"אין בעיה להביא בחורה הביתה. סבתא סוגרת את המכשיר שמיעה ועושים כמה רעש שרוצים"

משפחת משיח המורחבת (צילום: עודד קרני)
פעמיים בשנה, כשהבנים מגיעים מלוס אנג'לס, המשפחה מתאחדת. משפחת משיח | צילום: עודד קרני

כאן גרים 
בדירת הגג: ההורים בני (54) ואירית (52). בדירה התחתונה: אמו של בני, מזל (87), ואחיו של בני, הלל (60). יחד איתם גר גם המטפל ג'ון. אורחים מלוס אנג'לס: בניהם של בני ואירית ומשפחותיהם: דדי (34) ודקלה (31) עם ילדיהם מתן ושליו; נחל (29) ודיאנה (28) עם בתם אליז; מעין (35); אגם (24).

פעמיים בשנה מתאחדת המשפחה הגדולה הזאת, כשארבעת הבנים מגיעים מלוס אנג'לס עם הנשים והילדים. ביומיום, אוקיאנוס גדול מפריד ביניהם לבין ההורים בחולון – אבל בתקופות המיוחדות האלה, פתאום כולם גרים שוב בבית אחד גדול ושמח. מעין, דדי ודקלה ישנים עם הילדים בחדרי הבית המרווח של בני ואירית, זה עם הדלת הפתוחה-תמיד, ונחל ומשפחתו ביחידת הדיור הקטנה שנמצאת בחצר, שכולם קוראים לה "הצימר". בבקרים מתארגנים ויוצאים לטיולים, ובלילות מגיעים החברים וכולם יושבים עד הבוקר בחצר הגדולה – שותים, מעשנים נרגילה (גם הסבתא מזל!), שרים לצלילי נגינת הבוזוקי של בני ולא נותנים למנגל רגע מנוחה.

הדור הצעיר משפחת משיח (צילום: עודד קרני)
כשכולם באים סבתא כל הזמן על הסירים | צילום: עודד קרני

"המשפחה הזאת היא ממש 'party in a box'", אומרת דקלה, אשתו של דדי. "בכל מקום שתשימי אותנו אנחנו מיד מתחילים לחגוג". "כשאין חגיגות אנחנו מחפשים עם מי לריב כדי שתהיה סיבה לעשות סולחה ולחגוג אחר כך", אומר בני. והוא עוד אמור להיות המבוגר האחראי.

היסטוריה
כבר 53 שנה שהמשפחה הזאת חיה, שרה ורוקדת ביחד. זה התחיל כשההורים של בני קנו דירה קטנה בת 3 חדרים בחולון, בה גידלו את ששת ילדיהם. אחרי שכולם פרשו כנפיים ועזבו חזר בני, האח הרביעי, לבית המשפחה, הרחיב את הדירה של ההורים ובנה לעצמו דירה גדולה מעליהם. שם גידל את ארבעת בניו עד שעזבו, אחד אחד, לארה"ב. גם בשנים הראשונות, באמריקה הרחוקה גרו כולם יחד עם הכלות בבית אחד גדול. היום רק מעין (הגדול) ואגם (הצעיר) חולקים קורת גג משותפת. השאר רחוקים מהם לא יותר מ-10 ק"מ.

המרחק
אירית: "אין מה לעשות עם הריחוק הזה. החלום שלי היה לגור במרכז כשכל הילדים מסביב, אבל זה לא יצא לפועל. פעמיים בשנה זה מתאפשר ואז אני הכי מאושרת".

דקלה: "והם גם באים אלינו כל הזמן. אירית שמעה שאני בשמירת הריון, ותוך 24 שעות היא כבר הייתה על המטוס, ישנה אצלנו חודשיים ועזרה לי עם הבן הקטן".
דיאנה: "אין תחליף לחמותי, היא לא מתערבת, רק עוזרת".

בניין בית משפחת משיח (צילום: עודד קרני)
הדלת תמיד פתוחה. בית משפחת משיח | צילום: עודד קרני

לגור איתם
נחל: "גדלנו ככה, כולם ביחד. אנחנו רגילים לזה".
דקלה: "האמת היא שכשהכרתי את המשפחה היה לי קשה עם זה כי באתי ממשפחה מאוד קטנה בארה"ב ואמריקאים רגילים לפרטיות שלהם. פתאום פה אנשים היו באים, נכנסים הביתה בלי להודיע, ואני עם פיג'מה בסלון. לקח לי זמן להתרגל לזה".
אירית: "זה הכי טוב שיש. זה החלום שלי".

