אני זוכרת את היום בו חלמתי את הבית. את הבית שלנו, ממש הרגשתי אותו. לא ראיתי, לא דמיינתי - הרגשתי. זה היה יום סגרירי במיוחד, הרוח נשבה וטיפות קלות של גשם טופפו מסביב.

עלי שלכת היו מפוזרים מכל עבר. מכונסת ושקטה ישבתי על כיסא נמוך ופוררתי עלים. לצדי נם הבית הנושן – הבית שמחכה כבר שנים שיעירו אותו מרבצו. אני זוכרת איך אספתי עלים בידי וזרקתי אותם על תכנית הבית שהייתה פרושה למרגלותיי. תכנית שהכילה אין סוף שאלות, הרהורים, רגשות וחרטות.

"בית זה מקום לזרוק את החיים שלך פנימה", חשבתי, ומיהרתי לכתוב את המשפט הזה, שלא יישכח, שאשאר נאמנה לעצמי, שאזכור שהבית שלנו צריך להכיל את כולנו, את כל מי שאנחנו. אז גם הבנתי שלא משנה הסגנון או הקו העיצובי, העיקר ליצור מקום שהוא בית לחיים.

כלי הקרמיקה הוצבו בגאווה במטבח | צילום: אלעד שריג

איך ייראה הבית שלנו?

ביקרתי בבתים רבים במשך השנים שבהן אני עוסקת בכתיבת ספרי אדריכלות ועיצוב ישראליים. כל כך הרבה משפחות, חלומות, מקומות, נופים, בישולים. כל כך הרבה צורות חיים, מבחר של סגנונות עיצוב וטרנדים.

והבית שלנו נטוע בקצה המושב, מול שדה פראי ופרדס מטופח, חממות קרובות ובתים רחוקים שצמחו עם השנים ושינו את הנוף המקומי. איך ייראה הבית שלנו? איך יספר את הסיפור שלנו? ידעתי שהבית הזה הוא חלק משרשרת הדורות. הוא חוליה בזמן. הסיפור שלו לא מתחיל בנייר סקיצה לבן וחלק שאותו פרש האדריכל ורשם בעפרונו. הוא גם אינו מתחיל ברצון לבית בסגנון טוסקני, מודרני, מינימליסטי או ים תיכוני.

הסיפור של הבית הזה נעוץ בנחלה הזו, במושב בלב השרון. ברצפת הבטון ובפרופילים מברזל. בארגז הלחם עשוי הפח, בארגזי הפרי המשמשים מדפים פתוחים, במקרר הקרח ובכלי האוכל הנושנים, בכוננית ובארון הבגדים. ידעתי בבירור: החומרים והחפצים אשר היו נוכחים בו בעבר יהיו נוכחים גם בביתנו החדש. פריטי העבר שפיארו את הבית לפני חמישים שנה יחודשו וימצאו מקומם בחדרי הבית.

מרחיבים את הבית | צילום: עדיה רובינזון

 צריף פח מלא חלומות

 מדובר בבית שעמד במקום עשרות שנים. הוא הוקם אחרי מלחמת העולם השנייה, בית סוכנות של שנות החמישים, בית שהלך והתפתח והתרחב, והפך מצריף ראשונים עשוי פח לבית מרווח בעל גג רעפים. דייריו, ניצולי המלחמה הנוראה, היו בין הבודדים שזכו להגיע ארצה וברשותם ליפט – מכולה, מלאה ברהיטים ובחפצים יוקרתיים, שרידים אחרונים מביתם שהיה באירופה.
ובליפט מצעים רקומים, פמוטים, מערכות אוכל מפוארות עשויות פורצלן וכוסות קריסטל ירוקות ומבריקות. כך התקשט צריף הפח במנעמי הליפט. תא השירותים היה ממוקם בחצר המרוחקת. כלב שומר בחוץ וּוילונות תחרה מתנפנפים בחלונותיו של המבנה הרותח מחום הקיץ והדולף בימי הגשם.
הפרדס הראשון ניטע, משק החי התפתח ואורחים פקדו את הבית. בימים של צנע שבו אל העיר עמוסים כל טוב – ביצי חופש, פירות הדר, ירקות, מאפי שמרים טריים ואגוזי פקאן.

