הרבה שנים לפני שהגבר הישראלי החל לסדר גבות, לתלוש שערות מהגב ולהעלות תמונות מעובדות של בתים ישנים לאינסטגראם, העולם נראה ממש אחרת. האמריקאים נלחמו בסובייטים, מלחמת לבנון הראשונה ברקע והאחים ואן אריק שלטו. האחים ואן אריק לא היו מתאבקים עדינים, אולי קצת מאצ'ואים – אבל הם היו טובים והרעים היו רעים.
זה היה בעידן הטלוויזיה החד ערוצית של שנות השמונים. הילדים והנוער גדלו על ברכי המתאבקים המקצועניים מליגה אזוטרית בטקסס – דרך השידורים של מדינת האויב האלימה לבנון. המתאבקים היו מתעופפים באוויר וחוטפים מכות רצח, ואנחנו וחשבנו שאלו הם דברי אלוהים חיים. אני זוכר וויכוחים אלימים בבית הספר סביב השאלה האם זה אמיתי? ובמשך שנים חקרנו את התעלומה: מה עלה בגורלם של האחים ואן אריק?
בשנות ה-90 הגיעה ההאבקות המקצוענית לשיאה עם ליגת ה- WWF. שיגעון הרסלינג שטף את העולם והקהל הישראלי התנפל בהערצה על הענקים השריריים והפך אותם לגיבורי תרבות אמיתיים. אלה היו גברים כמו פעם, כמו אלה שהקימו את המדינה עם יד אחת חורשת והיד השנייה מניפה כיסא מתקפל על ראשו של השופט.
הפנתיאון העשיר של WWF כלל קבוצת לוחמים טובים, ונגדם המוח הממולח של המארגנים הציב קבוצת לוחמים רעים מאוד. בראש הלוחמים הטובים בלט לוחם אינדיאני גדל מידות ובעל חוש קצב מפותח משבט הלומבי: הלוחם האגדי טטנקה.
עשרים שנה אחרי, טטנקה מגיע בכל כובד משקלו אל הזירה הישראלית.
ממדיסון גרדן לקאנטרי אליצור נתניה
כריסטופר צ'ביס (כריס - טטנקה) נולד בשנת 1961. נער מגודל שהתעסק בעיקר במשקולות ובכלל רצה לשחק פוטבול אמריקאי. להצלחה הבינלאומית בזירת ההאבקות הוא הגיע כמעט במקרה. השם המקצועי שהוא בחר לעצמו היה טטנקה TATANKA (בשפת האינדיאנים משבט הסו משמעה הבופלו הזכר), וכל השאר שייך להיסטוריה.
בשנים 1991-1996 טטנקה היה חלק מנבחרת הכוכבים הבינלאומית של ה-WWF ופרצופו האדום ונוצותיו הלבנות עיטרו יומנים, לוחות שנה, כוסות קפה, בובות ומדבקות מסטיק ברחבי העולם וגם בישראל. בשנים 2005-2007 הוא חזר להתאבק בזירה של ארגון WWE לסיבוב בינלאומי נסף (הסיבה לשינוי השם של ארגון ההאבקות מ WWF ל- WWE קשורה לתביעה מפורסמת של ארגון הצלה לחיות בר בעל שם דומה).
השנים חלפו וגדודי הנוער והילדים המתחדשים החלו להעריץ גיבורים קצת יותר עדינים וצנומים, ועולמם האלים ובעל חוקי המוסר הנוקשים של הענקים האמריקאים נשכח.
הידיעה המרעישה כי טטנקה, מתאבק ה-WWF האגדי, עומד להיכנס לזירת אגרוף בנתניה עם אלוף הליגה הישראלית IPWA להאבקות מקצועית, רבי סוויסה, גרמה לעשרות רבות של מעריצים מושבעים, רובם גברים לא מגולחים, להגיע עם 100 שקל לשער הבריכה של קאנטרי אליצור נתניה.
הקרבות המקדימים של הליגה היו טובים. אמנם המתאבקים הישראליים הם קטני גוף יחסית למוטציות הטקסניות המקובלות בענף, אבל הטכניקה הייתה משכנעת והישראלים נתנו את כל הלב. הטלות גבוהות, סופלקסים, סטירות וכל המטעמים המסורתיים שמכילים קרב רסלינג מוצלח.
בקהל שרר אי שקט מתוח. כולם צרחו ביחד סיסמאות והתפוצצו עם כל סטירה שעפה בנהמות הנאה. המתאבקים הזיעו עבורנו והקיזו דם תחת כיפת השמיים, אבל הצופים דיברו בעיקר על טטנקה.
דיוויד מניו יורק עלה ארצה מזמן, התחתן באושר עם ישראלית ובעברית של תגלית הוא מספר לי בהתרגשות אמיתית על סגירת המעגל מבחינתו. "כשהייתי בן 8, הייתי מעריץ של WWF ומאוד נפגעתי שטטנקה עבר לרעים. זה שבר לי את הלב ובמשך שבועות סבלתי בפנים וניסיתי להבין מה יכול לגרום לצ'יף האינדיאני הגיבור והדמות הנערצת שהכי אהבתי לעבור צד של הרעים? אני זוכר שאבא שלי לקח אותי להופעה במדיסון גרדן ונעמדתי ממש מול היציאה של המתאבקים לזירה וחיכיתי שטטנקה יעבור שם. ברגע שהוא ראה אותי, לא היה לי אכפת מאף אחד, עשיתי לו אצבע משולשת והוא ככה הסתכל עלי קפוא במשך 40 שניות".
