משהו היה מאוד לא בסדר עם לינוי, התינוקת של מירב (כל השמות בכתבה בדויים – אר"ר). זה התחיל עם בעיה גופנית – ריפלוקס מולד שגרם לה להקיא ללא הרף. אבל גם לאחר שעבר לינוי המשיכה להקיא. "היא הייתה מקיאה 30-40 פעם ביום", מספרת מירב. "כל כמה דקות היו סביבה שפריצים דביקים של קיא. זה היה נורא. לכל מקום שהייתי הולכת הייתי צריכה להביא שקי בגדים, מגבונים וחיתולי בד סופגים. היא בוכה, ואני בוכה ונגעלת מהקיא".
אחרי שלא אובחנה שום בעיה רפואית נוספת, החליטו בטיפת חלב לשלוח את מירב למרפאת גיל הינקות, מרפאה פסיכיאטרית המטפלת בתינוקות ופעוטות מגיל אפס עד שלוש. הצוות הטיפולי שם צילם אותה בווידיאו, והתעלומה נפתרה.
"זה היה מאוד לא קל", משחזרת מירב, "כאילו שמו לי מראה מול העיניים ואני הייתי חייבת לראות את האמת". האמת שחשפה המצלמה הייתה שמירב, שאמנם טיפלה בלינוי במסירות, התייחסה אליה בצורה טכנית, כמעט כמו אל חפץ. היא לא ליטפה אותה ולא הקשיבה לה, ולמעשה הייתה שרויה בדיכאון שלאחר לידה. הדרך של התינוקת לבטא את הכעס שלה כלפי אמה, הייתה ההקאות. כבר בגיל עשרה חודשים היא הבינה שמה שגורם לאמא להתייחס אליה הוא להקיא – היא מקיאה ואמא נענית לה.
הכל מתחיל בגיל הינקות
מרפאת גיל הינקות, שמסייעת לתינוקות כמו לינוי, היא למעשה יחידה של המרכז לבריאות הנפש "גהה". כיוון שהמושג "מרפאה פסיכיאטרית" מרתיע, בטח בהקשר של תינוקות רכים, הוחלט להעניק לה שם מרוכך יותר, וגם להוציא אותה מבית החולים גהה ולהציבה בסניף של קופת חולים כללית בפתח תקווה.
"אנשים מאוד נרתעים מלחשוב על תינוקות כעל מי שיושבים על 'ספת הפסיכיאטר'", מסבירה ד"ר מירי קרן, מנהלת היחידה, ומי שהביאה את תחום הפסיכיאטריה של גיל הינקות לישראל, "אבל היום יודעים שתינוקות יכולים לסבול מבעיות רגשיות רבות, וגם הדרכים לבטא אותן רבות".
תחום הפסיכיאטריה של הילד כלל לא היה קיים בישראל עד לפני 15 שנה, אז החלה ד"ר קרן, שחזרה מהתמחות בארה"ב, לפתח את היחידה בבית החולים גהה. כיום קיימות שש יחידות נוספות בצפת, חיפה, אשדוד, ירושלים ובאר שבע, שהוקמו בעקבות המודל של היחידה בפתח תקווה.
כשד"ר קרן הגיעה לארץ עם הבשורה של טיפול רגשי בגיל הינקות, זו הייתה פריצת דרך אמיתית. עד אז – ובמידה רבה גם היום – היה מקובל לחשוב שתינוק קטן זקוק למעט מאוד: אוכל, שינה ומילוי צרכיו הפיזיים בלבד, שהרי ממילא הוא לא מבין מה קורה. צוות המרפאה סבור שמדובר בשגיאה חמורה.
"תינוק מרגיש ויודע מה מתרחש סביבו", אומרת ענת נמרודי, מטפלת בתנועה העובדת במרפאה כשמונה שנים. "הורים רבים לא חושבים שהתינוק מרגיש כשהם שרויים בריב, אבל הרבה פעמים תינוק מפתח התנהגויות מסוימות כדי להפוך למוקד הבעיה ולהסיט את תשומת הלב של ההורים אליו".
