270 קיבוצים קיימים כיום ברחבי הארץ, אבל הקיבוץ כצורת מגורים קהילתית ושוויונית שינה את פניו. צמיחת האינדיבידואליזם בחברה הישראלית, שהתבטאה ברצון מוגבר להגשמה והבעה עצמית, גרמה למוסד האוטופי לאבד מהרלוונטיות שלו. משבר הקיבוצים של שנות ה-80 וה-90 הוביל לתהליכי הפרטה מואצים שטשטשו את החזון המקורי. התמורות התבטאו בכל תחומי החיים, ואחת ההשתקפויות הברורות ניכרת בחלל הפרטי ביותר של החברים – הבית כמובן.
מאז ומתמיד נחשבו תנאי המגורים בקיבוץ צנועים מאוד. בימי הקיבוצים הראשונים הסתפקו באוהלים ספרטניים, שרק מאוחר יותר הוחלפו בצריפי עץ, ואחר-כך בדירות קבע שהלכו והשתכללו. בית-הילדים וחדר האוכל, לצד עקרון ההסתפקות במועט, הם אלה שהובילו ליצירת דירות חדר צנועות, מצומצמות בתפקודים וחסכניות במראה העיצובי שלהן. אותו חדר משעמם ונטול קישוטים כלל בדרך-כלל דלת בחזית הבית, וחלון בחלק האחורי, והוא היה חלק מ"רכבת" של כמה דירות צמודות. בלי מים זורמים ובטח שבלי מקלחת פרטית ומטבח. פעולות פשוטות כמו רחצה והכנת אוכל, דרשו יציאה מהבית אל מבנה שירותים או אל חדר האוכל המשותף.
בשנות ה-50 נבנו שיכוני ותיקים שכבר כללו חדר מגורים, מרפסת פתוחה, מרפסת מקורה ושירותים, וצעד אחר צעד הפך הבית הקיבוצי דומה יותר לבית פרטי רגיל. מאמצע שנות ה-80 ברבים מהקיבוצים כבר נבנו דירות גדולות (120-80 מ"ר), אפילו בתי קומתיים, ומלאכת עיצוב ושיפוץ הבית עברה באופן בלעדי לידי יושביו, לפי כיסם וטעמם. נגמר העידן שבו הנהלת הקיבוץ קבעה איך לארגן את המרחב הפרטי.
שקט, מרחיבים: מדירה קטנה וחשוכה לבית גדול ומואר
מהסיבות שתיארה מאירי, בקיבוצים רבים נוצרים פערים בין תושבים ותיקים שלא צברו הון עצמי וממשיכים לגור בתנאים צנועים, לבין החברים הצעירים שעובדים בחוץ, מרוויחים טוב ויכולים להרשות לעצמם שיפוצים מן היסוד. "בתי הרכבת נבנו ללא מחשבה עתידית על שינוי צרכים והרחבה", אומרת מאירי. "לכן אדריכלים כיום נאלצים או לשמר את חזות המבנים ככל יכולתם או לשנות אותם באופן מופגן שמנוגד לחלוטין לאופי של המקום".
לבני משפחת אשד, בני דור שני של מייסדי קיבוץ מענית ליד חדרה, שמאירי תכננה את ביתם, היה חשוב לשמור על הצביון המוכר של המבנה. שטח ביתם 110 מ"ר – איחוד של שתי דירות - ומותאם למשפחה עם נכדים. עלות שיפוץ הבית מוערכת בכ-160 אלף שקלים, שכללו את הרחבת הבית, שינוי מבני של החללים, הריסת קירות והחלפת תשתיות. "היה להם חשוב ליצור חלל ציבורי גדול לאירוח שיכלול סלון, פינת אוכל ומטבח, ויחד עם זה גם חדר שינה גדול להורים וחדר שינה נוסף שמשמש לאירוח", מסבירה מאירי. הסגנון בו בחרו מאפיין מאוד עיצוב ישראלי ובהתאמה לרהיטים ולחפצים שאספו עם השנים, לדבריה: אריחים מעוטרים, קורות עץ בתקרה וסלון צבעוני שמלא ברהיטי עץ נעימים.
מסדה: קירות לבֵנים ופריטים נוסטלגיים
גם קיבוץ מסדה שנמצא דרומית לכנרת, מעביר בשנים האחרונות את סמכויות תכנון הבית לדיירים, וגם שם חוברו שתי דירות במבנה רכבת לדירה אחת רחבת ידיים עבור שרה ובני צ'פלין. "מדירה קטנה, צפופה וחשוכה לבית גדול ומואר", מסכמת בפשטות האחראית של השיפוץ תמר צ'פלין, כלתם של בעלי הבית ובעלת בוטיק לאדריכלות ועיצוב.
