לאחר הקרבות העקובים מדם של מלחמת העצמאות, החליט דוד בן גוריון להעניק לתריסר לוחמים, לראשונה, את "אות גיבור ישראל". בשנות ה-70 הלכה והשתרשה לה מסורת העיטורים, ובמרוצת השנים זכו רק מספר יחידי סגולה לענוד את עיטור הגבורה, עיטור העוז ועיטור המופת על דש מדיהם. עמי איילון ועמרם מצנע, שניים מבכירי המערכת הביטחונית והפוליטית, הם גיבורים. הם שונים וגם דומים; הגבורה, כך נדמה, נתפשת אצל כל אחד מהם באופן מעט אחר.
"לא סיפרתי לגדוד שהמג"ד נהרג, כדי לא לשבור אותם"
הימים היו מלחמת ששת הימים. קרבות קשים, הרוגים ופצועים רבים מצפון ועד דרום. עמרם מצנע, סגן צעיר, שרת באותה תקופה כקצין המבצעים של גדוד שריון מספר 79 בחטיבה 7. "ביום הראשון של המלחמה נתקלנו במתחם מבוצר של הצבא המצרי באל -ג'רדי בדרכנו לרפיח", הוא מספר. "בשעות אחר הצהריים הטנק של המג"ד, ואני בתוכו, נפגע. מאותה הפגיעה נהרג המג"ד ואני נפצעתי. המשכתי להוביל את ההסתערות מבלי לספר לגדוד שהמג"ד נהרג, כדי שלא לשבור את רוח הקרב שהייתה בשיאה. על זה קיבלתי את עיטור המופת". באותו יום לחימה קשה נפצע מצנע פעמיים נוספות בפניו ובכתפו, אך המשיך להילחם. רק בגמר הלחימה ובהשגת המטרה פונה לקבלת טיפול רפואי. את עיטור המופת ענד לו הרמטכ"ל דאז, דוד (דדו) אלעזר.
במלחמת יום הכיפורים טיפס מצנע הצעיר בסולם הדרגות ושרת כמג"ד של גדוד השריון 196, תחת חטיבה 14. "הובלתי את הטור המשוריין לכיבוש ראש הגשר על תעלת סואץ, לקראת העברת הכוחות שלנו לצד השני של התעלה. זו הייתה לחימה קשה של עשרה ימים, ובאותו הלילה היו לנו הרבה נפגעים. נפצעתי ופוניתי רק בתום הקרב", הוא מספר. הגדוד, בהובלתו, לחם בין היתר בקרב הקשה על מתחם החווה הסינית. למרות פגיעות רבות ושחיקה של הכוחות הלוחמים, הצליח מצנע לבצע את המשימה שהוטלה על הגדוד. בתום הקרבות הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל על "גילוי אומץ לב, כושר מנהיגות ודבקות במשימה".
"היו שם גיבורים רבים, ולא תמיד סיפרו את סיפורי גבורתם", הוא אומר היום, ומספר כי הוא מאמין שהציונים לשבח הם נדבך חשוב עליו בנויה מורשת הקרב של צה"ל. "הצבא לא מחלק צל"שים כדי להאדיר את שמו של פלוני אלמוני. הם נועדו כדי לתת דוגמא אישית. יש לספר את סיפורי הקרבות כדי שהמתגייסים הצעירים ידעו מי הם המפקדים והלוחמים שמהם צריך לקחת דוגמא, ללכת אחריהם. סיפור הציונים לשבח הוא סיפורו של צה"ל. זהו סיפור שיש לספר מדור לדור".
לטעמו של מצנע, לא הרבה השתנה בין צה"ל של ימיו לצה"ל של ימינו. "גם היום יש מקצועיות ונכונות להקרבה הן ברמת דרג החיילים והן ברמת המפקדים", הוא ממשיך. "ראינו את זה בשנים האחרונות, גם במלחמת לבנון השנייה. את מלחמת יום הכיפורים ניצחו אנשי השטח: החיילים, המפקדים הזוטרים, מפקדי הפלוגות, הגדודים והחטיבות. למרות ההפתעה ובעיות ההצטיידות, בגופם ובנחישותם הצליחו הלוחמים להפוך את ההפתעה ואת הכישלונות של הימים הראשונים להצלחות כבירות".
"למצרים לא היה מוצא, ולכן ידענו שהם יילחמו עד הכדור האחרון"
עבור עמי איילון, אחד מארבעים הלוחמים בהיסטוריה של מדינת ישראל שזכו לענוד את העיטור הגבוה מכולם, האתוס שעליו בנוי צה"ל שנוי במחלוקת. "מיתוס הגבורה שאנחנו יוצרים מושך אותנו בצורה מאוד בעייתית לעבר", הוא אומר. "העובדה הזו לא מאפשרת לנו, במידה רבה מאוד, לפרש נכון את המציאות העכשווית".
