כמה חברי פייסבוק יש לכם? מה לגבי עוקבים באינסטגרם, בטוויטר, בבלוג האישי שפתחתם? האם הם קרובים אליכם? כלומר, האם האנשים שעושים לכם לייק על תמונה של החתול או על הגיג יצירתי ושנון גם יהיו שם בשבילכם בשעת צרה, כשבאמת תזדקקו להם? האם בכלל תראו לנכון לשתף אותם במשהו ממה שעובר עליכם בחיים האמיתיים, במקום בו הטיימליין שלכם הופך לקצת יותר מורכב? האם הם חברים שלכם?
הלווייתה של איריס גולדמן-כהנוביץ' ביום שני האחרון הבהירה שאצלה, לפחות, התשובה הייתה לגמרי כן. אשת יחסי הציבור והמפיקה הוותיקה של "קולה של אמא" בגלי צה"ל, שנפטרה השבוע אחרי מלחמה ארוכה ומתוקשרת במחלת סרטן השד, בנתה לעצמה בשנים האחרונות רשת תמיכה וירטואלית באינטרנט שהתחילה כמקום לפרוק, הפכה למקור חום אדיר בחייה – והייתה שם איתה גם בדרכה האחרונה. כך, מצידו האחד של הקבר הטרי נעמדו מי שנקראו בפי איריס "ההריוניות" – חברותיה לפורום הנשים והלידה באתר תפוז, שבו סיפרה ארוכות על בתה דר. מן הצד השני – בנות קבוצת הפייסבוק "גם אני חליתי בסרטן השד", או כפי שאיריס קראה להן, "המסורטנות", שליוו אותה מאז שהתגלתה המחלה לפני כשנתיים. אחת מהן הגיעה לארץ מארה"ב לביקור פרטי רק השבוע, אבל כששמעה על החדשות זנחה את תוכניות הטיול ובאה לכאן.
ליין אפ ההלוויה, כיאה למפיקה שהייתה, תוכנן על ידי איריס כמעט עד הפרט האחרון. טלי טטנבאום, אחת מחברות הנעורים הטובות ביותר שלה, הייתה אמונה על השמעת השירים שביקשה ("להקת ילד פעם? יש. דני רובס? השמענו") והאורחים עצמם התבקשו להביא סוגי פרחים שאותם הגדירה מראש. רק אביה של איריס לא ציית לתוכניות והתעקש להקריא קדיש בקול שבור. היא ביקשה שלא יעשו זאת, אבל עבורו זה חשוב.
והיו גם הקוראים של דרור, שמעולם לא פגשו את איריס, אבל הכירו אותה כל כך טוב. הם הצטרפו לסיפור ההתמודדות שלה דרך בעלה, דרור כהנוביץ', שניהל את הבלוג "אב במשרה מלאה" עוד שנה לפני שנודע לו כי היא חולה בסרטן. הם היו שם איתו בשלב הגילוי ובכל הרגעים הקשים שאחריו, ליוו מקרוב את המלחמה של השניים דרך מסך המחשב, ולא יכלו שלא להיות עכשיו לצידו, גם אם הוא בכלל לא יודע איך הם נראים.
"אני מקבל תגובות מחבר'ה שאומרים לי, 'לא הכרתי אתכם, אבל עכשיו, כשאיריס מתה, חברים שלי לא מבינים למה אני בדיכאון'", אומר היום דרור. "אני התחלתי לכתוב את הבלוג הזה בכלל לעצמי, כמעין יומן אישי בנושאים שונים, ולא חשבתי לרגע שמישהו יקרא אותו. אלא שזה נהייה מעין היסטריה כזאת. אנשים סיפרו לי שבשנה האחרונה חברים שלהם ביקשו מהם לעדכן אותם בכל פעם שאני כותב, כאילו הם מצפים לגלות 'מה יקרה בפרק הבא'. עכשיו, כשאיריס נפטרה, הם כותבים לי שאין היגיון בזה שהם באבל על מישהי שהם לא הכירו, אבל שאחרי כל פוסט הם באמת הרגישו חלק מהחיים שלנו. הם הרגישו צורך להגיע להלוויה ולהיות שם איתי, איתנו".
