גבר אמיתי לא סותם פיות
בינינו, כמה זה באמת מפתיע שדווקא אהוד ברק ובני גנץ נתפסו מגחכים על אחד הנושאים הכי חמים בסדר היום הציבורי? הרי בסוף זה בסך הכל עניין של חומרי גלם. יש לכם אבקה ומים? קיבלתם מרק, יש חתיכות עוף וקצת שומן? קיבלתם ג'לי רוטט שאוכלים בבית פולני בחגים. יש לכם שר ביטחון חולה פטפטת ורמטכ"ל חסר טאקט שמנסה להרשים אותו? קיבלתם סקנדל. מילא אם היה מדובר בשר החקלאות ושר התמ"ת, שהגיעו להריץ דאחקות עם החבר'ה, אבל אלה לא אתם שאמורים להיות ממונים על ארגון שעומד להפוך לצבא אייתולות?
מילא, עם חוסר טאקט עוד יכולנו לחיות, התרגלנו. אבל אם יש משהו מקומם באמת בסיפור הזה הוא ניסיון ההשתקה. זה דבר אחד לסקר מנהיגים וקודקודים לא מבריקים (תשאלו את החבר'ה במפלגה הרפובליקנית) אבל דבר אחר לגמרי לא לאפשר לציבור לדעת את זה. כי אם יש משהו גרוע יותר ממנהיג שלא יודע מתי לסגור את הפה, זה אחד שמנסה להסתיר את זה. טוב שלמדנו את זה עליך עכשיו בני, לפני שתניח לגל"צ להפוך לערוץ "תביאי לי אוכל ותסתמי", ותרוץ לפוליטיקה לבקש את הקול שלנו.
האוטו עם האורות האדומים מחכה בחנייה
באחד הרגעים ההזויים ביותר ששודרו על גבי המסך הקטן, התיישב השבוע רוצח ההמונים, בשאר אסד, על הכיסא והעניק ראיון מיוחד לברברה וולטרס. בזמן שברקע מבצעים מטוסי וטנקי הצבא שבפיקודו "דילול אוכלוסין ממוקד", הצהיר נשיא סוריה כי מעולם לא הורה לרצוח אדם. "אנחנו לא רוצחים את אזרחינו", אמר, "אף ממשלה בעולם לא רוצחת את תושביה, אלא אם כן מדובר במטורפים".
הנה הזדמנות מצוינת עבורנו להתנצל. אתם מבינים? אנחנו היינו כל הזמן הזה תחת הרושם שהחיילים האלה שמחוררים אזרחים תמימים ברחובות עם מכונות ירייה, מבצעים רצח עם – כשבעצם מסתבר שהם בכלל משחקים תופסת סורית. פשוט לא הבנו את המנהגים המקומיים. כשבסוריה מישהו שוכב על הכביש זה לא בגלל שמישהו ירה בו, זה פשוט בשביל לעכל את המסבחה. אז קדימה, נא להפסיק עם ההאשמות ולהתפזר מפה בבקשה בשקט. חבל שנירה בכם סקאד.
הדברים הקטנים תמיד צצים בסוף
בחלומות הוורודים ביותר שלנו לא האמנו שאי פעם נאמר את המשפט הזה, אבל השבוע גילינו שיש לנו משהו משותף עם חן שילוני (כלומר חוץ מהחיבה לשיפוצים). גם אנחנו לפעמים מרשים לעצמנו לדחות דברים קטנים, להזניח אותם או אפילו להתעלם מהם כשאנחנו תחת לחץ. לטווח הקצר הפעולה הזאת אמנם חסכונית, כי היא מאפשרת להתפנות לדברים החשובים. אבל בפועל, הדברים הקטנים שמשאירים בצד תמיד חוזרים לנקום. אצלנו זה קורה כשדוחים את התשלום של חשבון המים, ואז צריך להתקלח אצל השכנים, אצל חן זה קורה כששוכחים ללבוש חזייה בבוקר, ואז כל העולם ואשתו רואה לך את נקודות הרייטינג.
15 דקות תהילה - לביקיני
בתקופת הדמדומים שבין התקפי פילוסופיית העגבנייה של אייל שני ועד לרגע שבו ההאט טאב יגיע לטמפרטורת שיא, מישהו היה צריך להחזיק את מקל הרייטינג. האחריות הזו נפלה על כתפיה הצעירות של אדל בספלוב, מצד אחד זה קצת אכזרי להטיל על כתפיים צעירות כל כך, ביקיני קטן כל כך ולצפות לטוב. מצד שני, האחרונה שהציעה לנו מרפסת כזאת בפריים טיים הייתה יעל בר זוהר, ואפילו גיא זוארץ לא יודע איפה היא היום. אז נכון, אמנם בעוד חודש וקצת נחזור לדבר על אדל רק במובנים של מוזיקה, אבל בינתיים יש לפחות שתי סיבות טובות להמשיך לצפות ב"מירוץ למיליון".
