להורים לילדים בני שלוש יש מטבע לשון חדש, באדיבות משרד החינוך: "טלפון קקי". קריאת החירום המבאסת מהגן באמצע היום – הילד לא הצליח להתאפק, בואו להחליף לו – היא עוד אחד מההישגים המעטים של ועדת טרכטנברג.
כמעט חודשיים עברו מאז תחילת שנת הלימודים השנייה למימוש החוק, וברור שמשהו לא עובד. הכוונות היו טובות: חינוך חינם לכולם, מגיל שלוש. אבל ב-1 בספטמבר השנה ההורים עטפו סנדוויץ', שמו בתיק בקבוק מים, והלכו יד ביד עם הילדים לגן. והגן היה מפוצץ. מפוצץ עד אפס מקום: 35 ילדים, גננת וסייעת בלבד, שאמורות להחזיק את היד לפעוטות קטנים, שרק לפני רגע נגמלו מהחיתולים וצריכים להיפרד מהוריהם.
"הם החליטו על חינוך חינם – וזהו. פשוט החליטו", אומרת אורי טורקיה–שלס, עורכת דין ואם לשתי בנות מתל אביב. "אף אחד לא עצר לחשוב מה זה אומר, ואיך מנהלים גן של 33 ילדים בגילאי 3-4 עם גננת וסייעת בלבד". טורקיה-שלס היא אחת מעשרות אלפי הורים שהבינו בשבועות האחרונים שההבטחה הגדולה הפכה לקטסטרופה: גננת אחת מנסה לפקח על 35 ילדים, והשנייה פשוט מעבירה את היום בלהחליף בגדים מלוכלכים ולנקות קקי; הילדים החזקים יותר, אלה שכבר יודעים להתאפק, מקבלים גן כמעט בלי צוות.
"חיכיתי עם ההריון השני כדי שנוכל לאפשר את זה כלכלית, והתקבלה החלטה. הנה, יש חינוך חינם מגיל שלוש, אפשר ללדת עוד ילד ולגדל אותו בכבוד. זה בדיוק הדבר שנלחמנו עליו בקיץ של 2011 – חינוך חינם מגיל שלוש. אבל בסוף הבדיחה על חשבוננו. הנה, הורים, קחו – חינוך חינם! את המחיר הילדים שלכם ישלמו - בלחץ נפשי ובסבל".
גן חיות
כדי להבין מה קורה עכשיו בגנים צריך להסתכל קצת אחורה – שלוש שנים אחורה, אל מחאת האוהלים, ומחאת העגלות שפרצה בעקבותיה. ב-27 ביולי 2011 שטפו אלפי הורים צעירים עם עגלות את שדרות בן ציון בתל אביב ואת מרכזי הערים ברעננה, בחיפה, בראשון לציון, בבאר שבע ובעוד ערים ברחבי הארץ. הם אמרו בקול את מה שהיום נראה מובן מאליו, אבל אז עדיין היה בארון: כשאתה מתחיל את החודש עם מינוס 7000 שקל על גנים לשני ילדים קטנים, כל החיסכון שבעולם לא יעזור - גם אנשים משכילים עם שכר מעל לממוצע לא יכולים לגמור את החודש. ההורים הצעירים ממעמד הביניים, ולא הסטודנטים ממרכז תל אביב, הם אלה שהפכו להיות סמל המחאה בסופו של דבר, ועל הגלגלים של העגלות שלהם הגיע אחד ההישגים היחידים של הקיץ ההוא: חינוך חינם בגני עירייה מגיל שלוש, ולא מגיל ארבע, כמו שהיה עד אז.
שנתיים מאוחר יותר אלפי גני ילדים חדשים נבנו בכל רחבי הארץ, משרד החינוך האיץ תכניות להכשרת גננות והסבת אקדמאים להוראה לגיל הרך, ועשרות אלפי ילדים בני שנתיים ותשעה חודשים עד שלוש הציפו את המערכת. השנה מימוש החוק הושלם, כאלפיים גנים נוספים נפתחו, ויותר מ-60 אלף ילדים נוספים נכנסו למערכת.