"התלבטתי הרבה זמן איך לכתוב על בדידותו של המלווה לסרטן, על התחושה של מי שאינו חולה בסרטן, אבל צמוד לבן/בת זוג חולים, על תחושת חוסר האונים בשל הצורך האינסופי להכיל את המחלה ואת החולה... קשה מאוד להיות לבד עם הכל. עם הגידול של דר, עם האמבטיות, ההלבשות, ההסעות לגן ולחזרה והליווי לחוגים ולחברים, ובין לבין גם לעבוד במשרד וללמד במכינה. זו תחושה נוראית להרגיש לבד כשהכל נופל עליך. ובכלל, איך אפשר להתווכח ולכעוס על חולה בסרטן? איך אפשר לכעוס על מישהו שעוד מעט לא יהיה איתנו?" (לבד / דרור, 24 במרץ, 2012)
הם נפגשו לראשונה לפני כמעט עשור, בחנוכת בית של חברים משותפים. איריס גיששה, אך דרור לא ניצל את חלון ההזדמנויות. רק כשנה מאוחר יותר, בנובמבר 2003, הם נפגשו שוב, הפעם בחתונה – ומאז נצמדו. הוא הוציא אותה לטיולים ברחבי הארץ, היא לימדה אותו שאת החיים צריכים לחגוג עם כמה שיותר אנשים סביבך. כשנתיים וחצי מאוחר יותר כבר חגגו את חתונתם שלהם.
בספטמבר 2008, לאחר שהתמודדה איריס בהצלחה עם גידול קטן בבלוטת התריס, הביאו השניים לעולם את דר הקטנה, וגם בנו לכבודה את ביתם הפרטי באבן יהודה. דרור, איש חינוך במהותו, הבין שכדי לשלם את המשכנתא צריך גם להיות פרקטי, עשה הסבה לתחום המשפטים והחל לעבוד במשרד עורכי הדין בבעלותו של אמה של איריס. המשפחה הייתה מאושרת.
אלא שלפני שנתיים, כאמור, נכנס הסרטן לחיים שלהם – והפעם בשיא הכוח. "אחת מתשע...יאללה, מלחמה" – כך, בסטטוס פייסבוק קצר, מתומצת וענייני, פצחה איריס במלחמה גלויה לכל בסרטן השד שהתגלה בה. אז, כשהגידול עוד נחשב למקומי, היא כינתה אותו בהומור "סרטן לייט", וגם דרור האמין שזו תקופה חולפת. אלא שהמציאות היכתה בהם בכל הכוח: גרורות נמצאו גם בריאותיה של איריס, ובהדרגה היא הפכה מאישה פעלתנית שממשיכה לעבוד למרות הכימותרפיה, לכזאת המרותקת לכיסא גלגלים, מחוברת למחולל חמצן ומעבירה ימים ארוכים בבתי חולים.
"ברגע שבו הרופא הסביר לנו שלאיריס נותרו בין שנה וחצי לעשר שנים לחיות, ברגע כשהוא נתן לה מעין 'תאריך תפוגה' לא ברור, מבחינתי היא כבר בעצם מתה", אומר דרור ונועץ מבט מזוגג בקיר חדר השינה שלהם. "נורא קשה להגיד את זה, אבל זאת הייתה ההתמודדות שלי. באותו רגע התחלתי כבר להתכונן להלוויה שלה בלי לומר את זה. רק לפני שבועיים סיפרתי לה שככה זה היה".
מול איריס, הוא מספר, השתדל להיות כבר מההתחלה סלע איתן ולשדר אופטימיות. כשחיפש מקום לפרוק בו בעצמו את הכאב ולבטא את קשייו האישיים, פנה אל הבלוג שלו, ושם פתח את הלב. "במחלה כמו סרטן הדגש הוא על החולה, אבל גם לי היו דילמות – וכשהן גברו היה לי קל יותר לבטא את עצמי בכתב", הוא אומר. "מאוד קשה להגיד לחולה שמתמודד עם כאבים נוראיים את כל מה שאתה חושב בפנים, וגיליתי שדרך הכתיבה אפשר לבטא דברים בצורה ישירה יותר. כשהיו למשל תוצאות חדשות לבדיקות, וחברות שלה שאלו אותה איך אני מרגיש לגבי זה, היא הייתה אומרת 'אין לי מושג. חכו, הוא בטח עוד מעט יכתוב משהו ואז נדע'. היו גם פעמים בהם חשבתי שאני כותב דברים חריפים מדי, ושיהיה לה קשה מאוד לקרוא אותם, אבל אז ראיתי שהיא משתפת את הפוסטים שלי בפייסבוק וכותבת: 'האיש שלי יודע לכתוב', או 'האיש שלי מבטא את הדברים שאני לא מסוגלת להגיד'".