"כיוון ששני בני הזוג שגרים בבית עוסקים במקצועות חופשיים וכיוון שבקיבוץ אין כבר כמעט מבנים משותפים, כל אחד רשאי לשפץ כמו שהוא רוצה ובלי מגבלות מיוחדות מטעם הקיבוץ", היא מספרת. "קבלנו יד די חופשית לתכנון, ורצינו ליצור חלל ציבורי רחב היקף שישמש לאורחים ולמשפחה המתרחבת, ליצור מטבח ומזווה גדולים לבעלת הבית שמאוד אוהבת לבשל וליצור מפתח גדול בין הבית לבין הגינה.
"למרות ההרחבה והחידוש המשמעותי, חשוב היה לנו מאוד לשמור על רהיטים קיימים, לשפץ ולצבוע אותם ולהציב אותם במיקומים חדשים. מעבר לזה שמרנו גם אוספים ופריטים נוסטלגיים ותכננו עבורם נישות מיוחדות כדי שאפשר יהיה להציג אותם כמו שצריך". כמו-כן, הוסיפה תמר קירות לבֵנים בחלל המרכזי, שמשווים לבית אווירה חמימה אך משדרים גם התכתבות עם טרנדים עכשוויים.
כפר עציון: החזית בחסות הקיבוץ, הפנים עליכם
בכפר עציון, שליד ביתר עלית, ביצע הקיבוץ באופן מוסדר הרחבה ורענון של כל מבני הרכבת. על מנת לשוות לחזיתות המבנים מראה אחיד, גויס אדריכל אחד לתכנון כל ההרחבות והוא זה שהחליט, למשל, על חיפוי אבן ומפרט חלונות אחידים לכולם. מעבר לכך, ניתנה לדיירים יד חופשית בעיצוב הפנים.
"בדומה למה שקורה בבתי שיכונים בעיר, כל קומת קרקע הרחיבה את הבית על חשבון השטח של הגינה וקומה שלישית התווספה מעל", אומרת מעצבת הפנים טלילה ועקנין, שנשכרה לעצב את ביתם של משפחת קוממי ומשפחת טאובה בקיבוץ. "שתי דירות ששיפצתי של בני דור שני בקיבוץ הכפילו את גודלן מ-60 מ"ר ל-120 מ"ר. אמנם התקציב לא היה גבוה, אבל בכל זאת נדרשנו לשנות לחלוטין את התכנון הפנימי והשקענו בפריטים הקבועים כמו מטבח מאובזר ואריחים משובחים. בשני המקרים הצלחנו לעצב בתים מתפקדים שכוללים יחידת הורים וחדרי שינה, סלון ופינת משפחה, פינת אוכל, מטבח, אמבטיית ילדים ושירותי אורחים".
גבת: בית הילדים הפך לדירת וינטג'
בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל נעשה שיפוץ מקורי ושונה לחלוטין. אורלי וצחי אייזנר, בני דור שלישי בקיבוץ, ושלוש בנותיהם כבר היו על סף עזיבה. "בשנת 2004, עם תחילת ההפרטה בקיבוץ, החיים של כולנו השתנו לטובה והקיבוץ החל לפרוח ולשגשג מחדש בזכות האפשרות לקבל בתים מוזנחים במרכז הקיבוץ ולשפץ אותם כראות עינינו", מספרת אורלי, בעצמה מעצבת פנים. "בחלומי דמיינתי אך ורק את הבית שבו אנחנו חיים היום. בשום אופן לא התחברתי לבתים אחרים בהרחבה של הקיבוץ".
אייזנר ומשפחות אחרות בקיבוץ קיבלו אישור לשפץ בתים שבמהלך השנים איבדו את ייעודם החברתי והפכו למחסנים ולחורבות נטושות. "הבית שבו אנחנו גרים היום היה קודם בית-ילדים, ובניגוד לשכניי שהרסו בית אחר כמעט עד היסוד ובנו מחדש, לנו היה חשוב לשמר דווקא את המראה והצביון הישנים", מספרים בני הזוג.
"המשפחות הגיעו להסכם עם הקיבוץ במסגרתו, הקיבוץ יממן את חידוש התשתיות של בתי הילדים המוזנחים, ויהפוך אותם ראויים למגורים בעלות של כ-50 אלף שקלים לבית", מספר צחי. "כאשר עלות השיפוצים והשינויים המבניים של כל בית, יהיה באחריות ובמימון המשפחות. לצורכי השיפוץ, נשכר קבלן מורשה, שהקיבוץ אישר, וועדת התכנון המקומית פיקחה על העבודות. כמו כן, כדי להרחיב את הבית מעבר לקו המותר, נדרשו היתרים של הוועדה האזורית. הוספת ממ"ד, גם היא הייתה באחריות ובמימון הדיירים", הוא מפרט.