אבל משהו השתבש. בעוד שהתקן של משרד התמ"ת לפעוטונים ומשפחתונים מתווה איש צוות אחד לכל שמונה ילדים לפחות, והוסיף שהמצב הרצוי הוא גננת או סייעת על כל חמישה ילדים – כשנכנסו בני השלוש תחת כנפיה של מערכת החינוך, שונו פתאום הסטנדרטים: גננת וסייעת בלבד לגן של עד 35 ילדים, כלומר איש צוות אחד בלבד על כל 17 ילדים. עיריות נדיבות מוסיפות סייעת לגן, לפחות לחודשים הראשונים של השנה, אבל גם אז אנחנו נשארים עם מטפלת אחת לכל 11-12 ילדים. ואם בעבר ילדים הגיעו לגן טרום-טרום חובה של העירייה רק כשהם גמולים, היום, כשהפער בעלות הוא כל כך משמעותי למשפחה כולה, הורים רושמים גם ילדים שעדיין לא נגמלו.
התוצאה: גן שמתנהל במצב חירום תמידי, כמעט ללא אפשרות להעניק לילדים משהו מעבר לשירותי בייביסיטר. הורים וגננות מציירים תמונת מצב מדאיגה, שההשלכות שלה הן הרבה מעבר לענייני היגיינה וניקיון: ילדים משועממים, שלא מקבלים את הגירויים שהם זקוקים להם, שסובלים מקשיי הסתגלות מתמשכים, ונאלצים פשוט לשרוד, ללא עין משגיחה של מבוגר.
"יש בגן של הבת שלי ילד שהקליטה שלו ממש נוראית. אני רואה אותו בוכה כבר בדרך לגן עם אמא שלו", מספרת מיכל, בת 42 מהמרכז. "הגעתי יום אחד לגן ב-12 בצהריים והוא עדיין היה צמוד לגננת ובכה. הלב נשבר, גם על אמא שלו. אני חלילה לא באה בטענות אליו, ולא להורים שלו. אבל אם יש ילד אחד כזה, שהגננת או הסייעת נמצאות איתו כמעט יום שלם, זה אומר שהן לא נמצאות עם שאר ילדי הגן".
הבת של מיכל היא מהילדים החזקים יותר בגן – היא כבר בת ארבע, גמולה לגמרי ואין לה בעיית קליטה. אבל גם הצרכים שלה לא נענים. "הגעתי למצב שהילדה שלי כל יום חוזרת הביתה, ואומרת שמשעמם לה. מה היה בגן? כלום. משעמם. היא הולכת לגמרי לאיבוד שם. משייטת לה בגן בלי שום כיוון ובלי שום יחס. איך היא יכולה לקבל יחס? מספיק שילד קטן אחד בוכה נורא, ולשני בורח – והגננת והסייעת כל היום עסוקות בלכבות שריפות. לשבת עם הילדים על משחקים? לשיר שירים? הפעלות? הן לא מגיעות לזה בכלל. ויותר גרוע, נניח שני ילדים הולכים מכות בפינה. מי יראה אותם בכלל? מי יפריד? היא בג'ונגל".
התוצאה של המצב הזה, מספרים הורים, היא פשוט רגרסיה. במקום שהילדים יתפתחו בגן ויגדלו, חלקם פשוט הולכים צעד אחורה. "הרגרסיה של הבת שלי התחילה בחודש הראשון", מספרת אורי טורקיה-שלס. "שלחתי לגן ילדה גמולה, נקייה ויודעת לעשות צרכים בשירותים. אבל הבלגן היה כל כך גדול, וכשמצפים מילדה קטנה, ללכת בעצמה לחדר שירותים שהיא לא מכירה, לסגור את הדלת לבד ולהיות במקום שבשבילה הוא מפחיד, לנגב לבד – לעשות הכל לבד ללא ליווי בפעמים הראשונות – מאוד מהר התחילה רגרסיה". טורקיה-שלס קיבלה גם היא את הטלפון מהגננת, ששאלה אם הילדה גמולה. "הבנו שיש פה הסתגלות קשה של הילדה, וכששאלנו אותה היא גם אמרה – 'אני פוחדת ללכת לבד, אני לא מכירה'".
שקלת להוציא ולשלוח אותה לגן פרטי?