סבתא מזל
נחל: "היא פשוט חלק מהבלגן, יושבת ומעשנת איתנו בחצר נרגילות עד אור הבוקר".
הלל: "אם אני מביא בחורה הביתה, אין בכלל בעיה. סבתא סוגרת את המכשיר שמיעה ואפשר לעשות כמה רעש שרוצים".
אירית: "היא נהדרת. 25 שנה אנחנו גרים ביחד ואין בעיות".

אירוח
אירית: "כשכולם פה אני כל הזמן על הסירים, כשהם הולכים הסירים שלי דוממים".
הלל: "אמא מבשלת כמעט כל יום מאכלים כורדים: קובה, דולמה, שיפטה".
דדי: "וסבתא אלופה בעלי גפן. כל עונה היא מורידה את כל הגפן שיש לנו בחצר, לא משאירה עלה אחד".
בני: "אנחנו אוהבים כשכולם כאן. רק עכשיו קניתי 60 בקבוקי בירה כדי שיהיה לנו לחודש הקרוב. פעם כבר הסבנו את המחסן בחצר לחדר משקאות. קראנו לו 'פאב הימ"ס', וזה היה הפאב המשפחתי. הבנים היו מגיעים הנה עם החבר'ה מיחידת המסתערבים וכולם היו חוגגים".

ניקיון
בני: "הכל נופל על אירית, היא חולת ניקיון. גם כשג'ון עוזר לה היא עוברת אחריו עם סמרטוט".

ראש השנה
בני: "אנחנו מתכננים ארוחת ענקית בחצר, 60 איש. באה המשפחה של דיאנה, חברים, דודים, ולכן החלטנו להזמין קייטרינג. תהיה חפלה רצינית מאוד".

"אנחנו גם משפחה וגם שכנים. אין לנו אף אחד אחר חוץ מאחד את השני"

פלדמן גרוסמן בבית (צילום: עודד קרני)
עושים הכל ביחד. משפחת פלדמן גרוסמן | צילום: עודד קרני

כאן גרים
בדירה מס' 5: יאנק (86) והלה (85) פלדמן, בדירה מס' 7: הינדה (87) ובני (ז"ל) גרוסמן. 
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה", כתב טולסטוי ב"אנה קרנינה". אלא שהמשפחה הזו דווקא שאבה את האושר שלה מתוך אומללות גדולה. שני זוגות האחים – יאנק והינדה, הלה ובני – איבדו כמעט את כל קרוביהם במחנות הריכוז של הנאצים, ודווקא שם, כשנשארו כמעט בלי אף אחד, הם מצאו אחד את השני. מצאו ולא הרפו.

כבר במחנה העבודה לנגנבילאו בפולין הכירו הבנות, כשחלקו דרגש אחד – הינדה ישנה בדרג התחתון והלה בעליון. יאנק, אחיה של הינדה, עבד במחנה הבנים, רק 4 קילומטר משם, והן היו מגיעות מדי פעם כדי לזרוק לו מעט לחם דרך הגדר. מאוחר יותר אל תוך המלחמה פגשו את אחיה של הלה, בני, ובמהרה נוצרו משני זוגות האחים שני זוגות רומנטיים. יאנק עם הלה, הינדה עם בני. "לא הייתה לנו משפחה", אומרת הלה, "חיפשנו לבנות משהו חדש".

משפחה אחת גדולה
הרביעייה התחתנה בחתונה שמחה-עצובה בפולין. בני משפחה לא היו כבר, ורק קומץ חברים הגיע לחגוג איתם את האירוע. מאוחר יותר עברו לגרמניה, ואז בני לחץ לעלות לארץ. בישראל הקימו שני בתים קרובים קרובים על אותה חלקה ברחוב סוקולוב ברמת השרון ופתחו יחד איטליז. הבנים היו אחראיים על הקנייה ומריטת העופות, הינדה על הנהלת החשבונות והארגון, והלה – היא הייתה הבשלנית של כל חבורה. בצהריים היו ארבעתם פורשים לארוחת צהריים אצל הלה ויאנק ואחר כך חוזרים לחנות. כמה שנים מאוחר יותר מכרו את המגרש לקבלן שבנה עליו בניינים, וכל אחת מהמשפחות קיבלה דירה, זו מול זו כמובן, שם הם גרים עד היום.

