שאלתי בחיי אינספור גברים אם הם מדמיינים מדי פעם איך היו נראים חייהם אם הן היו נשים במקום גברים. התשובה תמיד זהה: אין גבר שאפילו משתעשע עם המחשבה הזאת; כולם מבסוטים שנולדו גברים, תודה רבה, ולא היו רוצים גורל חלופי.
לנשים, לעומת זאת, זה קורה כל הזמן; אנחנו מדמיינות איך היו נראים חיינו לו היו גברים, פשוט כי לפעמים החיים בתור אישה הופכים להיות קשים מנשוא.
לי זה קרה השבוע - בפעם המי יודע כמה תהיתי איך היו נראים חיי לו הייתי גבר. בתור גבר, הייתי יכולה להשיג יותר, לטפס גבוה יותר ולהיות מפוקסת יותר. כאישה אני מוצאת את עצמי לא אחת נודדת בין חלומות, מתעסקת בדילמות לא מהותיות, מעניקה חשיבות יתר לרגשות חולפים ונותנת במה לפחדים מהסוג שגברים יכולים להגיד תודה שהם פשוט לא מכירים. אני מניחה שלא קל גם להיות גבר בעולמנו, ושכנראה הגברים בוכים בלילה. ועדיין, אם שואלים אותי, יש לכם הגברים תמריץ להתפלל כל בוקר: "ברוך שלא עשני אישה".
הנה 5 הסיבות המרכזיות, בלי להזכיר אפילו פעם אחת את הסיבות הלא מספיק טובות, מחזור הריון ולידה.
לגברים יש שאיפה אחת ברורה: לעשות כסף
לעומתנו הנשים, שמתבחבשות עם עצמנו כל החיים מה לעשות בעידן הפוסט-פמיניסטי (בו אנחנו יכולות להיות ראשי ממשלה ועדיין צריכות לעלות על עקבים) – לכם הגברים יש מטרה אחת ברורה והאמצעים משניים לה – להביא את הבוחטות. אתם עושים שימוש בכלים ובכישרון שבורכתם בו כדי להוסיף אפסים לחשבון הבנק. כל שאר מנעמי החיים, אתם כבר יודעים, יבואו לאחר מכן. לנשים חסרה הבהירות הזו. אנחנו, אולי כי אנחנו יודעות שסיכויינו להתעשרות קלושים במילא, מתעסקות בחיפוש משמעות לחיינו. כמעט כל יום מלווה בדילמות קיומיות: "מה אני עושה עם עצמי? אולי אני מבזבזת זמן איתו\בעבודה\בלימודים?" לא משנה כמה אנחנו הנשים בטוחות שעשינו בחירה מוצלחת ממה שהוצע לנו, אנחנו תמיד נחפש את המשמעות ונפחד שאנחנו במסלול הלא נכון. מתיש ביותר.
...ובאמת יש לכם יותר כסף
אני טוענת, וראיתי זאת במו עיניי רוב חיי, שגברים (בעלי הכסף) מאמינים שנשים לא זקוקות לכסף. אחרת איך תסבירו שבכל העבודות המזדמנות והלא מזדמנות בחיי – נתקלתי באי שיוויון בעניין הכספי מול עמיתיי הגברים? כשהייתי מלצרית ראיתי שהטיפים הכבדים יותר הלכו לגברים-מלצרים שעבדו לצידי, ולא משנה כמה הייתי נחמדה וחייכתי ונתתי שירות מעולה, ולא משנה שהם היו חאפרים גמורים. ייתכן וגברים (אלה ששמים את הטיפ) נרתעים מבחורות עם כסף, והם לא רוצים לחיות בעולם בו לנשים יהיה גם כסף וגם את הכוח לתת או למנוע מהם סקס. ייתכן. מה שבטוח הוא שאי השוויון הוא לא פרי דימיוני - וזה לא משעשע. אז אם אתם מלצרים, ברמנים, מדריכים ואסיסטנטים, תסתכלו לצידכם על הקולגות שלכם ודעו – הן צריכות לעבוד הרבה יותר קשה עבור הסיכוי להגיע אל מה שאתם מקבלים רק בזכות היותכם בעלים גאים של זוג אשכים.
נשים ממדרות, גברים סוגרים עניין
החיים שלכם הרבה יותר פשוטים ברמה החברתית ואתם אפילו לא מבינים כמה מתוק גורלכם. לכם יש חברים טובים, מכרים, קולגות, משפחה, ושאר העולם. אם יש לגבר אויב, הוא יודע מזה, והאויב שלו יודע מזה. לנשים לעומת זאת יש…. אויש, זה כל כך מסובך שאני בספק אם תבינו. ננסה בכיוון הזה: נכון שיוצא לכם לא אחת להגיד לבת הזוג שלכם: "נו, אז אל תהיי חברה שלה, מה העניין?" ואז היא אומרת: "אתה לא מבין, זה לא כזה פשוט!" אז זהו – שזה באמת עניין מסובך!
