ד"ר תמר ברגר, בת 59, מרצה, מבקרת תרבות וחוקרת המרחב הישראלי. מחברת הספר "אוטוטופיה", ספר ראשון מסוגו על הפרברים בישראל. פרסמה את הספרים "דיוניסוס בסנטר" ו"ברווח בין עולם לצעצוע".
יש חלק מצחיק בספרך "אוטוטופיה", שבו את מצטטת שמות של פרויקטי מגורים חדשים בפתח תקווה.
"ברור. זה טרף קל הדברים האלה".
אני חייבת להזכיר כמה – "פייב פרימיום", "ספייס", "יוניק פארק", "משכנות נחלים", "שבירו דיאמונדס", "מרום נוה", "וילה פלייס", "אהבה במושבה", "לב הסביונים", "M Tower". השלטים האלה ממלאים עכשיו את הארץ. מה זה?
"זה מאוד קל. השמות של הפרויקטים משדרים יוקרה. ההנחה היא שאם תגורי במקום שקוראים לו פרימיום וואן תדבק בך היוקרה, גם אם את שכירה בינונית שנלחמת בשיניים ובציפורניים ועובדת מהבוקר עד הלילה כדי לשלם את המשכנתא, וזה מצבם של רוב תושבי הפרברים".
יוקרה זאת מילת מפתח בכל מה שקשור בפרברים.
"כן. השאיפה ליוקרה מתבטאת בהמון דרכים: פארקים רחבי ידיים הרבה יותר ממה שצריך, חיפויים של אקרשטיין שנראים כמו שיש או כמו אבן ירושלמית, בניין של ארבע יחידות דיור שמתוכנן כך שייראה כמו וילה אחת גדולה. הרבה נסיונות להיראות כמו-עשיר".
מה עוד?
"השאיפה היא חדר לכל ילד וסוויטת הורים – אין את זה בכל מקום אבל זה סממן של יוקרה. והמון חדרי שירותים – יש את שירותי האורחים שרואים כשנכנסים, את השירותים של הילדים ואת השירותים של ההורים. באופן כללי צריך שיהיה הרבה מכל דבר. הרבה מרפסות, הרבה חדרים ובעיקר הרבה מטראז'".
מה לגבי הרהיטים? איקאה?
"איקאה פחות משמעותית משציפיתי. נכון שאין כמעט בית בלי פריט מאיקאה אבל לא מרהטים את הבית לפי איקאה. זה לא מספק, צריך אקסטרות. צריך גם איזה פריט נגרות, איזה משהו שמצאו בשוק הפשפשים".
הדבר הראשון שאומרים כשנכנסים לפרבר בישראל זה 'ואו, זה הכל אותו דבר'.
"צריך להיזהר. הרי גם בשיכונים הכל אותו דבר. אם יעצמו לך עיניים וישימו אותך בדימונה או ביד אליהו לא בטוח שתדעי איפה את נמצאת. זו לא האחידות שמעניינת אלא האופי שלה. הפרברים מאוד מבוססים על הדימוי".
מהו הדימוי?
"זה מיקס כזה. יש השפעה אמריקאית והרבה המצאה מקומית. הפרברים מנסים להיראות כל מיני דברים: פעם זה היה כמו כפרי, עם הגגות האדומים. אחר כך זה הפך לכמו וילתי, עם גגות שטוחים. זו אופנה שמשתנה. כמו טוסקני, כמו ערבי. בסוף כל הבתים נראים אותו דבר. זה פרדוקס מרתק של הפרברים".
"חשוב מאוד שהדירה תהיה חדשה מהקבלן"
מה בעצם מאחד בין הפרברים בישראל?
"יש המון דברים: הצמחיה, השמות של הרחובות, התלות במכונית, העיצוב, סדר היום שבו כולם יוצאים מהבית בבוקר וחוזרים ביחד. אני הלכתי הפוך והגדרתי את זה דרך המצב הסוציו אקונומי. הבנתי שמדובר במעמד הבינוני במנעד רחב, מהעשירון החמישי או השישי ועד עשירון תשיעי. אנשים שיכולים עם משכנתא ועזרה מההורים לקנות דירה של לפחות של ארבעה או ארבעה וחצי חדרים".
חדשה.
"החדש הוא שאיפה מאוד מאוד מרכזית. חשוב מאוד שהדירה תהיה חדשה מהקבלן".
ובעצם האנשים שקונים את הדירות האלה, שהם רוב רוכשי הדירות בישראל היום, בוחרים בעצם לחיות במקום שאין בו באמת רחוב.