חמישה ילדים נולדו להם: שניים ליאנק והלה ושלושה להינדה ובני, אבל למעשה אלה היו הילדים של כולם. כשאחד מהצאצאים היה מתייצב אצל רופא הילדים של רמת השרון, זה תמיד היה שואל: "אתה של פלדמן או של גרוסמן"? גם הקופה הייתה משותפת, ושתי המשפחות החזיקו בחשבון בנק משותף והתחלקו בהוצאות ובהכנסות.

בסלון ביתם - פלדמן גורסמן (צילום: עודד קרני)
חלקו אפילו חשבון בנק משותף | צילום: עודד קרני

שגרה
לפני שנתיים נפטר בני, אחיה של הלה ובעלה של הינדה – אלא שזו, כמובן, ממשיכה להיות חלק מהמשפחה. בבקרים הם נפגשים, מטיילים, הולכים יחד למועדון, משחקים קלפים ואוכלים ארוחות משותפות. בערב יושבים כולם, בדרך כלל בדירה של פלדמן ("כי יאנק לא מוכן לנטוש את הכורסה הנוחה שלו", לדברי הינדה) וצופים יחד בטלוויזיה. בשבתות מוזמנים תמיד לאחד הילדים, שבדרך כלל מארח את כל המשפחה.

"הכל אנחנו עושים יחד, מהבוקר ועד הערב", אומר יאנק. "היו תקופות שנסענו יחד לחו"ל לבית הבראה במימון הגרמנים, כל הרביעייה. מעולם לא נפרדנו".

לגור איתם
הינדה: "הדבר הכי טוב במגורים אחד מול השני זה שאתה אף פעם לא לבד. אם מישהו יוצא מהבית, השני משגיח שהכל בסדר – פותח חלונות, משקה את העציצים. אם חסר לנו משהו אנחנו הולכים לבית השני, נכנסים, לוקחים מהמקרר. לא צריך אפילו להודיע".

הלה: "כשהינדה לא בבית אני מרגישה שמשהו חסר לי, מחכה לה שתחזור. אחרי הכל, אנחנו גם משפחה וגם שכנים. אין לנו אף אחד אחר חוץ מאחד את השני. לכן אנחנו גם לא עושים עניין מכלום. אם הינדה למשל לובשת משהו לא יפה אני פשוט אומרת לה 'הינדה, זה לא יפה' והיא מחליפה".

יאנק: "הכל על השולחן, אין סודות בינינו. כשיש משהו מפריע אז מדברים על זה ושוכחים תוך כמה שעות. אנחנו בדיוק כמו נשואים".

פלדמן וגרוסמן (צילום: עודד קרני)
מצאו אחד את השני במחנות הריכוז. עם התמונה של בני, בעלה של הינדה שנפטר | צילום: עודד קרני

בישולים
הינדה: "הבשלנית של המשפחה תמיד הייתה הלה ותמיד תהייה. היום גם המטפלת שלי מכינה לי אוכל, אבל אין כמו הבישולים של הלה. כמו פולנים טובים, הכי אנחנו אוהבים לאכול מרק עוף".

זמנים יפים
הלה: "הכי נהנתי מהתקופה בה גידלנו את הילדים. אלו היו שנים נהדרות".
יאנק: "אני זוכר שנסענו יום אחד לחוף הים בהרצליה וראינו שם את בן גוריון עושה התעמלות, עומד על הראש כמו בתמונה המפורסמת".

ראש השנה
הינדה: "נהיה כולנו אצל הבת שלי בנהריה. ושתהיה שנה טובה".

"אחרי שאתה רב עם אמא אתה יכול לתמיד לרדת לדירה של סבתא ולישון פה כמה ימים עד שיירגע"

משפחת עמר סלע שוורץ - ירושלים (צילום: נועם מושקוביץ)
לא מסכימים על שום דבר. משפחת עמר סלע שוורץ | צילום: נועם מושקוביץ

כאן גרים
בקומת הקרקע: סבתא הניה (מעל 60) והנכדה מרים (21). בקומה העליונה: משפחת סלע : צביה (40), אלדד (46), מיכל ומשה (תאומים בני 19), בנצי (17.5), הודיה (8) ונועם (6). בחלון ממול: משפחת עמר: טל ובתה רעות (19.5)

