובים. בילי ויילדר, עוד נציג חשוב ליהדות גרמניה, הגיע לארצות הברית בגיל 26 עם אפס מילים ידועות באנגלית וחלום להפוך לתסריטאי. בכל מקרה אחר היה הסיפור הזה נגמר בקריירה של נהג מונית, אבל ויילדר לא היה סתם עוד אחד. יכולת התפיסה המהירה של הצעיר הפולני והקשרים שיצר עם האנשים הנכונים בהוליווד (פיטר לור, הכוכב של "M", היה שותפו לדירה), אפשר לו לקבל את ההזדמנות לה היה זקוק כדי להוכיח. ומרגע שזה קרה, אף אחד כבר לא הביט לאחור.
האמת היא שקצת בעייתי לשייך את ויילדר רק לקבוצת המצחיקולים. האיש יצר את אחד מסרטי הפילם-נואר הגדולים של כל הזמנים (Double Indemnity") ודרמה חסרת פשרות על התמכרות לאלכוהול ("The Lost Weekend"). אלא שעמוק בפנים הוא תמיד העדיף לצחוק על העולם. זה קרה כשג'ק למון וטוני קרטיס ניסו לראשונה להיכנס לנעליים נשיות ב"חמים וטעים" (ופגשו שם את מרילין מונרו), כשסגר חשבון עם הנאצים באחת הפארודיות הגדולות של כל הזמנים על מלחמת העולם השנייה ("סטלאג 17) והכי הרבה ב"הדירה" – שהקדימה את כל הסיטקומים על החיים בניו יורק ב-30 שנה. מעל הכל, ויילדר לא לקח את עצמו ברצינות יתרה. אחרי 72 סרטים שכתב, 27 שביים, 6 פרסי אוסקר ומורשת שממשיכה עד עצם היום הזה, הוא בחר לכתוב על המצבה שלו את המילים: "אני תסריטאי. אבל אתם יודעים, אף אחד לא מושלם".
מארק צוקרברג: נו, האתר הכחול הזה עם האצבע למעלה
חשבתם פעם כמה בעייתי זה להיות מארק צוקרברג מבחינה היסטורית? בטח שלא חשבתם, רק אנחנו מתעסקים בשטויות כאלה. אבל אם הייתם צריכים לחשוב על זה רגע, על היכולת להסביר לדורות הבאים מה בדיוק עשה החנון מווייט פליינס, ניו יורק, לחיים שלכם – מה הייתם אומרים? מהפיכות מדעיות אפשר למדוד כמותית, הצלחה מוזיקלית אפשר לבדוק לפי מכירות תקליטים וכרטיסים להופעות, שחקני כדורגל נמדדים במספר התארים ובשכר, אבל איך מודדים את הפייס שטות הזה? מה שמצחיק הוא שצוקרברג עצמו כנראה לא יצליח לענות על השאלות האלה.
אז הרעיון של צוקרברג שינה את העולם, חכמה גדולה להגיד. אופן צריכת המידע השתנה, מודלים עסקיים התנפצו, מהפיכות ומחאות וסקנדלים בינלאומיים פרצו, אביב ערבי, חורף איסלאמי...אה כן, והמושג "חברות" שהשתנה לנצח. ככה זה כשרוב האנשים שנמצאים ברשימה שלכם מעניינים אתכם ברמת הרפרוף בפיד. משהו ודאי אחד בכל זאת אפשר לומר על פייסבוק: היא שינתה לנצח את התקשורת בינינו. מסרים קצרים, תווים בודדים, הרבה תמונות של חתולים, לייק, שייר, הרבה יותר מזה וכבר קשה לנו לעכל. אם המגמה הזאת תימשך יכול להיות שהילדים שלנו יתקשרו בהברות ועיצורים. פתאום עתיד האנושות לא נראה ורוד כל כך, אה?
לאונרד כהן: הצרידות שעיצבה דורות
יודעים מה הדבר הכי מעצבן בלאונרד כהן? חוסר הייחודיות המוחלט שלו במבט ראשון. האיש נראה כמו מישהו שהייתם פוגשים משחק שש-בש בפיצוציה של המרכז המסחרי, ונשמע כמו מעשן כבד שבדיוק פתח את הפאקט הרביעי ליום הזה. ואז האיש עולה על הבמה, פוגש במיקרופון, ופתאום העולם כולו הופך טוב יותר. כבר 50 שנה שהאיש הצרוד מרטיט לבבות ברחבי העולם, במהלך חצי המאה הזאת ידע העולם כמה מהלהקות הטובות בתולדות המוזיקה, כוכבי פופ עלו וירדו, ז'אנרים חדשים נכנסו לשימוש, תקליטים הפכו לדיסקים שהפכו לקבצים דיגטליים, דורות של מעריצים התחלפו – אבל איתו נראה כאילו הזמן קפא.
