לפעמים אתה לא קולט את האמת עד שהיא ממש נעמדת לך מול הפרצוף. אני, למשל, לא הבנתי את האמת בקשר לנישואים שלי עד שהילדים ראו את הסרט "שדה החלומות" והמשפט "מעולם לא סלחתי לו על שהזדקן" מילא את כל הרבע התחתון של הטלוויזיה הגדולה ששמתי השנה במרתף.
באותו בוקר קראתי שהסופר ו.פ קינסלה, מחבר הספר "ג'ו חסר הנעל", שם קץ לחייו בהמתת חסד. סיפרתי על זה לאשתי, כי "שדה החלומות" היה תמיד סרט "שלנו", והבנים שמעו והתחילו לשאול שאלות. אז הסברתי להם שאת הספר של קינסלה עיבדו לסרט עם קווין קוסטנר שכולם מצטטים ממנו את המשפט "אם תבנה את זה, הם יבואו". הקטן אמר שהוא באמת שמע את זה פעם, הגדול מצא את הסרט במדף של הדי.וי.די והם התיישבו לראות. הם בגיל כזה שלא בא להם בקלות לעשות דברים ביחד, אז כדי לא להפריע עזבתי אותם בשקט. אבל כן הצצתי להם מעבר לכתף, וזה יצא בדיוק בקטע שקווין קוסטנר אומר שהוא מעולם לא סלח לאבא שלו על זה שהוא הזדקן. הסתכלתי על התרגום וחשבתי שזה נכון, שגברים באמת לא סולחים לאבות שלהם בקטע הזה. ואז נהיה לי חם, כמו שאתה קולט שעשית משהו לא בסדר.
בשנים האחרונות יש משהו אצל אשתי שכל הזמן מוציא ממני מין טינה שקטה כזאת, כאילו אני כועס עליה למרות שהיא לא עשתה לי שום דבר. כלומר אנחנו רבים כמו כולם, אבל זה לא העניין. גם הירידה בתדירות של הזיונים לא מסבירה את הסוג הזה של הכעס. זה מפריע לי מזמן, אבל לא הצלחתי לתפוס מה זה בעצם עד שקווין קוסטנר דיבר על אבא שלו. כמו שהמון זמן לא הבנתי מה עובר עליי בכלל, ככה בבת אחת הבנתי בדיוק: היא הזדקנה, ואני לא סולח לה על זה. היא התקמטה והיא השמינה, וזה קורה לכל אחד, אבל אני מאשים אותה בזה. יודע שזה לא הוגן, ועדיין מאשים.
בימים שעברו מאז שהבנתי את מה שהבנתי, נעשה לי ברור שזה לא רק אני. פתאום התחברו לי כל מיני דברים בקשר לחברים, אנשים שאני עובד איתם, אפילו אחי שצעיר ממני בכמעט שלוש שנים. באופן כללי, אני מבין שהטינה הזאת היא משהו משותף לרוב הגברים הנשואים שאני מכיר. אפילו אם שאר האנשים חושבים שאשתך עדיין נראית מעולה, אבל אתה רואה עליה סובייקטיבית את הגיל, זה נמצא שם. במיוחד אם היא קצת מזניחה את עצמה, שזאת תלונה שאתה כמעט תמיד שומע מגברים באיזשהו שלב של הנישואים.
אני לא אוהב לעשות הכללות, אבל לא סתם אומרים על גברים שהם ילדותיים. ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שהבעיה שלנו לא שונה ממה שתמיד קורה לבן הקטן שלי בערך חודש אחרי שהוא מקבל את הצעצוע שהוא הכי רצה. הצעצוע התבלה, אז הוא כבר לא מעניין אותנו, וזה גם לא משנה שפעם רצינו אותו יותר מכל דבר אחר. עכשיו אנחנו רוצים חדש.
אוקיי, פרק ב', ואז מה?