המשפחה הזאת, שחיה יחד כבר שני עשורים, לא מצליחה להסכים כמעט על שום דבר. בקומה העליונה גרה משפחת סלע, דתיים לאומיים שהלכו והתחרדו לאחרונה בעקבות האם צביה ומנסים להקפיד על כל ההלכות. בקומה התחתונה גרה הסבתא הניה, שמקיימת אורח חיים מסורתי, ולצידה הנכדה מרים, ביתה של צביה, ש"עדיין לא מצליחה להגדיר את עצמה, אבל דתייה לאומית בגדול". בבניין הסמוך, חלון נושק לחלון, גרה הדודה טל, אחותה של צביה, שבניגוד אליה מקיימת אורח חיים מסורתי בלבד, יחד עם ביתה רעות.

הילדים החייכניים גדלים בין שלושת הבתים האלו, נעים בין ההלכות המקפידות לבין האווירה המשוחררת, ובעיקר יוצרים תא משפחתי אוהב. בבית של סבתא תלויה תמונה של נחום גוטמן, בבית של ההורים תמונות של הרבי מילובביץ', אבל למרות הפערים בתפיסות החיים, נראה שמצליחים כאן בכל זאת להיות משפחה אחת גדולה ושמחה, כזאת שכולם בה מכבדים אחד את השני. זה עובד מצוין, עד שנזרקת לאוויר המילה "ארוחת חג", ואז מתחיל הבלגן.

הבדלים
"תשמעי, מנסים לעשות כאן פלורליזם, שכל אחד ינהג לפי מנהגיו", אומר אלדד, הגורם המפשר בבית. "בדרך כלל זה מצליח". "אבל ארוחות שבת כל משפחה עושה בנפרד", מוסיפה מרים. "למעלה זו ארוחת שבת עם זמירות וכלים שעברו הלכות טבילה. למטה, אצל סבתא, זו פשוט ארוחת שבת רגילה. שרים גם מזמורי שבת וגם שירי ארץ ישראל"

צביה: "ניסינו לשבת כולם ביחד אבל זה לא הלך, הכלים פה לא טבולים".
הניה: "אני לא יכולה לעלות למעלה בשבת, בגלל שלא מפעילים מעלית, והם לא רוצים לבוא לפה, אז וויתרנו. החג היחיד שאני עושה למעלה הוא פורים, כי קוראים שם את המגילה, שרים זמירות ומאוד שמח".
צביה: "על ארוחות חג אי אפשר לוותר, אז אחרי המון וויכוחים ובעיות החלטנו שעושים למטה, ושכל אחד יבשל את מה שהוא רוצה ונביא כלים חד פעמיים".

מרים: "אמא אוכלת רק בשר 'חלק', את כל השאר זה לא מעניין, אז החלטנו בהחלטה בוגרת שהאימהות מבשלות כל אחת מה שהיא רוצה והילדים בוחרים ממה שיש על השולחן".

מאכל הבית 
צביה: "אורז".
מיכל: "קובה".
טל: "לא נכון, גפילטע".
מרים: "כדורי בשר".
בנצי: "חמין. את רואה? גם פה אין סיכוי להסכמה".
הניה: "האמת היא שפיצה זה משהו שכולם תמיד מוכנים לאכול בכל שעה".

לגור איתם
המגורים הצמודים כל כך הפכו את רעות, בת הדודה מהבניין ממול, לקרובה במיוחד לילדי משפחת סלע, ממש כמו אחות נוספת. "כולנו גדלנו ביחד ואלדד הוא כמו אבא בשבילי", היא אומרת. "למרות המורכבות וההבדלים נראה לי שאף אחד לא היה רוצה או יכול לגור אחרת. אנחנו טובים ביחד ועם השנים למדנו איך לזרום".

מרים: "אתה אף פעם לא מרגיש לבד. אם למישהו יש בעיה, למשל שהרכב מתקלקל, אז תמיד יש מישהו שיעזור ויפתור את הבעיה. כולם שותפים בכל ועוזרים בהכל. התפקדי העיקרי של סבתא למשל מגיע כשאתה רב עם אמא. אתה יכול לתמיד לרדת ולישון פה כמה ימים עד שיירגע".
צביה: "הדבר הכי יפה זה כשיורד שלג, כל המשפחה יורדת למטה, לחצר של סבתא, לראות אותו ביחד".

