לעיניכם בלבד, צופי הערוץ הראשון
עד ממש לאחרונה העולם היה די פשוט להבנה, דיכוטומי - או שאתם כאן או שאתם שם: חדש וישן, קול ולא קול, עם חלק עליון או בלי. אבל בעידן של פוסטמודרניזם והיפסטריות מתפרצת, שום דבר כבר לא חד משמעי. המיינסטרים הוא האויב והשוליים הם התרופה, החדש משעמם והישן מספק את כל הנוסטלגיה שצריך בעולם. זה לא שחסרות לנו חלופות איכותיות במיוחד לצפות בהם במשחקים האולימפיים, זאת פשוט העובדה שאנחנו כבר לא יכולים לצפות בה בדרך אחרת.
אנחנו מודים, התמכרנו. לא נוכל לראות שוב ספורט מבלי לשמוע את יעל ארד צווחת בקריאות קרב של לוחם משבט האפאצ'י: "קומוניקטה! קומוניקטה!", את אורי לוי זועק בחוסר ביטחון כאילו לא שידר כעת את קרב הג'ודו ה-457987 שלו: "זה ווזארי, כן? שבע נקודות, נכון?" או את משה גרטל וד"ר בוקי צ'יש מקדישים רבע שעה של שידור טלוויזיוני למאפיינים המיוחדים של שחייניות החזה. ניסינו לצחוק על זה, ניסינו למחות, אבל בסוף אפילו אנחנו נאלצים להודות: רק אצלנו חברים וחברות, רק באייץ' די של הערוץ הראשון, סוף סוף יש באמת תמורה לאגרה.
עם קצת עזרה מחברים
תאמינו או לא, אבל השבוע גילינו שללינדזי לוהן יש בעיה של ביישנות. זה נשמע אמין כמו לומר שאמא תרזה סבלה מהתמכרות קשה לסקס ואם אנד אמס, אבל בואו נזרום עם זה. הילדה הרעה של הוליווד מצטלמת בימים אלה לסרט "The Canyons" בו, כיאה למעמדה בימים אלה, נדרשה להשתתף בסצנת עירום. אלא שביום הצילומים נתקפה מי שחשפה כבר כל נמש נסתר על גופה פרץ חסידות מסתורי, והציעה לצוות הבימוי והצילום פשרה: אני אתפשט רק אם כולכם תעשו כמוני. אבל עזבו אתכם לרגע מהשאלה "האם הם עשו את זה?" (לא, היו עליהם הרבה שכבות והיה נורא קר. מה נראה לכם?) כי מה שחשוב כאן באמת היא התשובה הניצחת לכל מי ששאל אתכם אי פעם: "קולנוע? מה לעזאזל כבר ייצא לכם מלימודי קולנוע?"
לכשכש ברגל
לא תעזור הקידמה, לא יעזרו רוחות הדמוקרטיה, שוויון הזכויות והרוח האנושית: גם במאה ה-21 שולט אי השוויון בעולם. אחרי עשרות שנים בהם נדרש לשכנע את הוועד האולימפי למה חשוב לאפשר גם לנשים להשתתף במשחקים (להגנתם ייאמר: אז לא היה כדורעף חופים), הסתבר השבוע שהאפליה התהפכה. קבוצת גברים מקופחת הגישה השבוע פניה רשמית בדרישה לאפשר גם לה להשתתף בענף השחייה הצורנית. אנחנו כבר רואים את זה קורה: מאות אלפי גברים ברחבי העולם, יוצאים מהבית עם אטב על האף וחיוך של ג'וקר מרוח על הפנים, עושים את דרכם אל המים, קופצים ראש ומנפנפים ברגליים בקצב אחיד. כן, אנחנו יודעים, עכשיו אתם צוחקים. אבל חכו חכו, בעוד 20 שנה, כשהנכדים ישאלו אתכם מה זה הכדורגל הזה שפעם כל כך הלהיב אתכם.
מהפרלמנט באהבה
כל הזמן אנחנו מתלוננים כאן על עודף השרים, סגני השרים, השרים בלי התיק ואלה שכדאי לפתוח להם אחד. בקוסטה ריקה, לעומת זאת, הפכה סגנית שר התרבות והנוער לפרלמנטרית החשובה של השבוע, כש"קלטת לוהטת" שהכינה למאהב שלה דלפה אל הרשת והפכה מיד ללהיט ויראלי מטורף. ומה הפלא? ככה זה עם בוחרים בכל מקום בעולם. זה לא שאנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לפוליטיקאים שלנו לומר, הם פשוט לא טורחים כבר לדבר אלינו יותר, ללחוש לנו מילות אהבה ולספר שהם מוכנים לעשות בשבילנו הכל. קשר עם הבוחר, מכירים? מצד שני, צריך להיות הוגנים. הרי לא הייתם רוצים לראות את פואד לוחש לכם בתחתונים, נכון?
הכל אודות אמא
תשאלו כל ספורטאי מוביל מהי הבעיה הגדולה ביותר שלו והוא יספר לכם על מוטיבציה. ככה זה עם הישגים, תארים וההפתעות בביצה של קינדר – ברגע שהשגת אותם קשה מאד לקום לעוד יום בעבודה. הגדולים ביותר מוצאים דרכים מקוריות להמשיך ולדחוף קדימה: יריבות עמוסת יצרים, שיאי עולם או במקרה של מייקל פלפס – אמא, דבי. האישה שדחפה את הילד עם בעיות הקשב והריכוז למים, ואמרה לו שאם לא ישחה מהר, לא יהיו יותר תמונות עם בר רפאלי. כי עם כל הכבוד ללוכטה ואנייל, להפסיד להם במשחה גמר זה לא באמת כזה סיפור. הבעיה האמיתית היא לנסות ולהסביר לאמא למה היא באה כל הדרך מבולטימור כדי לראות אותך עושה לה בושות.