ראשית, גילוי נאות – אני בן קיבוץ. שנית, עובדה ידועה - אפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ, אבל בלתי אפשרי להוציא את הקיבוץ מהקיבוצניק. כך יאמר לכם, גם אחרי עשרות שנים בעיר או במושב, כל יוצא קיבוץ. פעם בשנה, בחג השבועות, אני חוזר לקיבוץ שבו נולדתי כדי להשתתף בתהלוכת הטרקטורים, לצפות בתצוגת ביכורי החקלאות והתינוקות ולספוג את האווירה שאין דומה לה בעולם.
כשאני מסתובב בין עשרות האורחים העירונים, שמתים לקחת חלק קצר באידיליה הקיבוצית, אני נזכר ויודע – אין על הקיבוצניקים. אז תרשו לי לנצל את חג השבועות כדי להסביר לכם אחת ולתמיד למה הגברים מהקיבוץ הם הגברים הכי טובים בארץ.
בגלל החקלאות
אחד הדברים שעיצבו דורות שלמים של גבריות ישראלית היא העבודה החקלאית בקיבוץ. גם אלו שחיו בעיר ראו בסרטים, קראו בספרים וקינאו במציאות בצבר הארצישראלי המצוי מהקיבוץ. ההוא עם הבלורית והסאראפן. ההשכמה המוקדמת לעבודה, כשאפילו הציפורים עוד נוחרות על העצים והחיבור לאדמה ולבעלי החיים יוצרים תחושה עילאית שקשה מאוד להסביר במלים. אולי אפילו אחרוג ממנהגי ואשתמש כאן בשתיים גדולות כדי להגדיר אותה – התרוממות הרוח. זו תחושה שמי שלא חווה זריחה בשדה, בחליבת הפרות או בבריכות הדגים, לא יידע לעולם מהי. חוץ מזה, סוד "מקצועי" ידוע של קיבוצניקים הוא שנשים מתות על מגען המחוספס של כפות ידיים נוקשות מעבודה.
בגלל הערכים
תגידו שהקיבוצים הם עולם הולך ונעלם. ותטעו. גם אם צורת החיים "שלנו" לא מתאימה לכל אחד, יש בערכי השוויון, השיתוף, העבודה והערבות ההדדית משהו חזק ממך, שלא עוזב גם אחרי שנים בעיר הגדולה. משהו שחבל שלא חלחל, נניח, לכמה שרי אוצר שכיהנו ומכהנים. הערכים האלה הופכים את הקיבוצניקים לגברים רגישים יותר וגם לאבות טובים יותר, שיודעים להגיד את מה שצריך וגם לשחרר, כשצריך. הקיבוץ שבו גדלו רובם המוחלט של בני הדור שהופכים עכשיו לאבות צעירים, היה עדיין קיבוץ שיתופי. הילדים הללו גדלו יחד והמעגל המשפחתי המצומצם היה, איך לומר בעדינות, פחות חשוב. העניין הזה יוצר שילוב של גבר שזוכר כמה עצמאות קיבל בתור ילד, לבין ילד שגדל כמעט בלי בית משפחתי חם ויעשה הכול כדי לתת אחד כזה לילדים שלו.
בגלל הרוח
שטותניקיות רצינית, אתן הרי לא מכירות שילוב קונה מזה. היכולת לדעת בדיוק מתי לתת את כל כולך עבור משהו או מישהי ומתי אפשר לצחוק קצת היא אומנם לא יכולת ייחודית לקיבוצניקים, אבל רובם ככולם התברכו בה ברמה גבוהה מזו של שאר הגברים בישראל. למה? בגלל סביבה משחררת מצד אחד, אך תומכת ומגנה עד הסוף מצד שני. סביבה שמחייכת אלייך יום יום ויודעת לנטוע בך את הערכים הנכונים ולוודא שהגבול יימתח במקום ברור מאד שמתחיל מתוכך, מהערכים שינקת. לכן הגבר הקיבוצניק הוא כזה שתופס את עצמו ברצינות הכי לא רצינית. ובזה גם קסמו.
בגלל החברות
כולם חברים של כולם בארץ ישראל. שמעון עבד עם יעקב, שקנה מהרצל, שמכר לסמי, אבל הביטוי "חבר קיבוץ" הוא יותר מזה. מדובר בנאמנות אמיתית, כזו שמגיעה מהמקום העמוק והנכון ולא מפחד, מ"לא נעים" או מקומבינה כזו או אחרת. נאמנות שלא מתביישת לבקר ולומר את האמת בפנים. נאמנות היוצרת קשרים חזקים בין אדם למקום ובין אדם לחברו, שלא נפרמים בגלל מילה לא במקום או מרחק גיאוגרפי. אתם אולי צוחקים, אבל מי שיש לו חבר קיבוצניק יודע על מה אני מדבר. ומי שלא, שימצא לעצמו אחד כזה. אזהרה – צריך לעבוד קשה, אבל יש תמורה.
בגלל המתנדבות
בשנות ה-70, ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, שטפו את ארצנו (הקטנטונת, שהייתה ועודנה במעין שיגעון גדלות לא מוסבר) אלפי מתנדבים ומתנדבות מארצות כל העולם, אך בעיקר ממדינות סקנדינביה – שבדיה, דנמרק, צריך להמשיך?
יחד עם אותם מתנדבים הגיעה גם רוח הסיקסטיז העליזה, שהשתרשה בישראל קודם כל בקיבוצים ומשהו ממנה קיים בהם ובקיבוצניקים עד היום. כשאני מספר על מוצאי הקיבוצניקי, אני נתקל כל פעם בשאלת השאלות "עם כמה מתנדבות היית"?. זרם המתנדבות נחלש אומנם במשך השנים, אך לקיבוצים רבים הן ממשיכות להגיע גם היום ולתרום את תרומתן המכרעת לניסיונם ולאופיים של גברברי הקיבוץ. עצם נוכחותן של עשרות נשים צעירות ממדינות כל העולם בקרבה כזו, בעבודה יומיומית יחד, בפאב שבקיבוץ ובחדר האוכל, מוסיפה לקיבוצניקים סקס אפיל שאין להתכחש אליו, זיכרונות מתוקים להתרפק עליהם וטונות של קנאה מצד חבריהם העירוניים. תודו.
אז בחג השבועות הקרוב שוב אסתובב בקיבוץ כשאני מוקף עשרות אורחים עירונים ומלא גאווה. ביני לבין עצמי, ובסוד גם בפניכם, אני מודה כמובן שיש לנו הקיבוצניקים עוד הרבה לאן לשאוף ולהשתפר, אבל כשכל כך הרבה רוצים להיות כמונו, כנראה שעשינו משהו נכון.