"אני לא יכולה. אין היום כבר גנים פרטיים לבני שלוש במחירים נורמליים, נשארו רק הגנים הפרטים של העשירים, שעולים 4000-5000 שקל. יש לי עוד תינוקת בבית, שיש לה מטפלת, וכלכלית אנחנו לא יכולים לשאת גם בעלות של גן פרטי".
שאלת את הגננת למה אף אחד לא מלווה את הילדה לשירותים?
"אני לא באה בטענות אל הגננת והסייעת. הן לא השאירו אותה לא מטופלת או מלוכלכת לרגע, ואני מבינה ששתי נשות צוות לא יכולות לקחת לשירותים כל ילד בגן של 33 ילדים. הן לא אשמות, זאת המערכת שמצפה מהן להתמודד עם כל זה לבד. מאוד התרשמתי מהן, מהתכנים, מאיכות המשחקים שיש בגן – אבל בסופו של יום, הן לא מצליחות לעשות כלום, כי כל היום הן עסוקות בלנקות ולהחליף לילדים".
יום עבודה בשירותים
חשוב להדגיש: כל ההורים שהתראיינו לכתבה הזאת חזרו ואמרו שהגננות והסייעות לא אשמות. הרוב הגדול של הגננות הן נשים מקצועיות ומסורות, שעומדות על הרגליים כל היום בניסיון לכבות שריפות, ולעשות את זה בלי להזניח ולהשפיל את הילדים. גם הן בעצמן אומרות – אנחנו לא יכולות לתת לילדים את המענה שהם זקוקים לו.
"זה כאילו שהאנשים שם במשרד החינוך לא למדו פדגוגיה והם לא יודעים מה הצרכים האמיתיים של ילדים", אומרת דנה, גננת מהדרום. "גם כשמדובר בילדים בני 5-6, שתי נשות צוות על קבוצה של 35 ילדים זה רחוק מלהיות אופטימלי, אז כשמדובר בילדים בני שלוש זה נכון שבעתיים. מה שווים כל הדיבורים על למידה משמעותית וכדומה, כשלא נותנים לנו את התנאים הפיזיים הנחוצים ללמידה? גם עבור ילדים גמולים מדובר במצב קשה, והם לא מקבלים טיפול נאות בתנאים האלה".
המצב של דנה הוא לכאורה טוב יחסית – יש לה שתי סייעות, כי היא קיבלה סייעת נוספת מהעירייה. אבל גם עם צוות של שלוש, היא אומרת, המצב בלתי אפשרי. "יש לנו שני ילדים לא גמולים בכלל, ועוד 6-7 שבורח להם לפחות פעם ביום, גם פיפי וגם קקי. ברור שלילד גמול יכול לברוח, גם לילד בבית ספר יכול להיות פספוס, וזה בסדר גמור, אבל יש הבדל מהותי בין פספוס לבין התעסקות בלתי פוסקת בעניין".
מה ההשלכות על שאר הילדים?
"זה גורם המון סטרס בגן. הקטנים מתרגזים מזה שאנחנו מפסיקות משחק באמצע כדי להזכיר להם ללכת לשירותים, והגדולים מתרגזים כי אנחנו נאלצות להפסיק שיחה או משחק איתם כדי ללכת להחליף לילד שברח לו. בנוסף, אלה שבורח להם סופגים עלבונות מהילדים האחרים, וגם מבחינה בריאותית זה אסון – יכולות לעבור נגיד, עשר דקות, עד שנשים לב שלילד ברח, ובזמן הזה הוא מסתובב מרוח כולו בצרכים שלו. זה לא היגייני ולא בריא. לפעמים קורה שאין מי שתתפנה מיד להחליף, אז הילד גם נאלץ לחכות בצד עד שנתפנה. למרות שזה באמת לא עונש, הילד בכל זאת חווה את זה כעונש".
איך אתן מתמודדות עם זה?
"אין ספק שזה משפיע עלינו לרעה. אנחנו מאוד מאוד מכילות ומבינות, ועדיין נפלטות לנו לפעמים הערות. זו תחושה מאוד לא נעימה, להיות כל הזמן דרוכות כי עלול להיות פספוס ונצטרך לעזוב הכול ולרוץ להחליף. מאוד קשה להתרכז ככה במטרה האמיתית שלנו, שהיא לחנך את הילדים".