"יש לא מעט מחקרים שמוכיחים שתינוק רך כבר יודע להפנות את המבט שלו כשהוא רואה פנים עצובות או חתומות", מסבירה ד"ר תמי קרן, פסיכיאטרית ילדים המטפלת במרפאה. "תינוק מגיב להבעות הפנים, לקול וגם להיעדר קול. חלק מהסיבות להפרעות בגיל הינקות, למשל, יכולות להיות בגלל שהאמא בדיכאון שלאחר לידה. ברגע שהיא בדיכאון, יש סיכוי שגם הילד יהיה בדיכאון".
יש דבר כזה, תינוק בדיכאון?
"בוודאי. תינוק שלא אוכל, לא משחק ונראה עצוב. לתינוקות ששרויים בדיכאון עלולה להיות אפילו פגיעה של ממש בהתפתחות – התינוק לא ירכוש את המיומנויות שהוא צריך".
הרעיון לטפל בתינוקות כבר בגיל הינקות התגבש אצל ד"ר מירי קרן מתוך הניסיון הטיפולי שלה. "כשסיימתי ללמוד פסיכיאטריה של הילד התחלתי לעבוד במחלקת מתבגרים, ודי מהר הבנתי שהבעיות שלהם התחילו קודם. בהמשך עבדתי במרפאת הילדים ובמרפאה לגיל הרך, שטיפלה בגילאי שלוש עד שש – וגם שם הבנתי שחלק גדול מהבעיות של הילדים התחילו עוד קודם, בגיל הינקות. הבנתי שאפשר לפתור חלק גדול מהבעיות אם מטפלים בהן ברגע שבו התחיל הכל".
עומד בחדר ולא זז
למרות שתינוקות אינם מדברים, אבחון בעיות פסיכיאטריות בגיל כמה חודשים עדיין אפשרי. "תינוק מדבר איתך בכל האמצעים העומדים לרשותו", מסבירה ד"ר מירי. "באופן שבו הוא מסתכל עלייך, באופן שבו הוא מגיב לקולות, בצורה שבה הוא נרגע או לא נרגע. לא מזמן נכנס למרפאה זוג הורים עם הפנייה דחופה של רופא ילדים עקב בכי עיקש של התינוק, שהיה אז בן שישה חודשים. שני ההורים משכילים, עובדים, הכל בסדר, אבל התינוק, ילד ראשון שלהם, לא מפסיק לבכות. הם עשו את כל הבדיקות הרפואיות, החליפו לו פורמולה, אבל שום דבר לא עזר. האופן שבו התנהלה הפגישה הבהירה מה הבעיה. ההורים נכנסו למרפאה עם התינוק במנשא על אבא שלו והאם נראתה מותשת. האב לא רצה לשבת, הוא אמר שהוא מפחד שהתינוק יתחיל לבכות אם הוא יניח אותו. הם התחילו לספר את כל המחשבות והרגשות שיש להם כלפי הילד, שהם לא יכולים להיות ההורים של הילד הזה ושהם חושבים שצריך לאשפז אותו, מחשבות קשות מאוד.
"שכנעתי אותם להניח אותו, ובהתחלה הוא באמת ישן קצת ואז התעורר והתחיל לבכות. יכולתי לראות בשפת הגוף שלהם עד כמה הם בהיכון. הם רצו להרים אותו, אמרתי להם 'בואו לא נרים אותו, נחכה לראות מה יקרה'. התחלתי לדבר אליו וזה היה מדהים לראות איך הוא מגיב אחרת לקול שלי והחל בהדרגה להירגע. הוכחתי להם שהתינוק קלט את העצבנות שלהם וכששמע קול אחר, הגיב אחרת. ההורים פחדו מאוד מהבכי שלו, והמתח שלהם עודד את התחושה הלא נוחה שלו".
אז בעצם ההורים אשמים בכל? ד"ר מירי ממהרת להבהיר שאין מקום להאשמות. היא מעדיפה לחפש ביחד עם ההורים מה בסביבה הקרובה של הילד, בנוסף לטמפרמנט ולנתונים הביולוגיים, יוצר את הסימפטום. ולא תמיד מדובר בבעיה שקשורה באופן שבו הם מתנהלים עם הילד, אלא בסימפטומים חיצוניים לחלוטין.
