תתפלאו לשמוע, אבל יש כמה מטורפים בארץ שהספורט המועדף עליהם הוא לא כדורגל, וגם לא כדורסל. למעשה, בספורט המועדף עליהם אין בכלל כדור, ויותר מזה: אין בו הרבה קהל, ואין כמעט פרסי זכיות. למה למישהו להתעסק בספורט שנשמע כל כך לא אטרקטיבי? מסתבר שאפילו במדינה חסרת שלג, הרים גבוהים ונהרות שוצפים, ישנם מספר ענפי ספורט אתגרי ששווים את המאמץ שלכם. אספנו חמישה שנראו לנו מטורפים מספיק כדי להכיר לכם.
מירוצי אנדורו: דרוש כושר גופני פסיכי
העובדה שהכנסת אישרה רק בשנה שעברה את התקנות הסופיות לחוק הספורט המוטורי בישראל לא מנעה מ-100 רוכבי אופנועי מוטוקרוס (אופנועי שטח) להשתתף בסבבי המירוצים של העמותה הישראלית למירוצי אנדורו, מירוצי שטח הנערכים בשטחים פתוחים.
מירוצי האנדורו בארץ אורכים כמעט שלוש שעות והם נערכים בתנאי שטח של יערות, חולות ושדות. "כל אחד עם אופנוע שטח ורישיון יכול להתחיל", אומר אוריה כרמלי, אלוף ישראל בקטגוריה של 250 סמ"ק. "לצערי, בגלל המחסור בחקיקה מסודרת בישראל, המסדירה ענייני מכס וביטוח, התחום לא מספיק מפותח. במדינות העולם ילדים בני 10 מתחילים לרכב על אופנועי מוטוקרוס 50-60 סמ"ק - ואנחנו בארץ אפילו לא בכיוון", הוא מתרעם. הטענה כי מדובר בענף ספורט המתגרה בגורל נידחת על הסף אצל כרמלי: "באופניים יש הרבה יותר פציעות מאשר אצלנו באנדורו. זה נכון שלפעמים יש נפילות והחלקות, אבל אנחנו הרבה יותר ממוגנים מרוכבי האופניים".
כרמלי רוכב על ימאהה WR 250 סמ"ק 4 פעימות, שנת 2010. כמעט 70 אלף שקל במחירון, אבל בזה לא נגמרת ההוצאה. "העלויות באופנועי שטח יכולות להגיע ל-1,500 שקלים בחודש", הוא אומר. כיוון שבארץ אין פרסי זכייה, כרמלי ושותפיו לתחביב לא בונים על הפרסים בתחרות שיכסו על ההוצאות, ונאלצים להסתפק בצמיגים או בשעונים שמחולקים למנצחים, במידה ונמצא ספונסר.
אם חשבתם שמדובר בספורט שמספיק לסחוט בו את המצערת ולשמור על שיווי המשקל, קבלו תיקון. כדי להחזיק אופנוע שטח במשקל 120 קילו במשך יותר משעתיים נדרש "כושר גופני פסיכי", לדברי כרמלי. "זה ספורט שלא דומה לשחייה, ולא לאופנים ולא למרתון – כל שריר בגוף עובד, אתה דרוך ומכווץ כל הזמן".
אבל בשורה התחתונה, ההשוואה לסטנדרטים בחו"ל רחוקה כמו המרחק מפריז לדקאר. "אין בכלל מה להשוות, גם לא מבחינת המקצועיות של הרוכבים", אומר כרמלי. "כל עוד הרכיבה היא לא מקצוע פה בארץ, אין על מה לדבר - גם אחד כמוני שהיה אלוף ארבע פעמים לא יכול לעבוד בזה. בחו"ל אחד כמוני קם בבוקר והולך לרכב".
פארקור: בכלל לא מרגישים כשנפצעים
מעטים האנשים שיראו חבורת ילדים מקפצת בין גגות בניינים ומטפסת על מרזבים, ויגיבו באמירה "ואו, הם מתקדמים במרחב האורבני באופן ממש אסתטי". עבור דניס ריזיקוב מנתניה ועבור חמשת חבריו לתחביב הפארקור, מדובר בדרך הקצרה להגיע ממקום למקום. "סתם לקפוץ מגג לגג זה לא הקטע שלנו", מסביר ריזיקוב. "פארקור זו אמנות התנועה, זו היכולת להגיע מנקודה A לנקודה B בצורה הכי זורמת ושוטפת".
אלו לא היו ספיידרמן או צבי הנינג'ה שהיוו לריזיקוב את ההשראה לעיסוק בפארקור כי אם השחקן ג'קי צ'אן, אחרי שצפה בו מבצע פעלולים וקפיצות - שכנראה בוצעו על ידי כפיל - במהלך סרט. ריזיקוב, שהיה בן 14, יצא מהסרט והחל לחקות את הקפיצות שראה. שנתיים קודם, ב-1998, הוציאו מייסדי הפארקור יחד עם חבורת אקרובאטים צרפתים את הסרט "יאמקזי", ובו חבורת פעלולנים פורצים לבתי עשירים וגונבים מהם כסף כדי לממן ניתוח השתלת לב לילד חולה. סרט התדמית האולטימטיבי היה לקרש קפיצה עבור ספורט הפארקור, ואחרי שריזיקוב צפה גם בו, הוא החליט להפוך ולהיות "טרייסר", פעלולן פארקור.
