חברים מחוג מסוים שבו כולנו שותפים הזמינו אותי השבוע לחגוג ביחד איתם במרכז תל אביב. לא עברו יותר מכמה שניות מרגע שהגעתי למקום ועד שהבנתי שזה עומד להיות עוד אחד מהערבים האלה שלא מתקדמים לשום מקום.
בר חשוך בסגנון מערות מודרני, עשן סיגריות שמייצר ראות אפשרית של שני מטר מקסימום, מוזיקה מחרישה, וכמויות אלכוהול שמטשטשות כל מי שהצליח בכל זאת לנהל שיחת חברים פתוחה. אני לא יכול שלא לתהות מה קרה לנו שהתפל הפך עיקר? כל ימי ההולדת, הפרידות מהנוסעים לחו"ל, טקסי הסיום או מסיבות הרווקים, במקרים האלה תמיד נבחר תמיד בפתרון הקל: לקחת את החבר'ה לבר. כל זה במקום לשבת ולדבר בכיף עם בירה ביד במקום רגוע. המוזיקה והצפיפות לא משאירים מספיק מקום בשבילנו.
אל תבינו לא נכון, חלילה לי מלצאת נגד מסיבות ושמחת חיים. זה לגמרי מתאים מדי פעם בפעם, אבל לא בכל פעם. פתאום הבנתי שאף אחד כבר לא רוצה לארח את החבר'ה בסלון: להשקיע בכיבוד, במוזיקה מגניבה ואפילו לנקות בכיף אחרי שהכל נגמר. לפעמים זה נראה כאילו אנחנו מנהלים פנקסי חשבונות: "הוא חסך עלי ולקח אותי לבר? עכשיו גם אני אחסוך עליו". ממש כמו בחתונות שבהם רובנו מגיעים כי הזמינו אותנו, ולא כי באמת בא לנו להתחרע על הרחבה. החלק שבאמת נהנה ורוקד עד אפיסת כוחות היה מסתדר שם גם בלעדינו.
חיים בקצב הטראנס
האמת היא שיש הרבה מאד סיבות טובות לרצות את האינטימיות הזאת עם החברים הקרובים: הגיל הוא גורם רציני בעניין הזה, השגרה והמציאות היומיומית לא מאפשרות לנו את הקרבה של פעם. אני בטוח שאני לא לבד בתחושה הזאת. בטוח יצא גם לכם לראות חבורות של בנים ובנות, צעירים ויפים, יושבים אלה לצד אלה על הבר, ושותים בקצב שהמוזיקה מתגברת. רוב הזמן הם לא מחליפים מילה ביניהם עד שה"רקדן האוטומטי" נכנס לפעולה ומייצר תחושה של כיף כלפי חוץ. אני מחפש להרגיש את זה גם מבפנים.
אנחנו חיים בקצב הטראנס: מהיר, ארוך ומונוטוני. מעטות הפעמים שבהן אנחנו מצליחים באמת לנקות את הראש מכל מחשבה שעלולה להטריד. בברים הליליים יש תחושה מסתורית שגורמת לנו לחשוב שאוטוטו משהו מפתיע וכיפי עומד לקרות. כל מה שנותר לעשות זה לחכות, אז למה שלא נשתה משהו בינתיים? יכול להיות שזה עובד לפעמים, אבל לרוב את האירועים המשמחים והאישיים שלי אני מעדיף לחגוג באינטימיות עם חברים קרובים. נכון שלפעמים אחרי שנים של חברות מחפשים לגוון ולשבור קצת שגרה, כי הנושאים חוזרים על עצמם ונהיה קצת פחות מעניין. אבל אם תשאלו אותי? אני מעדיף לקחת את האהובים עלי ולדבר על זה שאין מה לדבר. גם זה פתרון יצירתי, לא?