אני יליד תל אביב, יוצא אשכנז, בוגר בית הספר לאמנויות ומבקר קולנוע. תסכימו איתי שיש תשתית ראייתית לכך שאני גבר מעצבן.
בהתחשב בכל הנ"ל, מוזר שלקח לי 42 שנים להבין את האמת הבסיסית הזאת בקשר לעצמי. אבל הנה, עובדה: כל החיים הסתובבתי בתחושה שאנשים הם פשוט לא חביבים. רק לאחרונה הבנתי שזה לא הם. זה אני.
כנראה שזה עניין של מסה קריטית. נגיד, אשכנזי תמיד הייתי, אבל לפני 15 שנה הפכתי גם לתושב גבעתיים, וזה מאוד מעצבן רמת גנים (כי אנחנו תופסים עליהם תחת), תל אביבים (כי עדיין טיפה יותר זול אצלנו) ופתח תקוואים (כי הפתגם הנודע על גבעתיים הוא "טוב, לפחות זה לא פתח תקווה"). לפני עשר שנים הפכתי גם לאחד מהאבות האלה שכותבים דברים על הילדים המוצלחים שלהם, שזה גובל במגעיל, והשנה הגדלתי להבחיל כשכתבתי איזה מלך יצאתי כשהחלטתי להסתפק בילדה אחת.
או הקטע של להיות עיתונאי: זה ממילא אחד ממשלחי היד המעצבנים בתבל ומלואה, וכדי להוסיף חטא על קריזה, יש לי ותק ואף הכנה לבכירות. כלומר, אני אפילו לא מאזן את זה עם חוסר ביטחון תעסוקתי ו/או חרפת רעב כמקובל במקצועי.
או פוליטיקה. מילא שאני שמאלני, מה שלדעתי נתפס היום יותר כקוריוז מאשר כקריזה; אני גם מסרב ליפול לקלישאות הרלוונטיות. למשל, אני אוהד מכבי. לעוד משל, אני בעד רון חולדאי. ואני אוכל בשר. ולא קראתי לבת שלי נפה, יאל או מליניאק. פעם כתבתי על זה שיותם זמרי ונועם פתחי מעצבנים אותי מתוקף זה שהם ימנים לא סתומים; אני מניח שהבנתם את הנמשל.
אני מעצבן את האישה שאני חי איתה, אז נניח שזה לא נחשב כי אני חי איתה, אבל שמתי לב לדפוס התעצבנות גם בקרב אנשים שאני לא תמיד משאיר להם את הנעליים בסלון. למשל, תמיד יש לי דעה על כל דבר, מה שמעצבן אנשים מסוימים. אני עושה קנאקים באצבעות, מה שמעצבן כמעט את כל האנשים. אני אוהב את וודי אלן ולאונרד כהן, מה שמעצבן מזרחיים מסוימים, ואני סאקר של בדיחות שואה, מה שמעצבן אשכנזים מסוימים. אבל לעצבן אשכנזים זה מצווה, אז:
- "מה נשמע, דוק?".
- "אתה יכול לקרוא לי יוזף".
(תנו, תנו לזה שנייה).
חוץ מלאונרד כהן, הדיאטה המוזיקלית שלי בנויה באופן כמעט בלעדי על היפ־הופ וקלאסית. אם הייתי מגלה את זה על גבר שאינו אני, אני משוכנע שהייתי משתוקק להכותו. אני אוהב לבשל, ואם זה לא מספיק מעצבן, אז אני אוהב גם לכתוב על מה שאני מבשל.
ואני מדבר המון. הדרך היחידה להשתיק אותי היא להעביר לי ג'וינט, מה שעושה אותי קטטוני, ככה שאפילו כשאני מסטול תחת אני מעצבן טילים. חוץ מזה, אני הסטלן ההוא שכתב פעם טקסט פובליציסטי נגד לגליזיציה. זה מעצבן אפילו אותי.
אני סאקר של משחקי מילים. בחיי הבוגרים גידלתי רצף של שני כלבים, שניהם פינצ'רים מעורבים. באוגוסט 2008 הפסקתי לעשן אחרי 19 שנה שבהן נקטתי ניקוטין — אמרתי לכם, משחקי מילים — ומאז לא קרה שבא לי סיגריה אפילו פעם אחת. אני שוקל היום פחות מששקלתי לפני שהפסקתי ועושה ספורט ארבע פעמים בשבוע. תפסיקו אותי כשזה ייעשה מעצבן.
אני מגהץ טי־שירטים. אני אוכל תפוחים קומפלט בלי להשאיר מהם כלום. אני מצטט מסרטים, באנגלית. אני יודע קצת צרפתית. יש לי העדפות מוגדרות היטב באלכוהול. לא ראיתי מעולם ולו שנייה אחת של "הישרדות", "רוקדים עם כוכבים" או "המרוץ למיליון". אני מסוג האנשים שמתגאים בזה שהם לא רואים ריאליטי.
אז לאחרונה נאלצתי להכיר בכך שאני גבר מעצבן, ומאז אני שואל את עצמי למה בעצם. כלומר, ברור, הרגע הרחבתי והסברתי למה. אבל כל הנ"ל לא מסביר מה יש בבסיס האישיות שלי, בליבת קיומי, שעושה אותי מעצבן. הרי יש אנשים אחרים שאוהבים את מכבי תל אביב, לאונרד כהן, להביע את דעתם ובדיחות שואה, ואני לא רואה אותם מתוודים על כמה הם מעצבנים. מכאן שיש בי משהו אחר, משהו גורף.
הקדשתי לעניין המון מחשבה בשבועות האחרונים, ואני חושב שסוף סוף עליתי על זה. מה שמייחד אותי, מה שבאמת מעצבן בי, הוא שאני כמעט תמיד — או לפחות בתדירות גבוהה בהרבה מהממוצע הכלל עולמי — צודק.