אני זוכר את הרגע שבו כל הזכרונות מהילדות הפכו מסרט וידאו ברור לתמונות סטילס בשחור לבן. לא כציור לשוני, אלא פשוטו כמשמעו. המצב החדש היכה בי בחורף האחרון לפני הגיוס ומאז רק כך עלו בי הזכרונות. באותם רגעים עלתה בי התחושה שאני לא באמת יודע למה אני חי כמו שאני חי. עומס השאלות על בטחון והערכה עצמית גדל ונערם מול עומס לא פחות גדול של שאלות על רגשות. ולא היו בי התשובות. הרי הזכרונות נותרו רק כפלאשים בודדים. איך אבין לבד?
בדיעבד אני יכול לומר שהיום בו התגייסתי לצה"ל היה נקודת מפנה בחיי. משום שעד אותו היום, היו אלה הוריי שקיבלו את נטל העיצוב בסלע או בתקווה לעץ שהייתי. ואיך תעלה בפניהם את "שאלון חייך" ותשחזר את כל השנים? גם אם תעביר שנתיים בשיחות ותצליח להבין איך הפכת להיות מי שאתה היום, עדיין תצטרך להגיד להורים יפה תודה ולהתמודד עם עצמך. לטוב ולרע. הרי אפילו בגוגל לא תמצא את הנוסחה: "איך לגדל ילד מושלם?". ואם גדלתי להיות אדם שואל בלבד, אז שוב תודה להוריי.
הפחד לשכוח, הרצון להעיז
במהלך השנים גיליתי פחד חדש שלא היה בי קודם לכן. הפחד לשכוח שוב את מי שהייתי לפני שמפל החיים סיתת בי הרגלים ותכונות חדשות, שספק היו בי מלידה. פחדתי שזה עלול להימשך, אבל היו אלה הבחירות שלי לאורך הדרך שרקמו בי את האיש שגדלתי להיות. איש שרוצה לאהוב ואוהב להיות נאהב. עקשן מול הקרובים אליו ביותר וגמיש עד לכדי פשרה לרחוקים לו. אדם שלא ידע לדרוש ובקושי לבקש. המילה "לא" הייתה שנים במקלט. הכל עשיתי בשם הקלילות, רק כדי לא להכביד. סגור מול אוהביי וכמעט פרוץ מול אלה שברצוני לרכוש את אהבתם. ניסיתי להרשים בחיוך והומור או בהפגנת כוח, מבלי להבין שיש הרבה ביניהם. ונחנקתי, כי ממש רציתי לחיות אחרת.
לא רציתי להפוך לאיש אחר, אלא להשקיע דווקא באלה שהוכיחו אהבה ונאמנות. להיות נחמד ונעים למעגלים החיצוניים אבל לא במחיר של פשרה. להפסיק לדפוק בדלתות ולא להיות מופתע מדפיקה בדלת שלי. בעיקר להכיר שיש בי גם דברים טובים להציע מבלי להתאמץ יתר על המידה ולכסות בעודף נחמדות. לנסות, להעיז ולרסן את הפחד, לפעול דווקא בשביל הדברים שהכי חשובים לך. וסוף-סוף להבין, כשהיד רועדת והלב דופק ואתה לא לפני קפיצת באנג'י, כנראה שזה הדבר הנכון לעשות ואתה רק מפחד להיכשל.
המבחנים או לחילופין ההזדמנויות להוכיח לעצמך שאתה יכול מופיעות בכל מקום וזמן. לבקש הלוואה בבנק. לעמוד על שלך מול חברים. לדרוש העלאה במשכורת. לבקש סליחה מהמשפחה הקרובה. לגשת לבקש מספר טלפון של היפיפיה במקום העבודה. להזיל דמעה בקומדיה רומנטית, לא תהיה פחות גברי. לא להרגיש לא נעים כשאין לך. להודות שאתה מקנא, אבל בקטע טוב. להבין שאתה תחרותי, אבל עדיין לא שמח לאיד. לפרגן גם אם קצת קשה. לכתוב בטור אישי "אני אוהב את המשפחה שלי". לקבל שיש טובים ממך ולמרות זאת להילחם בחיוך. מכירים?
כך הכרתי את עצמי מחדש
כל הרצונות שנולדו בי לאחר שהבנתי שאני רוצה מקום אחר בשבילי, הלכו והתחדדו בכל תקופת הצבא. כך שברגע השחרור ידעתי כבר שאני חייב באמת מקום אחר, גיאוגרפית. לשים את עצמי שוב לבד, עם הגב לקיר. להתחיל לחטט ולבדוק איך אהיה טוב יותר עם עצמי. ידעתי שכך גם אהיה יותר טוב לאחרים. כי אדם שטוב בתוך עצמו, אנשים מרגישים טוב לידו. ראיתי כאלה אנשים בדרכים שהלכתי בהן. ידעתי שזה אפשרי, אבל לא ידעתי כמה קשה וארוכה היא הדרך.
טסתי לארה"ב, העברתי שם שלוש שנים. במהלכן הייתי רחוק ולבד מכל העולם שהיה מוכר וידוע לי. עשיתי שם בחירות בשביל עצמי גם בזיעה קרה. הכרתי את עצמי כי לא הייתה לי ברירה. רק אני הייתי שם בשביל עצמי. הצלחתי לעמוד מול אותם פחדים ישנים וביד רועדת לנצח אותם. אך לנצחונות הקטנים ביער החיים לצערי הגיעו התמודדויות חדשות, האהבה והחברים שהיו צריכים להתרגל מחדש. כי גם להם הייתה שיטה לחיות וחלקם מטבעם לא אהבו להתגמש. אז כשאני התיישרתי עם עצמי, המסלולים התרחקו, חלקם נצמדו מאושרים והשאר אולי בהמשך. אני אופטימי.
למרות הדרך שעברתי, עדיין חמש שנים אחרי החזרה לארץ, אני מתמודד עם אותם מבחנים יומיומיים מול עצמי ואחרים. לפעמים מצליח ולפעמים פחות, תמיד מנסה. יש עוד הרבה צעדים ללכת, אבל להתחיל זה הכי קשה. אז לפחות בזה אני בטוח, אני בתנועה ועדיין לא לבד.