משפחת סלע שוורץ עמר (צילום: נועם מושקוביץ)
ארוחות שבת כל משפחה עושה בנפרד | צילום: נועם מושקוביץ

פרטיות
מיכל: "מה שהכי מרגיז בלגור ביחד זה שכל אחד אוהב לדחוף את האף שלו לאחר. כל הזמן רוצים לדעת מה כל אחד עושה".
מרים: "בגלל שאנחנו כל הזמן ביחד לכל אחד יש דעה והוא חייב להשמיע אותה".
הניה: "זה ממש לא נכון, מתי שאלתי אותך איפה את?"
מרים: "מתי לא?"

פוליטיקה
מרים: "יש ימנים מאוד, יש ימנים מתונים, יש שמאלנים ויש שמאלנים קיצוניים. הכל מהכל. זה משהו שמשתדלים לא לדבר עליו, סתם חבל להרוס את האווירה".
רעות: "אם מתחילים לדבר על פוליטיקה זה לא נגמר טוב. זה מיד מגיע לצעקות".
מיכל: "אפשר להגיד שזה עקב האכילס של המשפחה. זה וכל הסיפור עם הדת".

מוזיקה
מיכל: "הכי אנחנו אוהבים לשמוע משינה ושלמה ארצי, או שיעורי תורה. פעם זה ופעם זה".

ראש השנה
צביה: "זו השנה הראשונה שרעות לא תעשה איתנו, כי היא בצבא. נעשה כולנו יחד בדירה של סבתא הניה ואלדד יתקע בשופר. בשבילי זה יום קדוש, יום של חשבון נפש".
רעות ומרים: "בשביל רובנו זה יום משפחתי, המשמעות היא יותר שמירה על המסורת".
הניה: "מה שבטוח, יהיה שמח".  

"בדרך כלל הכלה לא רוצה שחמותה תדע הכל, אבל אצלנו אין ברירה" 

משפחת יקותיאל צרפתי בסלון (צילום: עודד קרני)
יש תמיד מי שישמור על הילדים. משפחת יקותיאל צרפתי | צילום: עודד קרני

כאן גרים
בקומה שלישית: סבתא נוגה (63), בקומה רביעית: משפחת יקותיאל: מירב (38), עידו (38), התאומים יובל ועמר (7) ונועם (3), בבניין הסמוך: סבתא רבא עדה (צרפתי) (86).

לא משנה מה, ליובל, עמר ונועם יקותיאל יש תמיד מישהו שישמור עליהם. ככה זה כשסבתא נוגה גרה קומה מתחתייך וסבתא רבא עדה גרה בבניין הסמוך – בכל רגע אפשר לקרוא לבייביסיטר תורן, ולהפוך את אמא מירב למאוד מרוצה.

בבקרים, למשל, כששני ההורים יוצאים לשעות ארוכות בעבודה, סבתא נוגה מתייצבת תמיד לעזור עם הילדים. באחת בצהריים היא חוזרת כדי לאסוף את עמר הביתה מבית הספר, מכינה לו אוכל ועוזרת לו עם השיעורים. בארבע וחצי מירב חוזרת מהעבודה ואוספת את שני הבנים האחרים  – ובערב, כשהיא נאלצת להשלים שעות עבודה בבית, כולם יורדים לדירה של סבתא לשחק. אם צריך, סבתא עדה גם היא מצטרפת לכוח ועוזרת במה שרק צריך. היא בת 86, אבל יודעת אפילו לשחק כדורגל עם הבנים הנמרצים.  פעם אחת זה גרם לה חבטה רצינית, אבל היא מתעקשת להמשיך.

משפחת יקותיאל צרפתי בספה (צילום: עודד קרני)
לשלוש המשפחות יש מפתחות לשלוש הדירות | צילום: עודד קרני

היסטוריה
כמעט כל חייה נוגה גרה באותה דירה בגבעתיים. בגיל 16 היא עברה לגור שם עם המשפחה, ולמעט תקופות קצרות לא עזבה אותה עד היום. כשההורים שלה נסעו בעולם במסגרת עבודתם כדיפלומטים, נוגה נשארה בדירה, הקימה משפחה וגידלה בה את שלושת ילדיה.