לדברי צחי, עלות השיפוץ הפרטי שביצעו בביתם, הסתכמה ב-300 אלף שקלים. "פרט למטבח, ששינה מיקום ואופי, שמרנו על מבנה החדרים, על הריצוף המקורי ועל החלונות. כך למשל, יש לנו חלל מרכזי גדול ששימש בזמנו כמטבח שממנו יצאו שני מסדרונות צרים אל עבר חדרי השינה. החלטנו להשאיר הכל בדיוק כמו שהיה. בשלב הזה לא הרחבנו את הבית ורק סגרנו מרפסת שמשמשת לי היום כחדר עבודה. עיצוב פנים הבית בסגנון וינטג' כולל אוספים שליקטתי עם השנים בשוקי פשפשים וחנויות יד שנייה, בעיקר באזור חיפה".
כיום, הקרקע עדיין שייכת לקיבוץ ואין לדיירים בעלות עליה. אבל הקיבוץ ומנהל מקרקעי ישראל החלו בתהליך של שיוך דירות שבסיימו כל דירה תשויך למשפחה, אז גם יידרשו הדיירים לשלם סכומי היוון עבור הקרקע.
נען: "הזמני הוא הכי קבוע"
התחום הבולט ביותר בו ניכר השינוי העיצובי בקיבוצים הוא אולי הריהוט. ממיטת ברזל ועליה מזרון קש, ארגזי עץ ששימשו כארונות ושטיחונים שנתפרו משקי יוטה, התחילו חברי הקיבוץ לקשט את בתיהם בווילונות יפים, אהילים, כיסויי מיטה, שטיחים, אוספי קרמיקה, חפצי נחושת, פסלונים ותמונות. אחד הסממנים המוכרים בחדרי השינה היה דווקא פריטים מהטבע, כמו אצטרובלים, נוצות טווס וקונכיות. ככל שמעמדו של הפרט התחזק על חשבון הסולידריות החברתית, החל בית המגורים לבטא בחירות צרכניות אישיות יותר.
"כשאנשים חושבים על חדר או דירת קיבוץ במראה האופייני לפעם הם לא ממש רחוקים מהמציאות", אומרת שלומית סויטלמן, דור שלישי בקיבוץ נען שליד רחובות. שלומית, שגרה יחד עם בן זוגה ב"דירת מעבר", תעבור בהמשך ל"דירת קבע" אבל מאמינה ש"הזמני הוא הכי קבוע". כמי שגדלה בבית אסתטי במיוחד ועובדת היום בתחום ההום-סטיילינג ובעיצוב אירועים מחוץ לקיבוץ, הבית שלה מעוצב למשעי וגדוש בפריטים שאספה עם השנים.
"קיבוץ נען מתאים את עצמו לרוח הזמן ובו בזמן קיימת בו האווירה השיתופית של פעם", היא אומרת. "במגורי הקבע, למשל, יש הגבלה על תוספות הבנייה אבל אין חוקים נוקשים שמונעים מהחברים להרחיב או לשפץ. בדירה שלי, מבחינת הקיבוץ מדובר בברכה כי אני משביחה את הנכס, ומבחינתי מדובר בבית שרציתי - כזה שיהיה לי הכי כיף בו ושיהיה מטופח. יש לו גם ערך סנטימנטלי גדול, כי בדירה גרה בעבר דודתי ואחריה אחיותיי. בהתחלה נתתי לעצמי להתרגל לקיים ורק אחר כך החלטתי לשפץ וליצור תחושה של חלל גדול בשטח שמסתכם ב-30 מ"ר בלבד".
הדירה של סויטלמן בהחלט מעידה על טוב טעם. "כדי ליצור תחושה של חלל רחב יצרתי לי גינה מאוד גדולה. כך, כשהדלת פתוחה במהלך רוב ימות השנה, הגינה הופכת לחלק בלתי נפרד משטח הבית", היא מסבירה. "את פנים הבית עיצבתי בדיוק לפי האופי והטעם שלי והוא מורכב מפריטים שאספתי במהלך השנים מההורים, בחנויות יד שנייה ובשוקי פשפשים".
ובכן, בקיבוצים מסוימים מצמידים שתי דירות רכבת, באחרים בוחרים להרחיב דירות גן ובחלק מוסיפים קומה. באחדים מחדשים מבנים עזובים ובאחרים מציעים לחברים הרחבות קולקטיביות. כך או אחרת, המוסד הקיבוצי נדרש למצוא היום פתרונות חדשים לחברה מודרנית, צרכנית ובעיקר אינדיבידואלית בהרבה מכפי שהייתה בימי הזוהר של התנועה הקיבוצית.
חוות בודדים: הישראלים שגרים בבתי מדבר מדהימים
וגם: גילדה מודרנית בגליל, החיים ביישוב יודפת