גברים הם עם עם דרישות צנועות ורף ציפיות נמוך. מה אנחנו כבר מבקשים מכן? להשתתף אתנו בסקס פעם בכמה ימים/שבועות/חודשים (משתנה בהתאם לגיל המשתתפים ולגיל היחסים)? לראות תשעים דקות של כדורגל פעם בשבוע? להוציא לנו את השחורים מהאף פעם בשנה? אבל המציאות היא שאת רוב הדברים שאנחנו באמת רוצים, אנחנו משאירים לעצמנו. מתוך כבוד ליחסים, מתוך הבנה שיש דברים שמוטב שלא יאמרו, ואולי פשוט מתוך פחד טהור. הנה כמה פנטזיות כמוסות שכאלה, תמונות דמיוניות מחיי זוגיות שלא יקרו לעולם.
סקס: אף פעם לא כואב לה הראש
הדבר החשוב לנו ביותר בסקס הוא הזמינות. אנחנו מוכנים להתפשר על האורך, המגוון ואפילו האיכות, אבל אנחנו חייבים אותו זמין לרשותנו תמיד, בכל דקה שנזדקק לו. ואנחנו לא רוצים יותר לשמוע שכואב לכן הראש. תכל'ס, בחלק גדול מהפעילות הזו אתן בכלל לא זקוקות לראש. אתן אפילו יכולות לנמנם תוך כדי. מבטיחים שלא להיעלב.
זוגיות: לא לוחצת
שחררו. תנו לנו להתפרק, תנו לנו להתבודד, תנו לנו להתבהם. אל תרימו טלפון כל עשרים דקות לבדוק איפה אנחנו, אל תשאלו לאן אנחנו הולכים, אל תשאלו מתי אנחנו חוזרים. אל תחכו לנו בלילה עם המבט הזה של "אנחנו צריכים לדבר", ואל תכריחו אותנו לדבר על היחסים כי אנחנו ממש לא אוהבים לעשות את זה. פרגנו לנו בכדורגל, בפוקר, בפורנו (טוב, אנחנו מסכימים לוותר על הפורנו. לפחות פומבית). תנו קצת חבל. בסוף הרי נחזור כמו כלבים מאולפים.
ספורט: תצאי בחוץ
אין סיבה שתנסו להפגין עניין במה שאין לכן בו עניין. זה לא זוקף לזכותכן נקודות בשום מקום. אף אחד לא מצפה שתגלו הבנה בכדורגל, אהדה לכדורסל או עניין באתלטיקה קלה. לרוב זה מתקבל כיומרני, צבוע או פשוט מציק. כשאתן מחמיאות למדים של נבחרת איטליה או לכוריאוגרפיה של המעודדות של מכבי זה עוד מתקבל על הדעת, אבל לקפוץ משמחה מלאכותית כשיש גול ולגלות שמי שחטפה את הגול זו הקבוצה שלי – זה כבר מביך. בקשה פשוטה: אתן לא תשאלו אותנו מה זה נבדל, ואנחנו לא נשאל אתכן מה זו מסקרה. עשינו עסק?
רכב: תנו לנהוג בשקט
ברוב הזוגות קיים סידור קבוע לגבי חלוקת הנטל בנהיגה – הזכר נוהג, הנקבה מאיישת את המושב שלידו עם רגליים יחפות על הדשבורד. לרוב מקורו של הסידור בהבנה לגבי מיומנויות הנהיגה הירודות של האישה. לרוב זו הבנה שבשתיקה, כך שהגבר לא צריך לעלוב בבחורה, והבחורה לא צריכה להודות בחוסר כישרונה להשתלב בתנועה או לחנות בין שני רכבים בלי לדפוק את הפגוש. כל זה לא מפריע לאישה שבמושב שלצד הנהג ללוות את תהליך הנהיגה בהערות מתמידות על המרחק המצטמצם ביניכם לבין הרכב שלפניכם, הנסיקה המהירה במד המהירות וקצב חילופי האורות ברמזור הקרוב. אז או שתנהגו בעצמכן (לא! בבקשה! אל תנהגו בעצמכן! אתן יודעות כמה עלתה לנו המראה שדפקתן?), או שתתנו לנו לנהוג ותחכו לתאונה הקטנה הבאה כדי להגיד "אמרתי לך".