לאט לאט הפך הבלוג לקהילה תומכת המושכת עוד ועוד אנשים – וביום מותה של איריס ביקרו בו 27 אלף וחצי אנשים. חלק מהקוראים הגיעו כדי להציץ והמשיכו הלאה, חלק כתבו תגובה מזדהה המנסה לתמוך, וחלק הפכו לחברים של ממש ולרשת ביטחון לא צפויה. "אני עדיין מופתע מרמת ההתעניינות בסיפור הזה", אומר דרור. "עכשיו, אחרי שהיא נפטרה, אני מקבל גם המון הצעות מאנשים שאכפת להם. מישהי כתבה לי למשל שהבת שלה, בת 4, חברותית מאוד, והציעה שאביא את דר אליהם כדי שיהיה לי קצת זמן לעצמי. אנשים אחרים כתבו לי שבן זוגם נפטר לפני כמה שנים ושהם מציעים לי את עזרתם כדי לדבר ולהתמודד עם הדברים. מישהי נוספת חיזקה אותי בכך שהסבירה עד כמה חשובה ההכנה שעשינו לדר לקראת המוות של איריס, וסיפרה שאביה נפטר כשהייתה בת 3 ללא הכנה והיא הרגישה כאילו הוא נעלם לה. אני ממשיך לקרוא כל הזמן וזה מאוד מחזק. גם התמונה של איריס שהעליתי לבלוג קיבלה הרבה תגובות. זה הפך להיות כמו ספר תנחומים".
"פינת חצי הכוס הריקה של הפולנייה הנרגנת: עד שהתחלתי להסתגל לתלתלי הכבשה האפרפרים, ועד שהם התחילו לקבל אורך נורמלי והתחלה של צורה – באה האריבולין והפכה אותם תוך שלושה ימים למילוי כרים. או כמו שדר אומרת "שוב תהיה לך קרחת נוצצת". אוסף הבנדנות – HERE I COME". (איריס, 16 ביוני, 2012)
בזמן שדרור שיתף בבלוג, איריס עדכנה באופן שוטף על מצבה בפרופיל הפייסבוק האישי, בקבוצה "גם אני חליתי בסרטן השד" שהפכה לאתר עצמאי, וגם בקומונות השונות בהן הייתה חברה באתר תפוז – קומונת האמהות, קומונת "בונים ונהנים" בנושאי שיפוץ הבית, קומונת סרטן בבלוטת התריס ועוד. "היא שיתפה לגבי מצבה בכל אמצעי תקשורת קיים", מספרת ליאורה, חברתה לקומונת האימהות. "מה שהתחיל בינינו כשיחה בין שמות בדויים הפך לחברות קרובה של שיתוף ותמיכה מלאה. כשאיריס חלתה, חילקנו בין בנות הפורום משמרות שכללו ישיבה לצידה בבית החולים. דאגנו לה מאוד ורצינו גם שדרור יתפנה גם להיות קצת עם דר".
מידת הפתיחות של איריס בנוגע לרגעים האינטימיים ביותר של המחלה הייתה אולי מוזרה בעיניי אחדים, במיוחד כי נצבעה פעמים רבות בהומור שחור – אבל כשמדובר באיריס, מסבירים הקרובים, החשיפה הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהחבילה. "כזאת היא איריס, הכל תמיד היה פתוח אצלה", מספרת חברת הנעורים טלי, שגם עבדה איתה בגלי צה"ל. "כשהיא ילדה את דר, למשל, היינו יושבים בישיבות צוות מול כל החיילים, גם הדתיים, והיא הייתה חולצת שד ומניקה כי 'הילדה שלי צריכה לאכול'. האאוטינג הכל כך ברור שהיא עשתה לכל דבר היה בעצם הקסם שלה.