"יש לבית כתובת שכוללת שם של רחוב אבל אין רחוב כמקום של עירוב שימושים, מפגש, שוטטות והליכה. אין רחובות עם חנויות. המקומות האלה שוממים רוב שעות היממה. במקום רחוב יש מרכז מסחרי ויש מוקד תעסוקה ויש פארק גדול, ולכל אחד מהם נוסעים במכונית. מה שמגדיר את המרחב הוא לא הרחוב אלא הכביש".
כי אתה חייב מכונית?
"אפשר להגיע לדירות האלה רק במכונית. זו הקוביה שאת יוצאת ממנה ונכנסת אליה: נוסעת לעבודה וחוזרת, נוסעת לחוג וחוזרת. אבל גם כי המרחב הזה נבנה על פי הכביש. הכביש הוא הנגישות, החניה, שזה מושג קריטי, וגם הגבולות".
גבולות?
"הכבישים משמשים לא רק כדי לחבר אלא גם כדי להפריד. בכרמי גת למשל יש את כביש 31, כביש רחב מאוד בן ארבעה מסלולים, שמשמש להפרדה בין הפרבר החדש לבין קריית גת. כרמי גת זו דוגמה מצוינת כי הם יצאו השנה עם קמפיין גזעני שמבטיח ששם תוכל לחיות עם אנשים כמוך – כשהמסר הוא: לא עם מזרחים".
זה דבר שאנחנו מכירים מהרבה פרברים – הניסיון להתבדל מהעיר עם הדימוי הטוב פחות. אנשים שאומרים "אני מאם המושבות" ולא "אני מפתח תקווה", "אני מפולג" ולא מנתניה.
"בוודאי. לכן אני תוהה על זה שבכרמי גת השאירו את בכלל את המילה 'גת' בשם".
וכל המקומות האלה תלויים מבחינה כלכלית בערים הגדולות, ובעיקר בתל אביב?
"במידה רבה כן אבל דברים משתנים. יש מושג בארצות הברית – אדג' סיטי. עיר קצה. צורת מחיה חדשה שבה כבר אין תלות של פרבר פריפריאלי במוקד המטרופוליני אלא מרחבים שמכלכלים את עצמם. תעשיית המשרדים של הרצליה פיתוח ממערב לכביש החוף היא כבר תופעה מעניינת, וכך גם ברעננה ובאיירפורט סיטי. נוצר יצור אוטונומי שלא צריך את תל אביב".
התהליך הזה קשור גם לתהליכים חברתיים שאנחנו רואים, שהפריפריה מנוכרת לתל אביב ושונאת אותה?
"הרבה אנשים עוזבים את המרכז כי הוא צפוף ורועש וכי הם רוצים. אבל הרבה אנשים עוזבים כי אין להם ברירה. הם היו רוצים לגור כאן".
איך בכלל מגדירים את הפרברים בישראל?
"הפרברים כאן הם תופעה ייחודית, שונה מבארצות הברית ובהרבה מקומות אחרים. בחו"ל פרבר הוא בדרך כלל ישוב מחוץ לעיר עם בתים צמודי קרקע. פה זה הרבה יותר מגוון. יש ערים שהן פרבר, כמו מודיעין. יש מועצות מקומיות שהן פרבר, כמו שהם למשל. ויש פרברים שהם חלק מישוב אבל הם בעצם נפרדים – ראש העין החדשה, ראשון מערב או אם המושבות בפתח תקווה. ואם בחו"ל הפרברים התפתחו מתוך הערים פה קרה גם תהליך הפוך – הפרבר צמח הרבה פעמים מתוך הכפרי, מהרחבות של מושבים וקיבוצים".
בחלק מהמקומות שאת מדברת עליהם אין צמודי קרקע, אלא בניינים גבוהים מאוד.
"נכון, וגם זה מקרה ייחודי. לקח לי הרבה זמן להבין שהקוטג'ים בראש העין החדשה והמגדלים של אם המושבות הם חלק מאותה תופעה, למרות שפה יש בנייה לגובה ופה אין. בעצם נוצרה כאן צורת מחיה שלא נופלת להגדרה של עיר ולא להגדרה של כפר. זה מחוץ לחלוקה הזאת. יכול להיות שלתושב מערב ראשון יש יותר במשותף עם תושב אם המושבות בפתח תקווה, שהוא בן המעמד הבינוני כמוהו, מאשר עם אתיופי עני שגר בראשון לציון הישנה".
יהודים, חילונים, מצביעים יאיר לפיד
מונח קריטי בפרברים לא פחות מיוקרה הוא צמד המלים מהלך הקסם "איכות חיים".