נשים זקוקות לחברות אבל בהיותנו נשים אנחנו לא תמיד הכי אמיתיות, מה שיוצר מידורים חברתיים שאף גנרל לא יכול למפות ולפענח: יש את החברה שאנחנו מתות עליה אבל לא סומכות עליה עם הסודות שלנו; יש את זו שיש לה קשרים אבל היא חסרת טקט אז לא מזמינים אותה ליציאות; את זו שיש לה סיפורים מעניינים וגם בגדים יפים, אז למרות שהיא עוקצת, אנחנו בכל זאת משאירות בשטח; יש את זו שאנחנו מתות למחוק מהפייסבוק אבל משאירות כי לא רוצות שהיא תדע שהיא לא אהובה...
שאמשיך? נכון שכואב הראש רק מלקרוא את זה?
אנחנו פחדניות
אני לא גבר, אז אני לא יודעת: ממה אתם מפחדים בעצם? ישנו הפחד לאבד את העבודה ואת הפחד לקבל התקף לב. זהו פחות או יותר, כן? אז דעו לכם: לנשים, מלבד הפחדים הקיומיים המשותפים לכלל האדם, יש שק פחדים כבד מנשוא שהן סוחבות לכל מקום בכל זמן.
ישנו הפחד משם רע. בדרך כלל זה פחד מגברים לא דיסקרטיים, אבל יש לו עוד צורות וצבעים. הפחד משם רע מחלחל לכל תחומי החיים ומשתק אותנו מלהיפתח, לנסות חוויות חדשות ולהכיר אנשים חדשים. חוץ מזה יש עוד כמה מיליוני פחדים בשק: הפחד: "האם הוא רציני איתי?", הפחד המפורסם: "האם זה הכי טוב שאני יכולה להשיג?", הפחד הישן והמוכר: "האם רואים את הקמט הזה?" הפחד המרגיז: "אולי אימא שלי צודקת שאני מבזבזת זמן יקר?", הפחד מהריון, הפחד לא להיכנס להריון, הפחד להשמין, הפחד מנשים צעירות יותר, הפחד מלאבד שיער (רגע, זה גם לכם יש, נכון? אולי בכל זאת יש צדק?) הפחד מתלות, הפחד מעצמאות יתר, הפחד שיציצו לנו, והרשימה משתרכת. תבינו שהפחדים הללו חיים איתנו הנשים, ממש כמו כמו שכן נרגן, יום יום. עכשיו נראה אתכם מתלוננים על זה שאנחנו חיות בממוצע שנתיים-שלוש יותר.
אבל... אולי... הרי... ואם...
גברים יודעים להחליט, לבצע, ולא להסתכל לאחור. נשים, לצערן, לא בורכו במתנה הענוגה הזו. יש לי בת משפחה אהובה שהתפטרה מעבודתה לפני עשר שנים, ועד היום מדברת על זה, מתלבטת מחדש כאילו יש בידה לחזור לכיסאה. אני על עצמי יודעת שאני עדיין מתחבטת בסוגיות שכבר החלטתי לגביהן בעבר, ומנסה בדיעבד להסיק אם עשיתי נכון. מה זה לעזאזל משנה? בכלל, נשים כל כך אוהבות לעשות ניתוחים: "למה הוא התכוון?", "האם הוא פה כי הוא באמת רוצה?", "למה היא חייכה ככה?". כל זה כדי להגיע לאיזושהי אמת עמוקה, שמי יודע אם קיימת בכלל. אפשר להשתגע. גברים לעומתן מתנהלים על פי רציונל פרקטי, ותכליתו: מה שנשגב מבינתם או לא בשליטתם, לא מעניין אותם. ה"אמת העמוקה" לא מזיזה להם את הקצה אל מול המציאות החיצונית (רגע, יש הערב סקס, או אין הערב סקס) ובכלל – בניגוד לנשים, גברים לא נוברים בסוגיות לא קונקרטיות. אם יש בעיה, הם יחפשו את הפיתרון הפשוט והיעיל ביותר, וימשיכו בחייהם. אפשר לסכם את זה במשפט אחד: גבר לא היה נובר בשאלה איך היו נראים חייו לו נולד נקבה. אין ספק, כיף לכם.