אוכל: שיהיה טעים כמו אצל אימא
הדרך אל לבו של הגבר עוברת בקיבתו. זו אמת ידועה. הבעיה היא, שכולנו גדלנו על הסירים של אימא. והסיכוי שלכן להגיע לרמה של אימא שלנו שווה בערך לסיכוי שנבחרת ישראל תעלה למונדיאל לפני שהילד של בניון יצטרף לסגל. אבל הפנטזיה היא שאכן תגיעו לשם. תשאלו, תתעניינו, תאספו מתכונים. כשאנחנו מגיעים להורים, אל תתביישו להסתובב ליד הסירים ולרשום לעצמכן הערות. היום שבו השניצלים שלכן יזכירו לנו את אלה של אימא, יהיה היום בו תוכלו להתחיל לספור לאחור להצעת נישואין.
אלכוהול: קר, זמין ומוכן לשימוש מיידי
הטיפה המרה היא המפלט של כולנו. היא מערפלת את החושים, היא מסיחה את הדעת, היא משחררת מעצורים. אתן לא צריכות לדעת לערבב קפיריניה או לטעום יין. כל מה שאתן צריכות לדעת הוא שככה אנחנו אוהבים את הבירה שלנו – קרה, פתוחה ומגיעה מהמקרר ליד בלי שנקום מהכורסה.
סרטים: לא עוד קומדיות רומנטיות
תפסיקו לגרור אותנו לסרטים שיש בהם:
א. יחסים מורכבים בין נשים.
ב. יחסים מורכבים בין נשים לגברים.
ג. שירים שמעלים לנו את האוכל לכיוון הגרון.
אם זה מצחיק (נאדים-וגרעפסים-מצחיק), אז בסדר. אם לא – פשוט תנו לנו ללכת לראות איזה זבלון אקשן, קחו כמה חברות ותצחקקו ותבכו בצוותא מול הבעיות הרומנטיות של סנדרה בולוק. בשביל להתרגש, יש לנו כדורגל.
אינטרנט: קצת פרטיות
זה מה שיפה במחשב – גם במרחב הציבורי/משפחתי/זוגי, הוא מספק לך חוויה אישית, מבודדת, פרטית. רק אתה והמסך שמולך. לפעמים אתה רואה עליו סרט, לפעמים גולש באתרי חדשות, ולפעמים, נו, פורנו. אז מה? אולי נפלנו על זה במקרה (במקרה לחצנו על הקישור "מוניקה מחכה לך כאן")? אולי אנחנו מנסים ללמוד טריקים חדשים? וחוץ מזה, אפשר לקבל קצת פרטיות בבית הזה?
לוק: תלמדי לאהוב את הכרס והקרחת
אנחנו לא פה בשביל הלוק. אנחנו פה בשביל השכל, או בשביל הכסף, או בשביל הסקס, או בתור אקססורי. הלוק זה התחום שלכן. תתאמנו, תרזו, תשתזפו, תעשו גבות, תעשו ריסים, תתאפרו, תתלבשו, תמרחו לק, תמרחו קרם. תעשו את מה שאתן צריכות כדי להיראות טוב. אבל אל תצפו מאיתנו לוותר על בירות וצ'יפס לטובת בטן שטוחה, או להקריב את הפדחת ההולכת ומתרחבת לטובת ניסויים מפוקפקים בלייזר. מוצאנו מן הקוף, וכדאי שתקבלו את זה.
קניות: לא חייבים לקנות
אנחנו מבינים שהקנייה עבורכן היא פעולה אוטומטית כמו נשימה, ושאתן שולפות כרטיס אשראי באותה טבעיות (ותדירות) שאנחנו משחררים גזים. אבל אולי כדאי למתן קצת את היצר? אולי לא תכנסו לכל חנות בקניון, אלא רק לאחת מכל שלוש, נניח? אולי לא תרוקנו חלונות ראווה כמו אלכוהוליסט בחנות משקאות? אולי תגבילו את סך הקניות היומי, או סתם תתאימו אותו למגבלות האשראי? ואולי פשוט תגידו את המשפט – רק תנסו – "את זה אני לא צריכה"? זו פנטזיה מוגזמת, נכון?