במאה מתוך מאה מקרים שבהם תתפתח בינך לבין גברים אחרים שיחה על קולנוע, יעלו שם שמות כמו "מועדון קרב", "גלדיאטור" ו-"ספרות זולה". אתה יכול להיות בטוח שגם אם חלק מיושבי השיחה הזו לא צפו מעולם בפריים אחד מתוך הסרטים הללו, הם כבר מתורגלים היטב בתשובות הנכונות שאמורות לוודא את השתייכותם למין הגברי. אלא שבפועל, בין יריות למכות, אתה דווקא נוטה לראות לא מעט סרטים נשיים הרבה יותר, והאמת היא שחלקם הם כאלו שאתה מוכן לראות לבד או עם האישה שוב ושוב, העיקר שאף אחד לא יעיד שראה אותך צופה בהם.
טיטאניק
תתעלמו לרגע מהשיר הקיטשי של סלין דיון, הרומן הקיטשי יותר של ג'ק ורוז ופחות או יותר מהשעה וחצי הראשונה של "טיטאניק". גם עכשיו זה סרט בנות? כנראה שכן ובגלל זה הוא גם סרט הבנות המוצלח ביותר אי פעם. אהבתם של ליאו וקייט, שכמותה אנחנו מכירים בעל פה עוד מסיפור אהבתם של צ'ארלי וגילה של בעז דוידזון, לא מפריע לסיפור המסגרת המרתק שבנה ג'יימס קמרון בעזרתה האדיבה של ההיסטוריה.
אני מודה שבעשרות הפעמים שצפיתי ב"טיטאניק" ויתרתי באופן קבוע על צפייה בכמה סצנות דביקות מרכזיות. במיוחד על זאת עם ה"I'm The King Of The World" המנג'ס, שעליה הייתי מוותר לו הדברים היו תלויים בי, וכנראה זאת אחת הסיבות שמנהל הבנק שלי לעולם לא יהיה מאושר כמו זה של קמרון.
לעומתה סצנת המוות של ג'ק היא דווקא המרגשת מכולן, ולא חסרים בעלי טסטוסטרון שהזילו דמעה כשרוז ניתקה את ידה הקפואה מידו של ג'ק, בדרכו להיות מזון לכרישי האוקיאנוס האטלנטי. וזאת אולי הסיבה המרכזית ש"טיטאניק" זה סרט בנות קלאסי.
כי למה, למה את בת זונה פרזיטית סוציומטית שצריכה לשכב לבד על דלת ענקית באמצע האוקיינוס, ולא חושבת לתת לאהובך, עאלק, לעלות עליה גם ולהציל את חייו? בסרט בנים זה לא היה קורה. אבל לא נורא, העיקר שבסוף הוא עשה את בר.
(עומר מלכה)
היומן
אין כמעט דרך בטוחה יותר בעולם לצאת מהארון וירטואלית מאשר להכריז קבל עם ועדה שחיבבת את "היומן". אבל בגלל שאני די בטוח שנשים מתמונת היום עושות לי את זה הרבה יותר, אין לי חשש לקחת סיכון ולהצהיר כאן קבל עם ועולם שהדרמה הקיטשית הזאת עשתה לי את זה. ככל הנראה דווקא בגלל שאין קלישאה סנטימנטלית מוכרת אחת שלא הופיעה כאן: מהנערה העשירה והמפונקת והנער העני ועד הנשיקה הדרמטית על הדשא תחת הגשם הסוער.
אבל זה בדיוק מה שהופך בעיני את "היומן" לסרט טוב. העובדה שהוא לא חושש להשתמש בקלישאות בדרכו להוכיח משהו שהתגובה הנפוצה עליו היא "הוא גייז, אמרתי לכם שהוא גייז": אהבה היא דבר יפה. בעיקר כשריאן גוסלינג ורייצ'ל מקאדמס, אחת השחקניות האהובות עלי בהוליווד, חולקים בה. תמיד אפשר לומר שהיא מוגזמת ומופרכת ואמריקאית מדי, אבל גם מועדון קרב לא היה בדיוק נאמן למציאות, ולא ממש התלוננת כשראית אותו, נכון?
(אילן קפרוב)
ריקוד מושחת
להגיד "ריקוד מושחת" זה פחות או יותר כמו להגיד "סרט בנות", או אפילו יותר טוב - "סרט הבנות האולטימטיבי". רומן סודי, פטריק סוויזי חשוף חזה, ריקודים והתנשמויות על רקע לילה רטוב ומלא ביצרים, ובייבי אחת ביישנית שהופכת להיות נועזת וגורמת לכל הצופות לצעוק בלב - "כן! גם אני יכולה! אין עלינו, הנשים הביישניות והסקסיות".