"בשירותרום האחרון של גלי צה"ל, פגשנו חברה שהיא לא ראתה מזמן", היא נזכרת. "החברה אומרת לה 'היי, מה העניינים?' והיא עונה לגמרי כדרך אגב 'גילו לי סרטן ואני גרורתית'. החברה הייתה המומה, לא ידעה איך להגיב. שאלתי את איריס אחר כך 'מה נסגר איתך, למה אנשים צריכים להתמודד עם זה?' היא ענתה לי 'למה אני צריכה להתמודד עם זה? שיתמודדו גם הם'".
אמה של איריס, לאה, מספרת כי הפעילות הענפה ברשתות החברתיות – כולל הסטטוסים הציניים, מאות התגובות ואוסף החברות שהתקבץ סביבה בפורומים השונים – כולם היו הדרך של בתה להתמודד. "איריס היא אשת המילה הכתובה, והתקשורת הייתה סם החיים שלה", היא אומרת. "בכל פעם שהיא הגיעה לאשפוז היא הרגישה צורך להודיע לכולם. בבית החולים, גם כשהיא סבלה מכאבים עזים והתקשתה לנשום, היא לא עזבה את המכשיר עד שלא סיימה לכתוב את הנקודה האחרונה בסטטוס. אני חושבת שאחת הסיבות שגם דרור כתב את הכל בבלוג הייתה נעוצה במחשבה שהחשיפה הזאת, עד העצם, תעזור לו ולאיריס להשתחרר. כשאתה מעלה את האינפורמציה על הכתב וחושף אותה, אתה לא לבד יותר בדבר הזה. יש עכשיו עוד מישהו שקורא את זה ומבין מה אתה עובר".
דרור, מצידו, מסביר את הצפת המידע בצורה הרבה יותר פשוטה. "אנחנו דור שמאוד משתף וחי ברשת, עושה צ'ק אין לכל מקום, ולכן זה היה הכי טבעי מבחינתנו לעשות 'צ'ק אין, יש לי סרטן'", הוא אומר. "אחד הדברים הראשונים שעשיתי בבוקר שבו היא נפטרה זה להעלות סטטוס ולכתוב שזה קרה. זאת הדרך הכי מהירה להגיע לאנשים".
ובאמת, בבוקר יום שני האחרון נאלץ דרור לפרסם את ההודעה הקשה. ערב לפני כן עוד ישב יחד עם דר הקטנה על מיטתה של איריס בשיבא, לצידם עוגת יום הולדת שציינה את הגיעו לגיל 39, ודרש מהשתיים לחייך למצלמת הווידיאו. אלא שבלילה התדרדר מצבה. טלי, שהייתה לצידה של איריס בשעות הקשות האלה, מספרת כי חברתה הטובה נשארה היא עצמה עד הרגע האחרון. "היא התקשתה לנשום וכבר הייתה גמורה מהמורפיום, אבל למרות הכל עדיין ניסתה להישאר בשליטה, כמו שהיא רגילה", היא אומרת. "בשלב מסוים אמרה לי 'טלי, אני לא יכולה יותר. אני רוצה כבר לנוח'". באותו הערב עדכנה גם את הסטטוס האחרון: "יום לא שוס. מקווים לטוב".
"'אבא, מי התקשר?', היא שאלה. 'אני צריך לדבר איתך על משהו', אמרתי והרמתי אותה בידי. הלכתי איתה עד לספה בפינת המשפחה וישבנו ביחד והתחבקנו. 'אמא מתה בבית החולים, היא לא נושמת יותר'... איריס הודיעה לכולם שהיא רוצה שהשבעה שלה תהיה מלאה בחברים עם ילדים, אז כנראה שמחכה לנו שבוע של מפגש קומונה בלתי פוסק. יאללה בלגן. ככה היא אהבה לחיות". (דברים אחרי לכתך / דרור, 24 ביולי, 2012)
עכשיו הבית מלא. ילדים מתרוצצים בין פינת האוכל לחדרים, עגלות תינוקות ניצבות במעבר וכולם סובבים את השולחן העמוס במאכלים ובפירות, שאותו מתחזקות החברות של איריס מהפורומים השונים. המבקרים הרבים מתחלקים בין פינת הסלון לחצר, ועל פניהם חיוכים בדרך כלל. אם דמעה חומקת לה בין הבדיחות והצחוקים, דואגים להעלים אותה מהר בלי לעשות עניין.