חבל, היא דווקא סקסית
אם לא היינו רואים את זה במו עינינו, לא היינו מאמינים שזה אפשרי. אבל השבוע הסתבר שעם קצת כישרון והפקה לא מושקעת אפשר להפוך גם קמפיין של מלכת יופי בביקיני לפרסומת לחיתולים למבוגרים. כל מה שצריך הוא לעשות הוא לסחוב כמה סטים של הלבשה תחתונה מבית גיל הזהב, לחבר אותם עם תפאורה של גן תקווה ותאורה של כביש מהיר בוואדי ערה – ולבקש מסיון קליין, אחת הנשים הסקסיות בתחום הדוגמנות, לעשות פוזות של כלב ים במצוקה. בסוף מגיעים למסקנה שעם קצת מאמץ, אפשר לגרום עוגמת נפש לעשרות שנים של ממסד בגדי הים. ברכותינו.
זה לא אתה, זה אנחנו
אנחנו חייבים להודות: בעקבות נאומו המרגש של האסיר מספר אחת, משה קצב, התמלאנו נקיפות מצפון. קודם כל מפני שקצב הוא איש מרגש, כזה שגורם לכל מי שנפגש בו להתמלא בחמלה וברחמים. דורסני? מתלהם? שקרן פתולוגי? שטויות, זה הכל מאהבה, אתם לא מבינים כלום. נשבעים לכם נהיה פה סעודיה, בנאדם רוצה ללטף קצת רגליים של מזכירות ואתם באים עליו עם כל המאסרים האלה, השתגעתם?
גם מערכת המשפט היא שערורייה. היינו יכולים להיות קצת יותר רחמניים: להציע איזו עסקת טיעון חסרת שחר, לאפשר ערעור או שניים, זמן שהות לפני הכלא, לאן כבר יש למהר? בניזרי לא בורח לאף מקום. לא שמתם לב שהאיש מבולבל? בהתחלה הוא טען שלא היו דברים מעולם, אחר כך דיבר על "חיבוקים אבהיים" ולבסוף באמצעות עורכי דינו נזכר ש"אולי היו דברים, אבל בהסכמה". לא קורה שאתם לא זוכרים אם אמרתם למישהי שלום, נישקתם אותה בצוואר או השכבתם אותה בכוח על שולחן בלשכה?
על כל אלה אנחנו מבקשים היום להכות על חטא. על כך שלא הערכנו את הזמן שהקדשת לזייף יומנים, על כך שהאמנו לחבורה של נשים אלמוניות ומרושעות, שהחליטו לנקום בך דווקא בשלהי הקדנציה השנייה שלך. אבל דבר אחד בכל זאת מטריד אותנו בכל הסיפור הזה, אם כל המערכת כל כך מושחתת, איך יכול להיות שכולם שתקו במשך שנים, ודווקא אתה רצת להתלונן ליועץ המשפטי?
דרושה: בובה על חוט חדשה
והרי ידיעה שהגיעה זה עתה מלשכת התעסוקה: לקבוצת פאר (לשעבר) בישראל דרוש "מאמן" לצורך ליווי במשחקי הליגה. במסגרת תפקידו יידרש ה"מאמן" לסדר את הרכב הקבוצה לפי השחקנים שיוכתבו לו מראש על ידי ההנהלה וצוות השחקנים הבכיר. דרישות: נכונות להיות שק חבטות בפני התקשורת והקהל, נכונות לעבודה קשה ללא שמץ של גיבוי מלמעלה ואפס דרישות בנושאי רכש. לפרטים נא לפנות למשרדינו בקנדה בין השעות 4 ל-6 בבוקר.
המודעה, שנכתבה בעקבות סיום הקריירה המוקדם מהצפוי של מוטי איווניר, מיועדת לבובות בלבד.
הסיפור על הקטנת כוחו של המאמן לא נולד במכבי ת"א, אלא הוא חלק ממגמה עולמית ומסוכנת שהולכת ומתפתחת. האיש על הקווים הוא האדם הכי מיותר במערכת, זה שעולה הכי פחות, זה שאותו הכי קל וזול לפטר ולהחליף. אבל העניין הוא שההבטחה הראשונית הייתה שונה, דיברו איתנו על בעלים סבלני ובעל אורך רוח. כזה שלא מגיע מהקלחת המקומית ויאפשר באופי הנוח שלו מרחב פעולה נרחב למאמן להצליח במועדון שנראה בלתי אפשרי להצליח בו.
זה לא שמוטי איווניר לא עשה טעויות לאורך הדרך, אבל כשמסתכלים על העובדות קשה לבוא אליו בטענות: רחמים צ'קול, משה לוגסי ומוסא קונאטה הם השחקנים היחידים שהותר לו להביא בשנה בה אימן בקריית שלום. כל יתר השחקנים בקבוצה היו נדוניה כושלת מהקדנציה הקודמת, שחקנים עם חוזים מנופחים, אגו ויכולת ירודה. הסיכוי היחיד שלו היה לפנות לקבוצת הנוער ולקוות שמשם יבוא עזרו. כשזה הצליח, כולם הרימו אותו על כפיים. ברגע שזה נגמר, אף אחד לא היה שם כדי לסייע לו לעשות שינוי. שיהיה בהצלחה לבובה הבאה.