הקהל משתולל: הרבי היהודי נלחם נגד אינדיאני משוגע
המנחה מכריז לפתע על הפסקה מתודית לפני הקרב המרכזי, ומזמין את האוהדים והמעריצים הכבדים לבאסטה של טטנקה. מאותו הרגע מתחילה היסטריה של צעקות קרב אינדיאניות, מצלמות, וריצה מהירה לצד הימני של הזירה. אנחנו רצים אחרי כולם, מפחדים לפספס, ומתערבבים בהתקהלות עליזה צפופה ומנומסת של גברברים מאושרים סביב הלוחם האגדי שהופיע לפתע עם חיוך ענק, תסרוקת מוהוק מסורתית ועור שזוף ואדמדם במיוחד.
מיד נפרס שולחן עליו הועמסו ערמות של חולצות ופוסטרים והקהל המשולהב התנפל על המזכרות ועל טטנקה שהתגלה כטיפוס מאד חביב ומנומס. גופו המגודל ושריריו (עדיין מרשימים, למרות הקילוגרמים העודפים) בלטו בתוך ההמון השואג, שמקבל חתימות ולחיצות יד. שירי ההלל ללוחם האינדיאני מתגברים ובין חתימה לחתימה הוא מרים את ידו לאוויר בקצב עתיק והקהל המשולהב ממש השתגע בהנאה.
מסביבי עומדים בני נוער וכאלה שהיו בני נוער בשנות התשעים, מבואסים שנגמר להם הכסף או הבטרייה של המצלמה. הם מהללים את גודל האירוע ונשבעים אחד לשני שזהו אחד הימים הכי מאושרים בחייהם – וזה באמת נראה ככה.
הכרוז הכריז ורבי סוויסה, אלוף IPWA ישראל המחוזק והבלתי מעורער, שאת גופו עוטפת ציצית לבנה וכיפה שחורה - פורץ לזירה וחגורת האליפות על כתפו. שני אברכים צעירים, בודדים ומתלהבים בחולצות לבנות וכיפות שחורות שישבו לידי נכנסו לויברציות של יום כיפור, מתחבקים בשמחה. לפתע נכנסים תופים אינדיאנים למערכת ההגברה והכרוז הכריז – טטנקה!
עטוף בנוצות לבנות וגרזן טומהוק טכסי, טטנקה מסתער אל הזירה בריקוד האינדיאני הידוע משנות ה-90 והקרב המדובר מתחיל. הרב סוויסה, מתאבק אכזרי וקשוח (לעיניים ישראליות) נראה כמו ילד קטן לעומת גופו העצום והאדמדם של טטנקה. הבדלי הגודל לא יצרו רחמים אצל האינדיאני וגם לא בקהל הצמא לדם. רבי סוויסה המסכן חטף מכות בלי הפסקה; טטנקה הענק העיף אותו לכל הכיוונים, מטאטא עם גופו השעיר של סוויסה את הזירה מכל טיפת הזיעה והדם שנשארו מהקרבות המוקדמים. הקהל המשולהב שואג את שמות התרגילים האהובים וטטנקה נותן הופעה בינלאומית ומכובדת יחסית לגילו המופלג בעולם ההאבקות.
הדם אמיתי, ההתרגשות בשיאה, ויש לנו אלוף ישראלי חדש
חם. הקהל שכמעט והגיע לאביונה משותפת במצעד לריטוש וריסוק גופו של רבי סוויסה המסכן, מריע בצעקות אינדיאניות לצ'יף המגודל שקצת מתקשה להתמודד עם החום הכבד של אוגוסט והוא מטפטף זיעה. רבי סוויסה עבר להתקפה בסגנון מזרח תיכוני. סרט אקשן לייב במיטבו.
טטנקה, שחטף כמה בומבות קטלניות מהרבי, מחליט לבקש את עזרת הקהל באותו ריטואל מקודש הקיים בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. היד לשמיים, הרגל דופקת על הרצפה, הקהל מחורפן מוחא כפיים לחיזוק בקצב אינדיאני – וטטנקה נטען בכוח אדירים שעוזר לו לסיים את הקרב המרהיב בניצחון.
הקהל צורח בהתרגשות וטטנקה לוקח את המיקרופון. ריקוד אינדיאני קטן, ונאום ניצחון מרגש (שמזכיר קצת את ביקורו של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב מיט רומני בישראל): "ירושלים היא בירת העם היהודי! היהודים הם עם שסבל הרבה – גם האינדיאנים סבלו לא מעט. ישו היה יהודי ואני אוהב אתכם אהבת אמת. ואני אחגוג את "ראש השנה" בכנסייה שלי במקביל לעם היושב בישראל".
הקהל נמס מאושר, ורבי סוויסה, עם דם אמיתי מהאף וחתך בכלל לא נעים בשפה, ושנראה בכללי כאילו נדרס לא מזמן על ידי עדר פילים, מצליח להחזיק את המיקרופון באצבעות כואבות ולמלמל שטטנקה הוא גם נגד שתייה ועישון. הקהל צרח מעונג לשמיעת המסרים החינוכיים ואני התחלתי להבין שכנראה בכל זאת זה אירוע שמתאים גם לילדים.
זכויות לתמונות: IPWA, גרי רויף.
