ברור שעדיף טנקים על רופאים
אנחנו אומרים לכם, האירופאים האלה, איזה נאיביים. השבוע התפרסם כי האינדקס הצבאי הגלובלי (המתבסס על נתוני המכון לחקר השלום בשטוקהולם) קבע כי ישראל היא המדינה הצבאית ביותר בעולם, ושהמזרח התיכון הוא המקום הכי מיליטריסטי בעולם. סירייסלי? הייתם צריכים מחקר בשביל זה? מה מתוכנן בהמשך? בדיקת אלכוהול ללינדזי לוהן? לא, כי עד עכשיו היינו בטוחים שכל החבר'ה המזוקנים עם הדם בעיניים מסביבנו, בסך הכול מחכים לתום ספירת העומר.
אבל ברצינות, על מה כולם בוכים? אז יש לנו פחות רופאים ודירות להשכרה והשכלה ותשתיות, אבל יש לנו אחלה כלי מלחמה כבדים. הייתם מעדיפים שזה יהיה הפוך? ואז עם מה נילחם בגויים? ספרים של אספיס? בכלל, חשבתם לרגע מה זה אומר להיות באותה עשירייה עם מדינות כמו סוריה, רוסיה, וסינגפור? יכול להיות שבקרוב נוכל סוף סוף להכריז גם על עצמנו כדיקטטורה לכל דבר ועניין. אבל קודם חייבים לגמור עם כל העניין הזה של העם, זה סתם מיותר.
הבלדה לישבן
נו מה נתקעתם פה? קדימה, יש עוד הרבה דברים לדבר עליהם. אה, ריהאנה בחוטיני. טוב, אנחנו מניחים שאפשר לעשות אתנחתא קצרה. פתאום גם בא לנו סתם לשבת על החוף ולשיר: "תחת שמי ים התיכון", רגע, זה לא הים התיכון? צריך לדבר עם שלמה ארצי שישרבט משהו על הוואי, מהר. כי ישבן כמו של ריהאנה ראוי שיכתבו עליו שיר, או אופרה או לפחות סרט באורך מלא. טוב, יאללה, באמת צריך להמשיך. אל תדאגו, החוטיני וריהאנה יהיו פה גם מחר.
האאוטסיידר הנצחי
אחרי שנשדד בטקס האוסקר הקודם ברגע האחרון, וראה את "הרשת החברתית" המהוללת שלו נכנעת ל"נאום המלך", רבים הימרו שדייויד פינצ'ר נכנס לרשימת החובות של האקדמיה. במשך שנים הצליחו החברים המזדקנים להתעלם מהסרטים הקשים, המטלטלים, עוצרי הנשימה של הגבר-גבר החדש של הוליווד. הם עמדו מנגד כש"מועדון קרב" נשכח, כש"שבעה חטאים" הוזנח, אבל הפעם זה פשוט היה חייב לקרות.
אז חשבנו. דמיינו ש"נערה עם קעקוע דרקון" יצליח לשבור את מחסום הזכוכית, ולזכות לפחות במועמדות לסרט ובמאי, סיפרנו לעצמנו שיש סיכוי שעוד יצליח להפתיע ולהיות הסוס השחור של הטקס הזה, שהחוב ייסגר. אבל הסוף היה די ידוע, עוד סיכוי לתיקון היסטורי פוספס ופינצ'ר נותר בחוץ. אבל בסופו של דבר, כמו שאומר חברנו הטוב אלי ישי, הכול לטובה. הם ימשיכו להזיל ריר על מלודרמות סוחטות דמעות, ופינצ'ר ימשיך לעשות סרטים שיפוצצו לנו את המוח.
ספר הג'ונגל 2.0
בדרך כלל אנחנו מנסים להחזיק כאן פאסון ולעשות פוזות של גברים, אבל תהיו בטוחים: אם תשחררו לידינו לטאה בגודל מיניאטורי נתחיל לקפוץ על השולחנות בהיסטריה כמו חוגגים בחתונה מרוקאית. אנחנו לא שייכים לחלק הקשוח, כמו התינוק בן השנה וחצי מהגליל, שתפס השבוע נחש תועה בחדרו, דפק לו ביס בראש – ועוד עם שיני החלב – ושלח אותו לשינה ארוכה. התחזית שלנו: כשיהיה גדול הוא יקפוץ מענף לענף, יתאבק עם טיגריסים, יכה על החזה בעוצמה ויקרא לעצמו מוגלי.
הדיקטטור הגדול
השבוע נפל דבר בכדורסל הישראלי, זה שמצליח מדי שנה להתעלות על המבוכות חסרות התקדים שהתרחשו בעונות הקודמות. זה לא שציפינו להרבה שם, אבל עד עכשיו, לפחות למראית עין, העסק נראה מנוהל בצורה תקינה. פוליטיקאי מיותר במנהלת ופוליטקאי מיותר באיגוד. הפרדת שחיתויות. החל מהשבוע נמצאים שני הגופים המרכזיים של ענף הייצוג מספר אחת של ישראל בידיו של אדם אחד: אבנר קופל. ובמחשבה שנייה אולי זה עדיף: כי עד היום זה לא היה אפקטיבי, כל אחד הרס קצת מהצד שלו. אם כבר מחרבים ענף, עדיף לתת למישהו שמבין משהו בעניין הזה.
יש לכם משהו לגלגל?
בינינו עכשיו, אף אחד לא שומע, עישנתם פעם סמים? מה זאת אומרת "מה אכפת לנו?", שואלים שאלה, תענו. ככה? מסתתרים אה? מעניין מה אבא שלכם היה אומר על זה. זה לא שחסרות שאלות לשאול את יאיר לפיד, זה לא שהבנו כבר באופן מוחלט מה עמדותיו, מי האנשים שיביא איתו לפוליטיקה ומי מבנות "תמונת היום" הוא הכי אוהב – הדבר החשוב באמת זה צינגלה, כן או לא. כי בסוף, זה פשוט הוא שלא מבין: אף אחד לא מחפש כאן מנהיג באמת, מזה כבר מזמן התייאשנו. הספק שלנו התייבש, ועכשיו אנחנו פשוט חייבים להיות סחים כל הזמן.