בהתחלה אתה שומע את עצמך אומר: "פשש, איזה מילף". אתה כנראה בן 30, עוד לא אבא, או שכבר כן אבל עדיין לא בתודעה שלך. עד אז היה נדמה לך שיש מין חלוקה כזאת לנשים ואימהות, ומפתיע אותך לתפוס את עצמך נלהב מנציגה של הקבוצה השנייה.
אחר כך, כשאתה כבר אבא גם אצלך בראש, אימהות הופכות לקבוצת ההתייחסות הטבעית שלך והמושג מילף פשוט נעלם לך מהלקסיקון. אתה אפילו מתבייש בטמבל שהיית כשלא הבנת כמה שטחי זה לחשוב שהסקס-אפיל הולך כשבא הילד הראשון.
ואז אתה בעשור החמישי שלך. 40 פלוס, שמור בסדר, אבא כל כך הרבה זמן שאתה כבר לא זוכר איך חיים בלי החרדה התמידית הזאת לאחת והיחידה שלך. רק שהיא עצמה כבר נערה, קרובה יותר לגיל של בחורות שיצא לך להיות איתן מאשר לתינוקת שהיא הייתה רק לפני דקה, ופתאום אתה לא יכול להעיף מבט על בחורה צעירה בלי לראות את הבת שלך.
תראו, אני לא רוצה להתייפייף כאן: סדר הדברים הוא *קודם* המבט ורק אחר כך התובנה שהצעירה היפה הזאת יכולה, ממש טכנית, להיות הבת שלך. אבל, וזה אבל גדול: אם פעם זה היה מבט עם סאבטקסט של "יש מצב?", אז עכשיו אין בו שום צד ביצועי. זאת רק התרשמות, נניח כמו מיצירת אמנות. זה כל כך נטול הקשר חרמני שבימים מסוימים אתה עשוי לתהות אם משהו התחרבן בליבידו שלך. וזה כזה מיינד פאק שאתה טועה לחשוב שזה בגלל הגיל שלך.
ככה לפחות זה היה אצלי: כשעברתי את ה-40 ושמתי לב שבנות ה-20 לא מעניינות אותי יותר משום בחינה מינית, זה נראה לי עוד אחד מסימני הזמן. האמת חלחלה לאט לאט, אבל בסופו של דבר הציגה את עצמה בלי שניתן היה לחמוק ממנה: כשאתה אבא לבת שמתקרבת לגיל של הדייטים למרות כל הניסיונות שלך להיות המניאק שהצליח לעצור את הזמן, התגובה שלך לנשים צעירות היא אחת מהשתיים, ושתיים שאף אחת מהן אינה מינית. אבהיות אינסטינקטיבית - או טינה עמוקה, חמוצה ומצמיתה.
אינסטינקט שנע בין סתירה לחיבוק
את התגובה האבהית אני מניח שאין צורך להסביר. לא ראיתי את זה כשהייתי בעצמי רווק בן 20 –הזקפה הסתירה לי – אבל רוב מוחלט של הנשים הצעירות משדרות חוסר ביטחון שגורם לך (או לפחות לי) להתחרפן. תראי אותך, בשיא חייך, מה את אוכלת סרטים? כן מספיק טובה, לא מספיק טובה, כן מספיק יפה, לא מספיק יפה (או, הכי גרוע – אותו דבר רק עם רזה). אני לא אומר כמובן שזה לא נכון לגבי גברים צעירים; אני אומר רק שאין לי בנים אז לא ממש אכפת לי איך זה אצל בני 20. יש לי בת, והיא מתחילה לשדר חוסר ביטחון במקומות שאני פשוט לא מצליח לתפוס מאיפה הם באים, ואני רואה בדיוק את החרא הזה כמעט אצל כל הצעירות שאני עובד איתן או מדבר איתן ברמה של קצת יותר משלום-שלום, וזה מוציא ממני אינסטינקט שהוא איפשהו על הגבול שבין סטירה של תתאפסי על עצמך לחיבוקי של הכל יהיה בסדר.
לאינסטינקט האבהי הזה יש גם צד שני שהוא תולדה של רוח הזמן: נורא, אבל נורא, קשה להיות צעיר בישראל של עכשיו. כשאני הייתי בן 25 לא היה קשה בכלל להיות צעיר, לא לי באופן אישי ולא לבני דורי באופן כללי. חוץ מזה שתמיד היה סיכוי להתפוצץ באוטובוס, חייהם של בני ה-20-25 בישראל של הניינטיז זבו דבש. אני יודע, נמאס גם לי וגם לכם לשמוע את הקיטורים של דור ה-Y על כמה שחרא להם, אבל תשמעו: חרא להם. בשוק העבודה, כשאתה רואה צעירה מתמודדת עם כל השיט שהדור הזה אוכל, ומעל הזיגוג של תקרת הזכוכית הג'נדרית - פלוס נצנצים של הטרדה מינית גבולית יותר או פחות - זה מספיק בשביל להפעיל את כל הצדדים ההוריים שלך.