ועדיין, כשדרור ניגש לחדר השינה כדי לקבל מעט שקט ולשטוף את פניו, הבלון ומחולל החמצן שעדיין מונחים לצד המיטה מסגירים את הטרגדיה. "מה עדיף?", הוא נזכר במה שכתב בבלוג רק לפני ימים ספורים, "להיפרד באיטיות מבן זוג כשיודעים שהסוף קרב, או לשמוע על המוות בפתאומיות, כמו בתאונת דרכים, ואז להצטער שלא הספקנו לעשות דברים ביחד? עדיין אין לי תשובה על זה".
איריס עשתה כל מה שיכלה כדי למנוע ממנו בלבול עכשיו, וההנחיות המדויקות שלה חרוטות לו עכשיו בזיכרון: ארון הבגדים יחולק בין החברות בחלוקה שווה. סוודרי המעויינים של ברלינגטון ובנטון לעולם לא יצאו מהאופנה ולכן יישמרו לדר עד שתגדל. התכשיטים שבקופסה יוענקו לבת האהובה כמתנה מאמא בכל אחת מאבני הדרך בחייה: ימי הולדת, בת מצווה, חתונה, אולי לידה. כחלק מתהליך ההכנה לקראת המוות גם תכננה לכתוב לה מכתב עבור כל אחד מהאירועים הגדולים שעוד עתידים לבוא, אבל הגוף היה חזק ממנה. "היה לה כבר קשה לכתוב מבחינה פיזית", מספרת חן סידנר, חברתה של איריס מ'קומונת אימהות' ברשת. "אבל זה לא היה פשוט גם מהבחינה הנפשית: היה לה קשה לכתוב לדר איחול לכל תחנה בחייה בידיעה שהיא כבר לא תהיה בהן. רק בימים האחרונים היא השתכנעה שאביא את מצלמת הווידיאו שלי, וכל אחת מהבנות שביקרה אותה צילמה איתה מכתב וידאו אחר לדר. היא השאירה לה מתכונים של המאכלים המיוחדים שלה, עם כל הטיפים כדי שזה יצא בדיוק כמו שדר אוהבת או כמו שדרור אוהב. חוץ מזה היא סיפרה לה שם כל מיני חוויות שיעזרו לה להבין בעתיד מי הייתה אמא שלה. היא דיברה על יום החתונה שלה ושל דרור, על ההיריון והלידה, על איזו מין תינוקת דר הייתה ואפילו על הפעם הראשונה שבה היא עצמה השמינה. בינתיים אף אחד מאיתנו לא מסוגל לצפות בזה".
עכשיו דרור מנסה לחשוב איך ממשיכים הלאה, ומבקש לנסות לעשות את זה בדרך שאשתו האהובה הייתה הכי מרוצה ממנה. "איריס השביעה אותי שלא אשאר לבד, שאמצא אהבה חדשה", הוא אומר. "היא ביקשה את זה גם בשביל דר, שתהיה לה אמא חדשה. כשאומרים את זה עכשיו זה נשמע מגוחך, אבל זה באמת יושב אצלי באיזושהי פינה בראש. אני רוצה להמשיך לחיות. הרי ברור שהיא תמשיך ללוות אותנו כל הזמן".
ולא רק אותם. כאשת תקשורת לכל דבר ביקשה איריס להמשיך להתקיים בעוד מקום אחד קטן – הרשת החברתית, שזיכתה אותה בתמיכה רבה כל כך. "כחלק מהצוואה שבעל פה היא ביקשה שחשבון הפייסבוק שלה ימשיך להיות פעיל, היא לא רצתה שיסגרו לה אותו", מספר דרור. "יש לי את הסיסמא שלה ואני יכול להיכנס ולהפעיל אותו, אבל עוד לא החלטתי מה לעשות עם זה. לכתוב סטטוסים בשמה? זה קצת מוזר. בכל מקרה, אני תמיד יכול לתייג אותה. היא עדיין חלק מהחיים שלנו".