את עיטור הגבורה שלו קיבל איילון על הקרב המפורסם של יחידת הקומנדו הימי וסיירת מטכ"ל באי גרין. האי המלאכותי, שנבנה כמבצר לתותחי נ"מ, אמור היה להגן על הפתח הדרומי של תעלת סואץ ואויש על ידי כמאה לוחמים מצריים. הקרב על האי הפך, במידה רבה, לאחד מסמלי המאבק באזור התעלה.
"הגענו עשרים לוחמים של שייטת 13 בצלילה אל היעד", מספר איילון. "הקרב התפתח, כמו כל קרב, לא בצורה המתוכננת. היה לנו ברור שהלוחמים המצרים יילחמו עד הכדור האחרון, פשוט מכיוון שלא הייתה להם שום דרך לסגת. היה קרב עיקש. מרגע שפתחנו באש, האש מולנו הייתה מאוד כבדה. ברגע שעלינו לגג, שהיה המערך השולט, התחלנו לספוג אבידות. גם אני נפצעתי וגם בן זוגי לחולייה".
בסופו של דבר הצליחו לוחמי השייטת לפוצץ את תותחי הנ"מ. מאותו הרגע החלו הכוחות המצריים מעברה השני של התעלה להפגיז, והנסיגה הייתה מסובכת. בתום הקרב נהרגו שלושה לוחמים של השייטת, ושלושה לוחמים של סיירת מטכ"ל. "מה שליווה אותנו זו תחושה מאוד עמוקה של חוסר ברירה: אנחנו חייבים לעלות, להסתער ולנצח את הקרב", הוא מספר. איילון, שנפצע מספר פעמים במהלך הפשיטה, הצליח להסתער ולהרוג את לוחמי הקומנדו שהמתינו ללוחמי השייטת על הגג. על חלקו זה בקרב זכה לעיטור הגבוה מכל - עיטור הגבורה.
מדברים על הקרבה ומפקירים את גלעד שליט
בדצמבר 2010 בחר איילון, בהחלטה שעוררה עליו לא מעט גלי ביקורת, להחרים אירוע של יד לבנים לכבוד מקבלי עיטורי הגבורה לדורותיהם. "סירבתי להשתתף, כמחאה על מה שאני חושב שהוא הפקרה של חייל שנפל בשבי בשם גלעד שליט", הוא מסביר. "כל יסוד הגבורה בסיפור הישראלי היה בנוי על ערבות הדדית והקרבה. הדרך שבה מדינת ישראל מתמקחת על מחיר יציאתו לחופש של גלעד שליט שוחקת לחלוטין את הערך היסודי הזה, שלדעתי עליו בנויה תפישת הביטחון הישראלית".
איילון, כך נדמה, מאמין שלא מעט השתנה מאז ימיו בשייטת. "אני יודע על אילו ערכים אני חינכתי, ועל אילו עקרונות שלחתי אנשים לקרב ויצאתי לקרב", הוא אומר. "במבצעים של הקומנדו הימי, שלפחות בתקופתי כולם התבצעו הרחק מעבר לקווי האויב, השאלה של האם ניפול בשבי הייתה חלק ממה שמונח בתודעה של כל לוחם שיוצא למבצע. תמיד האמנו שאם חס ושלום יקרה לנו משהו, מדינת ישראל תעשה את כל מה שניתן כדי לחלץ פצוע משדה הקרב או על מנת להחזיר חייל שנפל בשבי. האם היום החיילים מרגישים את אותו הדבר? לדעתי, רוב החיילים היום יתייחסו לאמירה הזו - שמדינת ישראל תעשה הכול על מנת להחזיר אותך - כחסרת משמעות".
השנים הרבות אותן בילה איילון במערכת הביטחונית, בין אם בצה"ל ובין אם בשב"כ, לימדו אותו כמה דברים. בין היתר, איילון הבין מהם הערכים שעליהם, לדעתו, בנויה מדינת ישראל. "אנחנו חייבים לזכור את המחיר הנורא ששילמנו. העובדה שאנשים מסרו את חייהם מחייבת אותנו לאחריות גדולה מאוד: לחיות על פי אותם ערכים שהם היו מוכנים למות עבורם. אם אנחנו חיים בצורה שלא מכבדת את מותם, אז בדיעבד מותם היה לשווא. אנחנו מחויבים לזכור אותם ולספר מי הם היו".