כשהתאלמנה נוגה מבעלה נכנסה מירב, אז קצינת נפגעים בצה"ל, לתוך חיי המשפחה. בין השתיים נוצר קשר הדוק, ודרך המפגשים האלה מירב גם הכירה את עידו והאהבה פרחה. כשלשניים נולדו ילדים נוגה רצתה אותם קרוב קרוב – וברגע שהתפנתה הדירה מעל הם קפצו על המציאה. סבתא עדה הצטרפה לפני שלוש שנים לבניין הסמוך, ומאז הם מתרגלים יחסי שכנות למופת.

לגור איתם
מירב: "אנחנו כבר רגילים. לשלושתנו יש מפתחות לשלושת הדירות, וכשאני צריכה משהו אני לוקחת מהן. כשהן צריכות כל דבר הן יכולות להיכנס בלי לדפוק".  

חינוך
מגורים צמודים כל כך, מעידים כאן, מביאים איתם גם מעורבות של ממש בחיי היומיום, הרבה מעבר לקשר משפחתי רגיל. "מבחינתי נוגה ועדה לא עוזרות רק בבייביסיטר, אלא הן ממש שותפות מלאות בגידול הילדים", אומרת מירב. "אם יש איזושהי בעיה עם אחד מהקטנים אני תמיד מתייעצת עם הסבתות. אפילו לא צריכה להיכנס לפורומים באינטרנט, כי כל מה שצריך לדעת על גידול ילדים מוגש לי מבעלות ניסיון בזמן אמת".

עדה: "אנחנו לא אומרות לה מה לעשות, רק מייעצות".
נוגה: "בדיוק, והמזל הוא שהכל גלוי אצלנו. אני גם מתייעצת עם מירב לגבי בני הזוג שלי והכל בסדר. לפעמים בא לי שקט, ככה בערב להיות עם עצמי, אבל אם יש לי במקרה איזה ערב רגוע בלי הנכדים כבר בשבע בבוקר שאחרי אני מתייצבת אצלם".

משפחת יקותיאל צרפתי  (צילום: עודד קרני)
הסבתות שותפות מלאות בגידול הילדים | צילום: עודד קרני

בדידות
נוגה: "אין דבר כזה, אני לרגע לא לבד. הם מאוד ממלאים אותי וכיף לי ככה".
מירב: "אנחנו לא רק משפחה ושכנות, אנחנו ממש חברות. היינו ככה עוד לפני הילדים, כי יש פשוט חיבור טוב".

זוגיות
מירב: "אם אני ועידו רבים אני בכלל לא צריכה לספר לנוגה, היא מיד רואה עליי ויודעת. אי אפשר להסתיר כאן כלום ואת די חשופה במה שאת עושה. בדרך כלל הכלה לא רוצה שחמותה תדע כל מה שקורה בבית, אבל אצלנו אין ברירה. למזלי נוגה יודעת לעצור איפה שצריך".
נוגה: "שאני אתערב ביניהם? השתגעתי? לדעתי, חמות יכולה רק לקלקל".

מנטליות
מירב מגיעה ממשפחה קוצ'ינית (צריך שורה על הרקע שלה). "בהתחלה היה צריך להסביר קצת את המנהגים שלנו, אבל היום אין לזה זכר. הקמנו בית צברי לגמרי, אז אין שום הבדל".
עמר: "כשאמא מבשלת זה יוצא חריף מדי, אי אפשר לאכול את זה".
נוגה: "את האוכל הקוצ'יני של אמא שלה אני יכולה לאכול, את שלה לא. הוא באמת חריף מדי".

אוכל
עמר: "סבתא נוגה מכינה שניצלים, פסטה ואורז טעימים מאוד".
נוגה: "בכל שבת יש כאן ארוחה משפחתית, ואני מכינה את רוב האוכל. סבתא עדה מביאה את החלה המתוקה שלה, חלה עגולה עם ריבה".
מירב: "אין על החלה של סבתא עדה".

ניקיון
נוגה: "אותה מנקה באה אל שלושת הדירות. יום בשבוע היא עושה את הדירה שלי ושל עדה ויום בשבוע את הדירה של עידו ומירב".

ראש השנה
נוגה: "בדרך כלל המשפחה של מירב מגיעה אלינו, אבל השנה אנחנו חוגגים בלעדיהם. כל הילדים והנכדים יהיו, ואני על האוכל. סבתא עדה כמובן באה עם החלה".

>> לכל כתבות המגזין