ובכל זאת, בכל פעם שלאשתי מתחשק לראות סרט רומנטי במיוחד, והיא נותנת לי את אפשרות הבחירה, אני ממלמל משהו בסגנון "מזמן לא ראינו את ריקוד מושחת". וזאת למרות שראיתי אותו יותר פעמים ממה שראיתי את פרק הסיום של סיינפלד. למה אני עושה את זה לעצמי? טוב, זה כתוב בפסקה למעלה, פשוט לא בסדר הנכון - יש שם בייבי נועזת, התנשמויות וחולצות רטובות, ואת משפט "אף אחד לא שם את בייבי בפינה", שגורם לכל הצופים לטפוח לעצמם על החזה ולהיזכר איזה גברים לעניין הם. או שזה רק אני?
(ניר ליברך)
נוטינג היל
בדיוק כמו הקולגות שלו לליין סרטי הנקבות, גם "נוטינג היל" מוכר אשליות - במקרה שלו מדובר באשליה לא ריאלית ועטופה בחיטובים של ג'וליה רוברטס, המוגשת לעדר נואשות שאשכרה מאמינות שיאספו אותן במפגש רומנטי בחנות ספרים, שיחליף את הסליזיות הקבועה של הפייסבוק. אבל בניגוד לשאר סרטי הבולשיט האחרים, נוטינג היל הוא היחידי שיוצק פנטזיה גם עבור אמיגוס שעוד חיים באמונה שהם יזכו להביא כוסית מפורסמת יום אחד.
למרות הבריטיות המאוסה של יו גרנט והסוף מעורר רפלקס ההקאה של הסרט, נוטינג היל הוא פיצ'ר מכונן בעיקר בגלל שהוא גורם לנו לאמין שגם ללוזרים שיגרתיים בעיירה נידחת יש סיכוי להעמיס יום אחד שאפת על שהיא במקרה גם כוכבת קולנוע עולמית, וזה שלעצמו הוא מסר חינוכי שאנחנו פשוט חייבים להאמין בו.
חוץ מזה שהוא מספק לנו הצצה אחרונה בהחלט של ג'וליה רוברטס כליגה היסטרית רגע לפני שהיא מתחילה להרקיב והופכת דודתית ומייגעת עם כל שנה שחולפת.
(ספי קצב)
צלילי המוזיקה
אם אחרי מותי, בשערי גן עדן, אקבל רק משאלה אחת, סיכוי טוב שאבקש לצפות ב"צלילי המוזיקה" שוב ושוב על מסך גדול, כמו שראוי לסרט הזה להיות מוקרן. האמת, קשה לחשוב על דרך טובה יותר להעביר את הנצח מאשר צפייה בג'ולי אנדרוז שרה. כל צליל שיוצא מפיה של הזמרת הענקית הזאת תמיד מוביל לתחושה של התעלות, אבל רק כאן התחושה הזו שורדת במשך 174 דקות רצופות. כן, גם כשליזל הקטנה שרה, העובדה שכמה דקות לפני כן אנדרוז לימדה אותה "דו רה מי", הופכת את השיר שלה לטוב יותר.
את "צלילי המוזיקה" צריך להקרין בפני כל מי שמתכוון לפתוח חנות לשוקולד. המתיקות קיימת כאן בכל סצנה, בכל מבט, בכל תנועה של המצלמה. אבל הכול כל כך מדויק, שהרעלת הסוכר שהורסת סרטים אחרים לעולם לא מגיעה. חומות הציניות שלי נשברות תמיד כשהגבעות מתעוררות לחיים, ולכמה שעות אני מאמין שכל מה שצריך לעשות כדי להתגבר על מצב רוח רע הוא לחשוב על הדברים האהובים עלי ביותר. לא בשביל זה המציאו את הקולנוע?
(נמרוד מירום)
קלולס
אחח, שנות התשעים, אלה היו זמנים טובים להתבגר בהם. MTV שידרה מוזיקה איכותית במקום סרטי טבע על משפחת קרדשיאן, ואחד הקליפים הכי פופולאריים בערוץ היה "Crazy" של אירוסמית', זה שאין מתבגר שלא עבר עליו 100 פעמים ברציפות כדי לוודא מעל לכל ספק שלליב טיילר או אלישיה סילברסטון לא ברח משהו בסצנת חדר ההלבשה. סילברסטון הייתה אז הדבר הכי חם על המסך, והסרט הזה הוא פחות או יותר הדבר היחיד שייזכר ממנה בעוד 20 שנה.
יש לא מעט סרטים שלגביהם אפשר להתווכח, לתחמן ולזרוק משפטי ייאוש סטייל: "בטח שזה סרט לגברים, מה לא ראית שיש שם גבר?", אבל אני אפילו לא אנסה להתכחש. עלילותיה של שר הורוויץ (תראה מה זה, אפילו בסרטי בנות היהודים שולטים), מלכת הכיתה העשירה, שמחליטה להפוך לשדכנית לחנוניות חמודות ומורים מקריחים, הם הצ'יק פליק הכי גדול שאני מכיר. ובכל זאת, העובדה שהוא נושא איתו כל כך הרבה נוסטלגיה, חן ומנציח את אלישיה סיברסטון בשמלת מיני קצרצרה, תגרום לי לחזור אליו בכל פעם מחדש.