טוב, אם כבר דיברתי על הפיל בחדר: ברור שלא כל הגברים בגילי מאבדים עניין מיני בנשים שצעירות מהם ב-20 שנה. דושבגים מוחלטים, חרמנים מופלגים, בני זונות כלליים – גברים כאלה יכולים לרדוף אחרי בחורה בת 23 בעודם קונים מתנת יום הולדת לבת ה-23 הפרטית שלהם בלי לחשוב שיש בזה משהו לא בסדר. אבל בניגוד למה שאולי חושבות חלק מהנשים, סוג הגבר שמצד אחד גידל או מגדל ילדה ומצד שני מעוניין באמת ובתמים לזיין מישהי שאולי למדה איתה בשכבה הוא לא רוב ואפילו לא מיעוט גדול: הוא מיעוט קטן, פשוט כל כך מבחיל ובולט בסביבה שהוא נראה גדול בהרבה מחלקו באוכלוסייה הגברית.
מה שמביא אותי באלגנטיות לסוגיה של הטינה.
"כשמישהי מסתכלת עליך כמו קורבן של אונס - אתה מפתח טינה"
בהכללה לא גסה מדי, נשים צעירות מגיבות לנוכחותם של גברים מבוגרים באחד משני אופנים: חרדה ברמה של במבי לכוד מול פנסי מכונית או רחמים מהזן המשועשע. שלא תטעו, אני מבין לגמרי את שתי התגובות – הרגע דיברנו על סוג הגבר שזורע בקרבן חרדה מוצדקת, ומי מאיתנו לא חטא ביחס מרחם-משועשע למבוגרים ממנו. אבל זה שאני מבין מאיפה הן באות לא עושה את זה יותר נעים להיות בצד המקבל של המבטים החשדניים ו/או המתנשאים האלה.
לא יודע אם זה באשמת הפמיניסטיות מהזן הג'יהאדיסטי או הגברים מהזן השימפנזי – כנראה גם וגם, כשחושבים על זה – אבל אני לא זוכר מתי קיבלתי מבחורה צעירה מבט מאיזשהו סוג שלישי. כלומר כן, אחרי היכרות משמעותית זה יכול להשתנות ולהתנרמל ולהיות ממש סבבה, אבל על הסף אתה אשמאי או שאבד עליך הכלח או שניהם עד שלא יוכח אחרת, ולפעמים גם אחרי שיוכח. וכאן מזדחלת פנימה הטינה המדוברת.
כשמישהי שאתה לא מסוגל לחשוב עליה באופן מיני מסתכלת עליך ומדברת איתך כמו הקורבן הוודאי של אונס שאתה חד משמעית עומד לבצע בה, אתה מפתח כלפיה טינה בלתי נמנעת של כל אדם שנאשם על לא עוול בכפו. זה מובן (מצידה), זה מעצבן (בשבילך), אבל עם הסוג הזה של הטינה דווקא קל להתמודד: אתה חש בזה, אתה מזכיר לעצמך שהג'יהאדיסטיות והשימפנזים עשו די והותר כדי לשכנע נשים צעירות שהן מאוימות 24/7 על ידי כל ברייה שאתרע מזלה להיוולד עם כרומוזום Y, ואתה מקבל את זה שאתה משלם על חטאי המגדר שלך. אבל טינה כלפי צעירה מקסימה שמתייחסת אליך כמו לסבא הכבר לא הכי צלול שלה – עם זה אני עוד לא יודע איך מתמודדים.
אני אכתוב משפט קשה, אז התאזרו בסבלנות: בין הבחורה המשוכנעת שבכוונתי לתקוף אותה מינית וזאת שבטוחה שכבר אין בכוחי לעשות את זה, אין מצב שאעדיף את האופציה השנייה. זה שוב בלתי נמנע, כי הרגע הסברתי שלהתמודד עם האפשרות הראשונה זה עניין של רציונליזציה פשוטה. אבל לראות את הבת שלך בבחורה זרה, להרגיש שלבך יוצא אליה בגלל רוח הזמנים ובגלל כל הדושבגים ובגלל מיליארד סיבות אחרות ולקבל בתמורה את הגישה המתנשאת-סלחנית הזאת שהיא הקטע הקלאסי של צעירים מול זקנים – פאק, זה פשוט נורא. אז בהינתן הבחירה, אני מעדיף שיחששו ממני בלי סיבה ולא שיניחו אותי אחר כבוד על קרחון ויתנו דחיפה.
אולי זאת דרכה של האבולוציה להכין אותנו לסבאות בעיצומה של האבהות. אולי אסור בכלל להתלונן הזה כשמביאים בחשבון את הפריבילגיות הגבריות המפורסמות, שלא לדבר על ההתנהגויות הגבריות המסריחות שזה עתה הזכרתי. בתכלס, על בסיס כמעט יומיומי אני מוצא את עצמי חש רגשות אבהיים כלפי מישהי שמחזירה לי מבט נכדתי, ולא מהסוג הטוב.
כל זה ואני רק בן 43. אפילו שמור בסדר, ככה אומרים לי. אללה יסטור, הנה מחשבה מחרידה: מה יהיה בעוד שלוש שנים, כשאני כבר אראה ביום בהיר את ה-50 וכל החברות של הבת שלי יהיו תיכוניסטיות?