שולחן הכתיבה עשוי ארגזי עץ מפורקים | צילום: שי אדם

 מצריף הראשונים לחלום עם גג הרעפים

השנים חלפו ואת הצריף החליף בית סוכנות צנוע, בעל גג בטון שטוח ורצפת בלטות מפולסת. בשנים שלאחר מכן התרחב הבית מתוך שאיפה של הדיירים לשחזר את ביתם שנהרס באירופה. הבית עם גג הרעפים, שנועד לעמוד בגשם ובשלג האירופאי, סימל יותר מכול את התגשמות החלום של הבית הישראלי. כך שימש אותם הבית במשך השנים ולאחר מכן ננטש והתיישן, דייריו בגרו ועזבו. הבית ניצב נטוש וגאה בחצר רחבת הידיים, מוקף עצי פרי נושנים ועשבי בר שגבהו וכמעט הסתירוהו מעיני העוברים והשבים. הגג מט לנפול וחלונות העץ עייפו. מחסנים עמוסי אוצרות היו ממוקמים מאחור במבנים שהיו בעבר מבני משק, והצריף, צריף הראשונים, נחלש מהשנים הארוכות שבהן היה נאמן למקום.

הדלת נפתחה, הרצפה נשטפה, הבית התעורר

 בוקר אחד התעורר הבית לחיים חדשים. הגענו אנחנו, זוג צעיר בהריון מתקדם. רשת דלת העץ נפתחה, התריסים הורמו מעלה, רצפת הטרצו נשטפה ואור ואוויר חדרו אל הבית. רהיטי העץ שהיו בו נצבעו מחדש ושופצו, ארון המטבח שהגיע בליפט מצ'כיה נוקה עד אחרון העכבישים והתמלא כל טוב, מקרר הקרח העשוי כארגז עץ עבר שיפוץ ביד אוהבת והפך לרהיט המרכזי בבית, כלי הקרמיקה הוצבו מחדש בגאווה וספרי הקודש נוקו מאבק והתמקמו בספריית הסלון. הבית הוחיה מחדש, וכך גם החצר. אז התחלנו לחלום את הבית, את הגדלתו ואת הכנתו למשפחה שבדרך. עסקנו בעיקר בשיקום המבנים הישנים והפיכתם לחללי מגורים. את הלול הפכנו לסטודיו, את הרפת למחסן חצר ואת הבית הישן לשיפוץ מסיבי.

כך חברנו אל האדריכל אמיר ברטל, זכרונו לברכה, אדריכל אישי, אינדיבידואליסט, בעל רבדים עמוקים של אינטליגנציה אדריכלית. אדריכל שהאדריכלות היא משאת נפשו. מסע חייו. בעל משרד של איש אחד ועוזרת אחת לו. כך, האמין, צריך לעשות אדריכלות.

פשוט וכובש. חדר הרחצה | צילום: שי אדם

אגף חדש לצד הרוח הישנה

העיקרון הראשון והמוביל בדיאלוג בינינו היה הרצון לשימור הנחלה, תוך מתן כבוד לכל עץ, לכל קיר, לכל חלון ולכל חלום שהיה נצור כאן. ההשראה לבית הייתה אותם מחסני משק שהיו בחצר ובחצרות השכנות הפזורות במושב. מבני משק, שעם השנים נהרסו, נחרבו ונעלמו. יצאנו וצילמנו את הפרטים, התהלכנו במחסנים, למדנו על משבי הרוח, גודל הפתחים, רצפות הבטון, חלונות הברזל ומשטחי הפח. ההשראה הזו הייתה המקור לבחירות האסתטיות של הבית. הרצון החזק היה לשמר את רוח המקום ולהקים אגף חדש, מודרני במראהו, המסמל את הדור העכשווי שחי פה. האגף החדש תוכנן להיראות כקובייה מודרנית עשויה פלדה וברזל.