"איכות חיים מורכבת מכמה דברים: בית חדש, תחושת בטחון, חינוך טוב ונגישות. כשאומרים נגישות מתכוונים לזה שיהיו מקומות מסחר ומקומות עבודה שאפשר להגיע אליהם במכונית. אם אפשר ללכת ברגל זה לא מעניין אף אחד".
דיברת על הומוגניות. מה מאפיין את האוכלוסיה שחיה בפרברים?
"מעמד בינוני עד בינוני גבוה, חוצה עדות, ובדקתי את זה ביסודיות, יהודים, חילונים וגם דתיים לאומיים".
מה דפוסי ההצבעה?
"זה צפוי מאוד: בפרברים היה רוב מוחלט בבחירות האחרונות ליאיר לפיד. לפיד ולא מפלגת העבודה בניגוד למה שאפשר היה אולי לחשוב. לפיד וימינה – ליכוד או כחלון".
למה זה צפוי?
"הדיבור הריק של לפיד, הקצף על פני המים שלא אומר כלום, מתבקש במקום הזה שעסוק מאוד בלחשוב על עצמו".
בעיר אנשים לא עסוקים בלחשוב על עצמם?
"כמובן, וזה בסדר, גם אני עסוקה בלחשוב על עצמי ועל ילדיי, וכמובן שגם יש אכפתיות וקהילתיות בחלק מהפרברים. אבל האתוס הפרברי – וזה אתוס לגיטימי לגמרי – הוא לרצות רווחה ושקט".
התפיסה שאלה מקומות טובים לגדל בהם ילדים נכונה?
"עוד אין נתונים, אבל הגיוני שכן. בפרברים המובהקים נתוני הפשיעה מאוד נמוכים. את גרה במחיצת אנשים דומים לך בכל המובנים – תרבותי, גילי, מעמדי. הרבה מתחים חברתיים נמנעים ממך. ויש מרחב – אם אין חצר אז פארק רחב ידיים".
מה עם הדימוי של נוער פרברי משועמם שמפתח התנהגות סדיסטית?
"שמעתי סיפורים. ילדים בני 12 יושבים על הדשא במודיעין ושותים וודקה. כנראה שיש את זה. זו גם הסיבה שצצות במקומות האלה משמרות הורים. אבל כולם מתגייסים בסוף לצבא אז הכל בסדר. כולם מתיישרים בסוף. זו אוכלוסיה נורמטיבית עם אחוזי גיוס מאוד גבוהים ואחוזי זכאות לבגרות מאוד גבוהים. יש לתרבות הזו כוח לדכא קונפליקטים".
את מתארת בספר איך הנסיעות לפרברים מדכאות ומייאשות אותך, "עושות חשק להרים ידיים".
"אני באופן אישי מרגישה שם שעמום, משהו מרפה ידיים ומייאש, אבל זה אצלי. בסופו של דבר אנשים לא מוטרדים מזה שהבית שלהם 'משעמם'. הם רוצים מקום לא מסוכן, שלו, מפלט מהעולם שאפשר להסתובב בו בשקט ובבטחה. הפרבר אומר לנו שנולדה פה איזה צורת מחיה אחרת שצריך להבין אותה על בוריה ולהסתכל עליה היטב. הסטודנטים שלי בטכניון תמיד מנסים להכניס חיים בפרבר. לצופף, לעשות שם עירוב שימושים ולפתוח את הסגירות הזה. זה לא ממין העניין. הפרבר הוא לא עיר, הוא לא קלקול של העיר ואין מה לשאוף להפוך את המקומות האלה לעיר".
איך ייראה העתיד של המקומות האלה?
"זו שאלה. השכונות הפרבריות אוכלסו בבת אחת בזוגות צעירים והן מתבגרות בבת אחת. זוג מבוגר, שהילדים עזבו את הבית והוא נשאר לבד בדירת ארבעה וחצי או חמישה חדרים, שאין לו רחוב לרדת אליו ובאיזשהו גיל הוא כבר לא יכול לנהוג – מה קורה איתו? הדבר המתבקש זה להגיד שהמקומות האלה יהפכו לעירוניים אבל אני לא חושבת שזה נכון. באמריקה הפרברים האמריקאים מאוד השתנו, הם הרבה יותר הטרוגנים. יש בהם שחורים ויש בהם היספנים ומשפחות חד הוריות וחד מיניות".
מה הפרבר האהוב עלייך?
"ראשון מערב. הוא גרנדיוזי, גדול ומאוד מדויק. שום דבר שם לא מקרי, הכל מתוכנן מאוד. מי שבנה את זה ידע מה הוא עושה".
"התנחלויות איכות חיים הן פרברים לכל דבר ועניין"
גרת בתל אביב כמעט כל חייך.