ריזיקוב סבור שמדובר ביעילות נטו: "אתה חייב להיות אפקטיבי ולאו דווקא להראות את הטריקים הכי מדליקים שאתה יודע. אין למשל סאלטות בפארקור, אתה בעיקר לומד להתגבר על מכשולים". כך, משתמש הטרייסר מנתניה מדי פעם בפארקור במהלך היום-יום. "כשהשכנה שלי נתקעת בלי מפתח לדירה, היא פונה אלי ומבקשת שאכנס אליה מהמרפסת ואפתח לה מבפנים", אומר ריזיקוב. "הפארקור הופך להיות חלק ממך – הרבה פעמים אני אומר לעצמי 'למה שאני אלך מסביב, אם אני יכול לקפוץ מעל המכשול?'".
קצת לא ברור אם ריזיקוב מודע לסיכון בספורט שבחר לעצמו. "מקבלים קצת שפשופים ומכות יבשות. אתה כמעט ולא שם לב אליהם במהלך הפארקור, ורק אחרי האימון אתה מגלה סימנים על הגוף ואז אומר 'הופ, מה, מאיפה זה בא?'"
סקייטבורד: לא נחשב בארץ
כמו רוב ההמצאות הגדולות שנולדו במקרה, גם רעיון הסקייטבורד צץ במוחו של גולש מתוסכל ביום ללא גלים. אך בעוד שבחו"ל זוכה ענף הסקייטינג לפופולריות, בארץ מסתכלים עליו כאילו מדובר במטרד סביבתי. "הסקייטבורד הוא לא תחביב, זה מקצוע, אני ספורטאי", אומר מעט בעלבון אבי לוזיה, 33, אלוף ישראל בסקייטבורד ב-2006. "הסקייטינג הוא חצי ספורט וחצי אומנות, המערב גם מוזיקה ואופנה", הוא מוסיף.
"בעולם יש המון תחרויות, אבל בארץ בשנים האחרונות כמעט ואין, כי קשה להשיג פה ספונסר". ומה המחיר הגופני ששילם לוזיה עבור ההנאה שבגלישה? "עד היום רק סדקתי את הקרסול, שברתי אצבע ושברתי את עצם הבריח פעם אחת", הוא מרגיע.
צלילה חופשית: למעמקים בנשימה אחת
אלינה ציבקין, 31, מאילת, היא שיאנית ישראל לנשים בצלילה חופשית - 38 מטר עומק ירדה בנשימה אחת בתחרות במקסיקו לפני שנה. בניגוד לצלילה עם מיכלי חמצן, בצלילה החופשית אין את הסכנה שבעלייה המהירה לפני המים - אך קיים החשש של אובדן הכרה במים רדודים, או במילים אחרות: עילפון בעומק 15 מטר, הנובע בשל ירידה בריכוז החמצן בגוף.
"לכל אחד יש את נפח הריאות שלו, ואם רוצים לפתח את הגמישות שלהן ולשפר את אורך הנשימה יש תרגילים ספציפיים בשביל זה", אומרת ציבקין ומתחילה לדקלם סיסמאות ניו-אייג'יות על כך שבצלילה חופשית אנחנו משחזרים את מה שקיבלנו מהטבע, ומספרת על סדנאות ליוגה ולעצירת נשימה שמסייעים לה, לדבריה, לשפר את התפקוד התת-ימי.
למרות שהספורט מקוטלג לז'אנר האקסטרים, ציבקין חושבת שיש בו פחות סיכון באופן משמעותי מאשר בצלילת מיכלים. "יש סיכון אם אני מחליטה שאני צוללת מעבר ליכולת שלי. הדרך למטה היא מאוד קלה, אבל לעלות חזרה למעלה זה בעייתי, כי אז כבר מתחיל גירוי הנשימה".
טרקטורון מעופף (בקאי): אפשר ליפול למטה בכל רגע
איך נשמע לכם הרעיון להמריא על מכסחת דשא לגובה של 200 מטר ולשייט איתה באוויר? ליתר דיוק, מדובר במצנח ממנוע גלגלי (ממ"ג), או בשמו העממי – טרקטורון מעופף, בעל מנוע רוטקס, בנפח של בערך 1000 סמ"ק. "אלו מנועים של רכבים קלים, יש אנשים שבונים את הממ"ג עם מנוע של סובארו", מסביר אלי אלכסנדר, המחזיק סובארו מעופפת.
"אנחנו עושים תחרויות כמו ראלי חרמון-אילת, יוצאים מהצפון ומתחרים לאורך תוואי שטח שקבענו מי יגיע ראשון לאילת", מתאר אלכסנדר את הרגעים בהם מגיע הבקאי לקצה גבול היכולת. "אם אתה לא לוקח איתך עוד בנאדם, ואתה שם מיכל דלק נוסף על הכסא הפנוי, אפשר להגיע בטיסה ישירה עד לאילת מבלי לעצור. פעם אחת בחור בשם חיים רווה אפילו שבר שיא גינס וטס עם הממ"ג שלו מחיפה לקפריסין", מספר אלכסנדר מור"קים של טייסי בקאי. תחרות אחרת היא מסוג "נחיתת דיוק": בגובה 400 רגל מכבים את המנוע, צונחים למטה במהירות גבוהה ומנסים לנחות בדיוק על מקום שסומן מראש.
כשאלכסנדר נשאל מה עושים אם נגמר הדלק, הוא משיב שדואים למטה עם המצנח, אך מקפיד לסייג: "מה שכן, אתה לומד בקורס לטוס כל הזמן מעל איזור פוטנציאלי לנחיתת חירום. כלומר לא מעל בתים, יישובים, פרדסים – אתה צריך לדעת כל הזמן שבכל רגע אפשר, הופ, ליפול למטה".