לצורך שיפוץ הבית הישן עזבנו לבית זמני במושב. במשך כשנתיים חיינו מחוץ לנחלה וחיינו את הנחלה. בכל רגע שיכולנו ביקרנו בבית המשתפץ, היינו מעורבים בכל פרט, ציטטנו את חזיתות המחסנים על הבית החדש, נאמנים לתוכנית. אבל אז נפטר האדריכל באופן פתאומי והשאיר תכניות לא גמורות ודרך לא סלולה.

לבן ורומנטי. חדר השינה של ההורים | צילום: שי אדם

ישן נוגע בחדש. שולחן בחדר השינה | וידאו WMV: שי אדם , living

 החוץ והפנים מתמזגים

חזרנו אל הבית ומהחיים בתוכו המשכנו את בניית האגף החדש. חיינו מקרוב את הפועלים, את היציקות, את ערבוב הטיח. לצורך השלמת המשימה הצטרפה חברה קרובה, אדריכלית במקצועה, וסייעה מקרוב להשלים את הקובייה. היא הייתה שותפה מלאה להתלבטויות, למחשבות, לשינויים, וכך הושלם גם האגף החדש. רצפת הבטון נוצקה, חלונות הברזל הותקנו ונבחר הטיח בגוון של חום כהה. מבנה פשוט המבקש להצטנע ולהיטמע במקום כמו היה שם מאז ומעולם, פתוח אל ארבעת כיווני השמיים. עשוי קירות זכוכית, מזמין את הגינה והבית להתמזגות אחת, הגבולות בין החוץ והפנים כמעט ולא קיימים. אז גם הושלמה הקמתו מחדש של צריף הראשונים. לצורך כך נבחר מסגר אומן. ללא מילים הקים עבורנו את הצריף מחדש. בדיוק במקומו בעבר, מחבר בין הבית הישן לבית החדש, עשוי פיסות מתכת, וייעודו לשמש שירותי אורחים בחצר, בתקווה להחזיר את המבקרים וגם את בני המשפחה אל אותם ימים רחוקים נושנים של תחילת ההתיישבות.

מטפסים על הקירות. גידולים ביתיים | צילום: זיו ממון

 בית של חיים

 כיום הבית הושלם לכאורה, אך נדמה כי לעולם לא יושלם. חברה נוספת סייעה באבזור ובני המשפחה ממשיכים לגעת, ללטף, לשפץ ולחדש את הבית וכך גם את הגינה, שבה עשרות עצי פרי, שיחי תבלין וצל. זהו בית של חיים. חיים. חיים. חיים. חברים, משפחה, אוכל. סטודיו פעיל, ילדים מתרוצצים, רחבת כדורסל, סדנת אופנה, רגעים עצומים של אושר ורגעים של קושי וכאב. ובחדרים, בכל אחד מהם, שזורים הפריטים והרהיטים מהבית הוותיק לצד חפצים חדשים ועכשוויים. זה הבית של הילד עם העיניים השובבות, הילדה היוצרת והנער עם הנשמה הענקית. בית שזוכה עכשיו בתנועה ובחיים כמו בגלגולו הקודם לפני שנים רבות. בית של דור בא ודור הולך, בית שמקווה להמשיך ולפעום, לפחות בערכיו, גם בדורות הבאים.

אדריכלות ועיצוב – אורלי רובינזון בשיתוף עם אמיר ברטל, איריס בר, רינת אברמוביץ'

>>>> חוויות, זכרונות וטעמים סביב שולחן האוכל של אורלי רובינזון