אז מה סוד הקסם של לאונרד כהן? ככל הנראה העובדה שהוא לא באמת "רק זמר". הפנומן הקנדי הוא הרבה יותר פילוסוף מאיש תרבות. לצד העיסוק במוזיקה עצמה, הקדיש כהן זמן לכתיבת רומנים, שירה ספרותית, ובעיקר ניסה להבין את התהליכים והמרכיבים שמאפיינים את האנושות. מהמחקר המעמיק הזה נולדו יצירות שעסקו בדת, מיניות, יחסים, אהבה, זוגיות, אימפריאליזם, כוח, פנטזיה, היינו יכולים להמשיך לנצח. ואז כשמבינים שאיש מהדור החדש לא יכול לעמוד ברמה הזו, פתאום מסתבר למה לא פחות מ-200 אמנים שונים ביצעו את "הללויה" ב-30 השנים האחרונות. כי יש להתפלל סתם, ויש להתפלל כמו לאונרד כהן.
ג'רי סיינפלד: החיים זה מצחיק
אם תעמדו מספיק זמן בצד ותסתכלו על האופן שבו העולם מתנהל, יש סיכוי שתגיעו לתובנות מפתיעות. ג'רי סיינפלד ממש לא היה הראשון שעלה על הטריק הזה, בוודאי שלא הראשון לנסות אותו על קהל במועדוני סטאנד-אפ. אבל למצחיקן מברוקלין היו חלומות גדולים הרבה יותר מאשר קריירה במרתפי מועדונים טחובים בניו יורק. סיפור לידתה של "סיינפלד" שלו יגיע ככל הנראה בסופו של דבר לקולנוע. הסדרה שנדחתה שוב ושוב, שאיש מראשי האולפנים ששמע עליה לא ראה צורך אמיתי בקיומה, מצאה בסופו של דבר את הדרך אל הפריים טיים האמריקאי. ומאותו הרגע הפכה לסמל שלו במשך תשע עונות תמימות.
ההומור של לארי דייויד וג'רי סיינפלד חולל מהפכה של ממש בדרך שבה הטלוויזיה תפסה את מושג הצחוק. פתאום הבינו שם שמה שמעניין את הצופים באמת הוא, הפתעה-הפתעה, הם עצמם. במקום עוד סיטקום על שותפים בעיר הגדולה, במקום עוד ניסיון ניגון שוחק על עצב הזוגיות, עזבה סיינפלד את הכל והתמקדה בחיים. בסיטואציות הבנאליות, חסרות החשיבות, המובנות מאליהן לכאורה שמרכיבים את היום יום של כולנו. כך הפכה כל פראנויה של ג'ורג', כל מפגש משפחתי של ג'רי וכל דייט של איליין לקלאסיקה מיידית. משם גם נולד ז'אנר הקומדיה הריאליסטי החדש עם "לואי", "בנות" ו-"תרגיע" של לארי דייויד. כי האמת היא שהדבר שאנחנו אוהבים יותר מכל הוא לצחוק על עצמנו...בתנאי שמישהו אחר מגלם אותנו.
דייויד בקהאם: כל בננה - מיליון דולר
לא ראיתם את זה בא, נכון? אבל מדובר באמת לאמיתה. טוב, בסדר, חצי אמיתה. סבו של בקהאם מצד אימו היה יהודי, מה שגרם אפילו לבקהאם להגדיר את עצמו כ"חצי יהודי". אבל הבעיה הגדולה באמת עם בקהאם ברשימה הזו היא לא אם היה עובר מבחן יהדות של אלי ישי (בואו נודה על האמת, רובנו לא היינו עוברים כזה), אלא למה הוא נחשב למשפיע באמת? כי עם כל הכבוד לבננות המסובבות מהקרן, לבעיטות החופשיות האסתטיות למראה והרזומה העשיר בקבוצות מפוארות, הקריירה של בקהאם לא באמת הביאה בשורה של ממש לעולם הכדורגל. הרבה מאד פוטנציאל שמעולם לא הוביל קבוצה או נבחרת לתארים (שלא יובן לא נכון, הארון של בקהאם מתפוצץ מגביעים. אבל רובם המכריע לא "חתומים על שמו"). ההוכחה הכי טובה? בגיל 32, זה שבו שחקנים ברמה הגבוהה נמצאים עדיין בשיא כושרם, העדיף יקיר הממלכה הבריטית לעבור לליגת הכדורגל האמריקאית.
וזו ככל הנראה גם התרומה הגדולה בותר של בקהאם לעולם הספורט, תרומה שהשפיע עליו משמעותית בכל הקשור לדרך שבה אנחנו רואים כדורגלנים. בקהאם מוכר עד היום יותר חולצות, תחתונים ומוצרים לשיער ביפן מאשר כל שחקן אחר, מדובר באייקון תרבות עם חוזי פרסום שעולים בהרבה על עלות האחזקה שלו. ריאל מדריד ולוס אנג'לס גלאקסי הביאו אותו בידיעה שהתרומה הכלכלית שלו תהיה הרבה יותר חשובה מאשר המקצועית, ולא היססו לבצע את המהלך. מאז בקהאם שחקני כדורגל הם מותג, על התספורות, המרצ'נדייז והנשים שאיתם הם מסתובבים. הסיבה ברורה: להעריץ את מסי על המגרש זה סבבה, אבל מחוצה לו הרבה יותר כדאי להיות רונאלדו.