(נועם לידור)
אמלי
אמלי. רק המילה לבדה גורמת לך לחשוב על מאפים צרפתיים ונוסטלגיה דביקה – לא בדיוק מה שנגדיר כגבריות מובהקת. אבל מה לעשות שכמו כולם, גם אנחנו נשבינו בקסמו הבלתי מעורער של הסרט הזה, שהכניס לנו בפנים את כל היופי והרגש שהקולנוע יכול להציע? אז העלמנו עין מכמה רגעים משעממים, ממחסור רציני באקשן ומעלילה לא בדיוק קיימת, כי יש דברים שגברים או לא, פשוט אי אפשר לעמוד בפניהם.
כשאודרי טוטו פוקחת עלינו את העיניים הנוצצות האלה ומתהלכת בפריז עם התספורת הקצרצרה, גם אנחנו הופכים לרגע לג'נטלמנים צרפתיים רגישים שרק רוצים להרכיב אותה על האופנוע המצ'וקמק, להקפיץ איתה חלוקי נחל ולהציל ביחד כל תושבי השכונה. זה אולי נשמע חנוני או רגשני, אבל גם לנו יש לב, וגם הוא נכנע לסרט הכיפי והעצוב הזה. האמת? עם כזאת בחורה, נשמח לוותר על האקשן ולהקדיש את חיינו לפריצת המעטה של קרם ברולה בכפית, מתי שרק תרצה. רק אל תספרו לאף אחד שאמרנו את זה.
(דניאל מיכאלי)
הנסיכה הקסומה
הנסיכה הקסומה הוא לא סרט בנות קלאסי, לפחות לא כמו שאר הסרטים ברשימה המכובדת שבנינו פה. מצד שני הנסיכה הקסומה הוא לא בדיוק סרט בנים קלאסי, לפחות לא כזה שהיית מדבר עליו עם החבר'ה. מספיק להסתכל על השם של הסרט - נסיכה? ועוד קסומה? - כדי להבין שלא כדאי לך להזכיר את החיבה שלך אליו כשחברים שלך מתחילים לדבר על סרטים שהם אוהבים. בין מועדון קרב, כלבי אשמורת וממזרים חסרי כבוד, לנסיכה הקסומה ולנער החווה האמיץ שבא להציל אותה מהנסיך הרשע אין ממש מקום של כבוד. עדיף כבר להזכיר את טיטאניק ולמלמל משהו על סרט אסונות משובח.
ובכל זאת, עם כל הכבוד לבראד פיט שרוצח נאצים במיומנות ולאדוארד נורטון שהופך פרצופים של בלונדינים לעיסה מדממת, אם הייתם שואלים אותי איזה סרט בא לי לראות ממש עכשיו, הנסיכה הקסומה היה לוקח כמעט בכל פעם (בהנחה שאני לבד בחדר, כן?). הסרט הזה הוא לא פחות מקלאסיקה, והוא עשוי כל כך טוב שאפשר לומר בביטחון שאין בו דקה אחת מבוזבזת. אין עוד הרבה סרטים שאתה יכול לאהוב בתור ילד, להמשיך לאהוב בתור מתבגר, ואז בתור גבר מאפיר שיער (אני מאפיר שיער? לעזאזל). הבדיחות לא מפסיקות להצחיק, סצנת הסיוף על צוקי הטרוף היא עדיין הטובה ביותר שנוצרה בקולנוע אי-פעם, ואהבת האמת חסרת הסיכויים עם הבלונדינית (הכוסית, יש להודות), פורטת על איזשהו מיתר רומנטי בלב כל גבר. או לפחות בלב שלי.
(ניר ליברך)
ליידי נץ
תקראו לי כוסית עד מחר, אבל בכל פעם ש"ליידי נץ" משודר באחד מערוצי הסרטים אני נדבק אליו מהר יותר מעמלץ לבן לבחורה במחזור. למי שלא זוכר, מדובר ביצירת מופת אייטיזית שאיכשהו הצליחה לא להפוך לקאלט של ממש (אולי רק חצי). מישל פייפר שיחקה את איזבו (כן, הלהקה נקראת על שמה), שמאוהבת בקפטן נאבר (רוטגר האור העלום) אבל בגלל קללה היא מסתובבת כל היום בתור נץ, והוא מדי לילה הופך לזאב.
כן, זה אומר הם לא עושים את זה (נץ וזאב? דוחים) רק מעיפים זה בזו מבט חטוף מדי שקיעה וזריחה, מדי פעם זוכים לרפרוף אצבעות עדין. וגם מת'יו ברודריק שם. והכל מתרחש בצרפת של ימי הביניים. נשבע שאני סטרייט. למרות הצ'יזיות הנוטפת והקיטלוג הרומנטי, מדובר קודם כל בסרט הרפתקאות בכלל לא רע ובגלל שזה לא ממש תירוץ, אוסיף שמישל פייפר ממש ממש כוסית שם. דונט ג'אדג' מי.
(נתן הלוי)