"כן. כשהיית בת שש עברתי עם הוריי לכפר שמריהו. זה אחד הפרברים הראשונים, אבל החיים היו דומים יותר לחיים בקיבוץ. חופש גדול לילדים, רווחה בסיסית, לא חסר שום דבר. כשהייתי בת 13 התחלתי ללמוד בתיכון חדש בתל אביב, ומאז שעזבתי את בית הוריי אני חיה בתל אביב. החיים בעיר הם לגמרי חלק מהזהות שלי. אני אוהבת אותם על כל מה שיש בהם. הגיוון, הרעש".
פדיחה להגיד שאת מכפר שמריהו?
"אני אדישה כרגע. היו לי שנים של הרבה טינה כלפי המקום הזה. זה התחיל בתור כפר חקלאי של ייקים לא נורא עשירים, אבל משנות ה-60, שאז ההורים שלי הגיעו, זה היה מקום של אנשים עם כסף. העובדה שגדלתי בבית מבוסס, ישראלי-אשכנזי ומשכיל בדרכו היא משמעותית כמובן".
יש מתח מובנה בתל אביבית שכותבת על הפרברים.
"יש לי שני דברים להגיד להגנתי – הראשון הוא שאני מנסה לדבר מהמקום המוכר לי, כי גדלתי במקום כזה. אני מדברת מבפנים וזו החוויה שלי. השני הוא שנקודת המבט שלי היא פתוחה ככל האפשר. היא לא מתנשאת בהגדרתה, כך לפחות אני מקווה".
הקריירה האקדמית שלך התחילה בחוג לספרות, ואחרי הרבה שנים עברת לכתוב על מקומות - על נתב"ג בדוקטורט שלך ועל הסנטר בספרך הראשון, "דיוניסוס בסנטר".
"כן. המעבר הזה התבשל הרבה שנים. חשבתי שצריך לעשות דוקטורט, כי התחלתי ללמד. זה לא מאוד הלהיב אותי. על הסנטר כתבתי מתוך המוטו של בנימין. לנסות לראות איזה נוכחות יש לעבר בהווה, בחיינו, ולא לבדוק את העבר בשביל העבר".
עשית עוד מעבר – מעיתונות לאקדמיה.
"זה קרה במקביל. ערכתי ב'העיר', ב'חדשות', 'דבר'. לא אהבתי את זה שמשתמשים וזורקים. זה לא אפשר העמקה, זה לא אפשר השתהות והרחבה. זה לא היה מספק במובן הזה. עשיתי את זה כעבודה. גידלתי ילדים".
משפחתך ידועה בחוגי השמאל הרדיקלי. בן זוגך אבי מוגרבי כבמאי דוקומנטרי ובנך הגדול שאול כסרבן מצפון. עודדתם אותו?
"עמדנו מאחוריו והיינו נוהגים כך במקומו. בשום פנים ואופן לא היינו משרתים בצבא. אבי היה סרבן במלחמת לבנון. אני משתדלת להיות פעילה אבל זה מעייף ומדכדך. אני רוצה לחשוב שהעבודה האינטלטואלית שלי תורמת".
איך זה כשבן שלך יושב בכלא? זו בטח חוויה לא פשוטה.
"זה לא נעים אבל יש דברים גרועים מזה. הכליאה היא לתקופות מעצר קצובות, הוא ישב כל פעם 30 או 15 או 40 יום והשתחרר וחוזר חלילה. גם בני השני גם לא הלך לצבא אבל לא סירב רשמית. הסרבנות האקטיביסטית כמעט ונעלמה כחלק מהייאוש הפוליטי. המצב כל כך קיצוני. התחושה היא שאין עם מי לדבר מבחינת הממסד".
מה הקשר בין הכיבוש לפרברים?
"זה מאוד ברור. התנחלויות איכות חיים, אלפי מנשה ודומותיה, הן פרברים לכל דבר ועניין. מהזוית המסוימת הזאת הן ממחישות עד כמה הקו הירוק הולך ומאבד את תוקפו. מדובר באותו מרחב. במובן הפיזי, הגיאוגרפי. אותו כביש עם אותו שילוט ואותה נראות מוביל ממקום למקום, שניהם נראים אותו דבר ואת נוסעת על כביש עוקף ולא מרגישה שום הבדל. מדי פעם יש בקבוק תבערה או אבן או גדר אבל זה מרחב מאוד מאוד דומה".
והפרברים שהם לא התנחלויות? יש קשר?
"אם התחושה שלי שהחיים בפרברים גורמים לדה פוליטיזציה נכונה, זה הקשר".