דנה מסבירה שהעומס מורגש בכל חיי היום-יום בגן, ולא רק בענייני פיפי וקקי: "אי אפשר לשבת לעבוד עם ילדים בנחת, כי תמיד עוד ילדים יצטרכו אותנו. אי אפשר לקדם ילדים באופן יחידני, קשה לעבוד בקבוצות".
הפתרון, לדעתה, הוא לא רק מערכתי, "אני חושבת שיש כאן גם חוסר אחריות מוחלט של ההורים", היא אומרת. "הורה ששולח ילד לא גמול לגן עירייה עושה עוול לילד. גם כשמדובר בגן עם הצוות הכי מכיל ומסור, זה עדיין עוול נוראי. הבריאות הנפשית של הילדים היא לא המקום הנכון לחסוך בו".
המקרה של חגית מבהיר שזה קצת יותר מורכב. היא בת 34, מגבעתיים, אמא לילד בן אוטוטו שלוש, שנכנס לגן כשהוא לא גמול. "כמעט גמול, ליד", היא אומרת. "כשנרשמנו במאי, לפני יותר מחצי שנה, היינו בטוחים שבספטמבר הוא יהיה גמול לגמרי. חשבנו שזה יספיק, ושהמסגרת דווקא תיתן לו דחיפה להיגמל, כמו שקרה עם אחיו הגדול – אבל בינתיים נראה שטעינו".
למה לא גן פרטי?
"אם הייתה לי האפשרות הכלכלית ברור שהיתי משאירה אותו במסגרת פרטית. גם אם הוא היה גמול. אבל אין לנו. אני ובעלי מגדלים שני ילדים, משלמים שכר דירה, עובדים – וההוצאה הזאת היא קריטית עבורנו".
את המחיר חגית משלמת בהפסד ימי עבודה. כבר בחודש הראשון והקצרצר של תחילת הלימודים היא קיבלה פעמיים את טלפון החירום מהגן – "ברח לילד קקי, בואי". בגן היא מצאה ילד מלוכלך, שחיכה לפעמים שעה שלמה. "אני יודעת שזה נורא מבאס את המערכת שיש ילד לא גמול", היא אומרת. "מצד שני, להשאיר אותו בצד עם הקקי עד שנגיע זה ממש לא לעניין. שאלתי למה לא החליפו, ואמרו לי שאי אפשר, כי כולו נמרח עד הגב, ואין להן שם תנאים כמו מקום לשטוף אותו ולנקות אותו. כשהגעתי לשם ביקשתי לשטוף אותו בכיור של הגן ולא הסכימו. והילד שלי הוא לא הילד היחיד שמפספס או מתלכלך. ואני בכלל לא מדברת על הנזק של להפסיד ימי עבודה, ולהיות כל הזמן בהיכון ל"קריאת קקי". אנחנו מחפשים עכשיו מישהו שנוכל לשלם לו בכל פעם כזאת".
מה התשובות שקיבלתן מהגננת?
"המסר מבחינתה מאוד ברור: אין להן את התנאים ואת היכולת לנקות אותו. אני ממש לא רוצה להתלהם, כי היו פעמים רבות שהוא פספס והן כן החליפו וניקו, אבל אז לא נדרשה שטיפה, הן פשוט זרקו את התחתונים המלוכלכים כמו שביקשנו. הן מתנהגות אליו מאוד יפה, הוא לא מופלה לרעה בגלל המצב, הן מתגמלות אותו בכל פעם שהוא מצליח ומעודדות אותו ואני בהחלט מקבלת את הרושם שהן אוהבות אותו. הן פשוטות לא ערוכות לילד במצב כזה, ומה לעשות, יש ילדים בגיל שלוש שמגיעים במצב הזה, וגם איתם המערכת צריכה לדעת להתמודד".
