ערמות של הורים חולמים שהילדים שלהם יגדלו להיות כוכבים. הם ידברו עם כל אחד שמכיר איזה אחד שמכיר מפיק או אמרגן ואולי, במקרה, זה יקרה לילד שלהם. יש את הילדים שממש בטוחים שהם יכולים ורוצים להיות מפורסמים ואם לא אז אולי זמר או שחקן. הם מוכנים להתפשר, לעבוד קשה ולעשות הכול כדי שזה יקרה. האם הסלבס החליפו את הרופאים?
למראית עין הכול מושלם: הוליווד הגיעה לתל אביב, וממש כמו שאנשים נוטים לראות רק את המשכורת של הרופא ולא את שעות העבודה ואת שנות הלימודים שקדמו למעמד, כך גם לא יודעים מה עובר על אותו מפורסם מחוץ לתמונה באתר בידור או רכילות כלשהו. אף אחד לא חושב על הצדדים הפחות טובים של העסקה הזאת. כולם בטוחים שזה הטופ שבטופ. בכל התמונות הוא מחייך, לבוש בבגדים יפים, יוצא מאחלה רכב ויש לו חברה מהממת.
אבל אם נפתח את הספר, נקרא את כל העמודים ולא נתרכז בכריכה המגרה, נגלה שיש עוד הרבה מאוד להבין וללמוד לפני שאנחנו חולמים להיות כמו האנשים שכותבים עליהם, מצלמים אותם והם תמיד מחייכים; אלה שנראים כאילו גילו את הנוסחה של האושר. למעשה, חלקנו הגדול רחוק מלהיות מאושרים.
להיות רק מפורסם בישראל? מעטים יכולים להתפרנס מזה
שנתחיל? הבגדים, ממש רגע לפני התמונה, זה בכלל המלביש או חברה X נתנה לך, "ועד מחר שהכל יחזור". האיפור? כנראה מההשקה האחרונה של חברה Y. מרגש? לא בדיוק, כי הרי הצטלמת בהשקה ושימשת כשלט פרסום, וברור שזה זול יותר לחברה המפרסמת. את השיער סידר הספר שסגר עם צלם הפאפרצי שיבוא למספרה ויצלם אותך שם. שלט פרסום, כבר אמרתי. וכך שיטת הבארטר חוגגת לה, והאמת? זה דווקא החלק הטוב בסיפור.
איפה הפרנסה? הזמרים המבצעים חייבים להופיע, רק משם יגיע העושר ובעידן ההורדות והיוטיוב – קבלו חומר למחשבה – למלא את קיסריה רק מעטים יכולים. אם תשאלו אותם בחדרי חדרים, הם יאמרו לכם שזה לא באמת ריווחי כמו שזה נראה (סקופ: זמרים גדולים מחלקים כרטיסים חינם רק כדי למלא את האמפי). אז נשארו חתונות, אבל זה כבר מוגבל לז'אנר המזרחי ואם אתה לא דמות מוכרת, החתן והכלה יוותרו על זמר, הרי זה לטובת השופוני ולא באמת להופעה.
מעטים הזמרים שמתעשרים. יש כמה שמתפרנסים. השאר? כנראה שלא ידברו לעולם.
אז מי מרוויח אם לא הזמרים? לכותבים ולמלחינים יש את התמלוגים; אם השיר הפך ללהיט אז עשית "מכה" יפה ואז חייבים עוד אחד ומהר. לגבי משחק, נשבע לכם ותבדקו את זה, רוב המלצרים בתל אביב לומדים משחק, כמה עבודה יש? לא מספיק. דומה למצב עורכי הדין בישראל ויותר גרוע. רק מעטים בעלי חוזים בתיאטרון או שייכים לאיזו זכיינית בהסדר כלשהו. הנחייה והגשת תכניות? פשוט תספרו בעצמכם כמה מנחים אתם מכירים שעובדים לאורך זמן ותבינו שיש פחות מנחים בטלוויזיה בכל הערוצים מבעלי הון בארץ. דוגמנים ודוגמניות? אני חושב שאם תבדקו כמה יעלה לכם יום צילומים של דוגמנית ממזרח אירופה תבינו לבד שעדיף לשלם לה טיסה ומלון ולא לקחת דוגמנית תוצרת הארץ.
להישאר בתודעה 24/7 זה לא פשוט
אז מה באמת קורץ להרבה ילדים, בני נוער ואפילו מבוגרים בעניין הפרסום? הרי יש מלא דרכים אחרות, יותר קצרות ובטוחות להתפרנס או חלילה להתעשר. אולי הכיף שבמשחק? תאמינו לי, יום צילומים של 12 שעות ולעשות את אותה סצנה 40 פעם, זה לא כיף, זאת עבודה מאוד קשה. והרבה מסופקים ושמחים בה, אבל קייטנה זה לא.
כנראה שהתשוקה לפרסום נובעת ממניעים פסיכולוגיים יותר. זה כמו להיות נאהב, לזכות ביחס חם ונעים מהסביבה, להרגיש מעניין או אפילו מיוחד, שירצו לדבר אליך ועליך, לשמוע מחיאות כפיים לכיוונך. אבל העניין הוא שבדיוק כשזה קורה וזה טוב לנו, כמו עוד דברים דומים בחיים, גם אם לא חיכית לזה, אתה לא רוצה שזה יילך. וכמו שלא העזתי לחלום שזה יקרה, גם היום אני לא מעז לחלום על קריירה בת 20 שנה – אבל עדיין עושה הכל על הצד הטוב ביותר כדי להאריך את חיי המדף שלי בתחום.
אני מודה: תכנית ריאליטי זו בהחלט דרך טובה כדי להתפרסם ולהיכנס לתחום הבידור. כשהגעתי ל"אח הגדול" לא היה לי מושג לאן זה יכול להתפתח, אבל תוך כדי תנועה זה באמת קרה. אני יכול לספר לכם שהיציאה מהתכנית לא באמת הבטיחה לי עבודה אלא שבמסגרת משימת רדיו בתכנית, מישהו בקשת הרגיש שאני יכול להגיש ולהנחות בטלוויזיה וברדיו. ואכן ניסו אותי ולמזלי זה עבד, אבל לא בדרכי קסם אלא בעבודה קשה. אתה חייב להישאר מעניין, להישאר בתודעה. לא לעולם חוסן, ואת הסחורה חייבים לספק 24/7.
אז לנסות ולהגשים את החלום? ברור שמותר לכל אחד שחפץ בדבר. צריך רק לזכור שהרבה רוצים ומעט מאוד מגיעים לזה ומצליחים להישאר ולעבוד וכן, צריך המון מזל. אישית פגשתי המון מוכשרים בתחומים שונים שזה עדיין לא קרה להם. אנחנו מדינה קטנה עם המון מנהלים וכוכבים, ומתוך כל אלה רבים יצטרכו להתפשר. הטיפ שלי: תרוצו בשני מסלולים, באחד תלמדו ותשקיעו בתחומים יציבים יותר ובמסלול השני תנסו לגעת בחלום. רק נסו לא להכאיב לעצמכם יותר מדי בדרך, אפילו אם לא תגיעו לשם.