יש לי חברים שזה בדיוק מה שהם עשו. נפרדו מהאישה אחרי 15 שנה, אחרי 20, ועכשיו יש להם את הצעצוע החדש שלהם. אני יודע שלא יפה להגיד את זה על בחורה ואני לא מתכוון להעליב אף אחת. זה גם לא אומר שאין בהן יותר מזה, והאמת היא שלפחות חבר אחד שלי התחתן מחדש עם בחורה באמת מדהימה בלי קשר לזה שהיא צעירה ממנו בכמעט 20 שנה. או שאולי אני חושב שהיא מדהימה רק בגלל שהיא צעירה?
אני לא מאמין בפתרון הזה, בכל מקרה. נגיד שעזבת את האישה שבנית איתה חיים שלמים, את אמא של הילדים שלך, בשביל מישהי בת 25. אז מה, היא לא תזדקן? וכשהגיל יתפוס גם אותה, אז דווקא לה אתה כן תסלח? אם כבר, זה יהיה יותר גרוע. הרי אליה הלכת רק בגלל שהיא עוד לא התבלתה.
אני מכיר לפחות שני זוגות שלא סובלים בכלל מהסיפור הזה: חבר אחד שלי שהתחתן מלכתחילה עם מישהי שצעירה ממנו בעשר שנים, ואחד שעובד איתי ושתמיד אומר שאשתו עובדת בלהישאר צעירה. פילאטיס, דיאטות, כל הדברים האלה. הספקתי לדבר עם שניהם מאז ש"שדה החלומות" סידר לי הראש, והבנתי שאצלם יש פשוט גרסאות קצת שונות של טינה. החבר נוטר לאשתו כי הוא לא בליגה שלה והיא יודעת את זה ומשחקת על זה, והקולגה שונא את אשתו כי היא עסוקה בעצמה 24/7. חוץ מזה, שניהם חושדים ששתיהן מזדיינות מהצד. לא יודע. זה נראה לי הרבה יותר גרוע מלחיות עם זה שאשתך שוקלת 15 קילו יותר ממה שהיא שקלה בחתונה.
אין לי פתרון או איזה מסר משמח שיכול לרכך את ההבנה הזאת. אני גם לא מתכוון להגן על איך שגברים חושבים. כן, אנחנו חארות במובן הזה, אבל מה נעשה? נשלוט במחשבות של עצמנו? מקסימום אנחנו יכולים לא לעשות כלום בקשר לטינה הזאת. רק להרגיש אותה ואולי להבין אותה מספיק כדי שמעצם ההבנה נחווה אותה קצת פחות. הרי אומרים שלהיות מודע לבעיה זה חצי דרך לפתרון.
בחן את עצמך
לפני כמה ימים חזרתי הביתה די שיכור, אחרי ערב עם החבר'ה בבר, עם כל החרמנות של להיות מוקף בבחורות צעירות וכל התסכול מזה שהן כבר מזמן לא משתינות בכיוון שלך. ישבתי בסלון, ושמעתי מהפינת אוכל את הצליל שעושה סכין כשמורחים על טוסט, וקלטתי את עצמי ממלמל: "כן, זה מה שאת צריכה, עוד חמאה".
רק אחרי כמה דקות, כשנכנסתי להתקלח וקצת ירדה לי ההשפעה, הבנתי מה מלמלתי. מה חשבתי עליה. אני זוכר שעמדתי מול המראה עם הכרס בחוץ, עם הקרחת והעור שכבר נהיה קצת רפוי, וכל כך שנאתי את עצמי על זה שאני שונא אותה. שאני כאילו מוציא עליה את הרעל שהגיל עושה גם לי, לא רק לה.
אני חושב שבאופן קצת אירוני, דווקא הזמן יכול לרפא את המצב הזה. הרי בסוף לא תהיה לי ברירה ואני פשוט אקבל את ההשפעות של הגיל עליי ועליה. בסוף אני אפסיק להאשים אותה במשהו שהוא פשוט הטבע.
אני לא באמת רוצה בחורה צעירה. אני גם לא רוצה שאשתי תהיה כמו ההיא שעובדת בלהיראות בת 25. אני רוצה לקבל את הדברים כמו שהם. ביום הכיפורים הזה, אני מתוודה על החטא הזה שאני חוטא לאשתי ולעצמי. מתוודה ומתפלל שיהיה לי הכוח להפסיק להיות ילד מגודל ולהיות מה שאני. פשוט גבר מזדקן.