ההוראה של משרד החינוך לגננות היא אחרת – ארבעה החודשים הראשונים ללימודים מוגדרים כתקופת התאקלמות, ובתקופה הזו אסור לקרוא להורים כשלילד בורח, ובטח שלא להשאיר אותו מלוכלך. אבל בשטח הדברים שונים. "החליטו על תקופת הסתגלות אבל לא נתנו לנו שום אמצעים להתמודד איתה", אומרת דניאלה, גננת צעירה בת 26 מפתח תקווה. "אין בגן מקלחון, אין איפה לשטוף את הילד או להחליף לו בגדים בפרטיות".
דניאלה מספרת על עוד צד לא נעים של כל הסיפור – אדם שיום העבודה שלו כולל שעות של ניקוי צרכים. "אם כמה ילדים מפספסים, הסייעת שלי מבלה את כל היום בשירותים בהחלפות לילדים, בניקיון הקקי מהאסלות ומהקירות", אומרת דניאלה. "חצי יום היא בשירותים. אני רוצה לעבוד עם הילדים בקבוצות, לקדם אותם, אבל אני לא יכולה אפילו לשבת לגזור עם קבוצה כשיש 33 ילדים בגן והסייעת שלי נמצאת בשירותים. החלטתם על חינוך חינם? זה נהדר, אבל חבל שאף אחד לא נתן את הדעת מה זה אומר, ואיך מתמודדים עם זה בלי לאמלל את הילדים והצוות".
כמה כסף שווה הפגנה?
מה הפתרון לבעיה? ההורים וגם הגננות חורצים – עוד סייעת. "חייבים עוד סייעת לכל השנה בגילאים האלה", אומרת עידית. "מישהי מהמערכת, שמוסמכת לעבוד עם הילדים". כרגע נראה שגם פה, הדברים לא יזוזו בלי שיקום עוד מאבק.
רוני טמיר, 32, אמא לשני ילדים ופעילה חברתית מתל-אביב, כבר עובדת על זה: היא גייסה בפייסבוק הורים לילדים ממאה גנים בתל אביב, וחברה לציפי ברנד, חברת מועצת עיריית תל אביב מטעם סיעת "אספת הורים". ההורים התל אביבים השיגו סייעת נוספת עד סוף דצמבר, והן מתכננות להגיע גם לוועדת הכספים ואל לשכתו של ראש העיר ממש, עם עוד הורים, על עגלותיהם וילדיהם. "אנחנו כרגע בקשר עם האגודה לזכויות האזרח במטרה להפוך את המאבק לארצי ולפעול באמצעים משפטים גם מול מנכ"ל משרד החינוך", אומרת ברנד, "כי לא רק בתל אביב סובלים מהמצב הזה. מאיפה פתאום משרד החינוך הביא את ההחלטה הפושעת הזאת – שני אנשי צוות על 35 ילדים? הרי לפי משרד התמ"ת, שאחראי על החינוך לגיל הרך, התקן צריך לעמוד על 1:8" (משרד החינוך לא הגיב לטענות).
באותו מקום שבו הסתיים המאבק הקודם מתחיל להתארגן היום עוד מאבק, וההורים מתכוננים לעוד אחד ולעוד אחד ולעוד; נדמה שבשביל כל שקל שיוצא ממשרד החינוך צריך מאבק – מאבק כדי להוסיף סייעת שלישית לחודש, לחודשיים, לשנה שלמה.
"לפני שלוש שנים עליתי עם בעלי והילדים בשדרות בן ציון בתל אביב", נזכרת היום רוני טמיר. "אני זוכרת שפתאום נעצרתי וראיתי את כל ההורים עם הילדים והבלונים. נעמדתי וצילמתי את זה. התחושה שאנחנו לא לבד הייתה מאוד מטלטלת".
הפעם, היא אומרת, המאבק הוא לא על הכמות, אלא התוכן והאיכות. "היום, שלוש שנים אחרי, אני דווקא אופטימית. נכון, וועדת טכטנברג הייתה יכולה לעשות הרבה יותר. נכון, המצב בגנים וגם בבתי הספר היסודיים הוא נורא ואיום. נכון שחוק חינוך חינם הוא סתימת פיות והזנחה פושעת. אבל אני כן אופטימית. השיח היום שונה, הוא לגיטימי יותר, הורים בכל הארץ לא יושבים ואומרים אמן לכל גחמה של משרד החינוך. אפשר לרתום אותם למאבקים, ויש מי ששומע".