"יש ילדים שנולדים עם הפרעות ויסות קשות (קושי מולד של התינוק לעבור בין מצבים כמו שינה, עירנות או אכילה – אא"ר). אלה תינוקות שהכל קשה להם: קשה להם לישון במיטה שונה, הם נרדמים בקושי, מתעוררים בבכי. לכל שינוי הם מגיבים קשה. אלה תכונות מולדות, ומדובר בתינוקות קשים לגידול. אם תינוק כזה נופל על הורה חסר ביטחון או על הורה שיש לו בעצמו קשיים לווסת את עצמו או את התוקפנות שלו – זה כמובן מגביר את הקושי של הילד".
במקרים מסוימים מגיע ילד שהבעיה אצלו היא תחושתית. "היה אצלנו ילד בן שנתיים ממשפחה מרובת ילדים, הבן השביעי מתוך שמונה", מספרת ד"ר קרן. "כל מגע גרם לילד הזה לתחושה לא נעימה, ולכן הוא נמנע מלעשות כל מיני דברים. הוא פשוט היה עומד בחדר ולא זז. כשהיו יושבים לאכול הוא היה יושב מול הצלחת, ואם לא היו אומרים לו לקחת את המזלג הוא לא היה אוכל. כשהאחים שלו היו מגיעים הביתה הוא היה נכנס לחרדה גדולה, כי הוא לא ידע להתמודד עם הרעש שהם עושים. אמא שלו לא יכלה ללכת איתו לבית הכנסת כי ההמולה הייתה מכניסה אותו ללחץ. הדבר היחיד שהרגיע אותו היה כששמו אותו בעגלה, קשור. העגלה הסגורה נתנה לו תחושה של ביטחון. התהליך איתו היה מאוד איטי. לימדנו אותו לגעת בחומרים שונים, חשפנו אותו בהדרגה לתחושות. בסוף הטיפול הילד הזה הלך לגן שעשועים והתגלש במגלשה, מה שהיה בגדר חלום לפני כן".
במקרים חמורים ונדירים (כשני מקרים לשנה) שבהם לפעוט יש בעיה משמעותית בתפקוד כתוצאה מקשיי וויסות חמורים – כמו חרדות קיצוניות או רמת תוקפנות המסכנת אותו או את הסביבה – הוא מקבל בנוסף לטיפול הרגשי-התנהגותי גם מינון נמוך של תרופות הרגעה.
האמא משדרת "אל תיגע בי"
ארבעת חדרי הטיפול הקטנים במרפאה בפתח תקווה מרושתים במזרונים וכריות. בכל חדר יש ארון עם צעצועים, פינת בובות וארגז קוביות. למרות האווירה האפרורית משהו של סניף קופת חולים, הצליח צוות המקום לשוות לחדרים מראה נעים וחמים ככל האפשר.
את המרפאה מאכלסים 15 אנשי צוות: פסיכולוגים, מרפאה בעיסוק, עובדת סוציאלית ושלושה פסיכיאטרים. ד"ר מירי, העומדת בראשה, משמשת גם כנשיאה של האיגוד העולמי לבריאות הנפש של התינוק ונחשבת לאוטוריטה בתחום גם בעולם. הפניות למרפאה, שאליה מתקבלים מכל קופות החולים, הולכות ומתרבות בכל שנה, ככל שהמודעות גוברת.
משך הטיפול משתנה ממשפחה למשפחה ונע בין כמה פגישות בודדות לליווי של מספר חודשים. כדי שהמטופל הקטן ירגיש בנוח בין המבוגרים, הסשן מתנהל כולו על הרצפה. הטיפול עצמו נעשה באמצעות משחק ושיחות עם ההורים והפעוטות.
"דרך המשחק אנחנו רואים את הלא מודע, וזה יכול לעזור לנו לעלות על הבעיה", אומרת ענת נמרודי, המטפלת בתנועה. "לפני כמה חודשים, למשל, הגיעה אליי אמא עם ילד מאוד חרדתי. היא סיפרה שהוא כל היום צמוד אליה ולא זז לרגע, מה שכמובן מעלה אצלה רגשות מאוד לא קלים, ובצדק. הבאתי כדור והתחלתי לשחק עם הפעוט, שהיה אז בן שנה. שמתי לב שבכל פעם שאני מגלגלת את הכדור למקום שמעט מרוחק ממנו והוא מנסה להגיע אליו, האמא מושכת אותו בחזרה אליה. ככה, למעשה, האמא עצמה שידרה לו את המסר שהעולם מסוכן ושהוא צריך להיצמד אליה".
ברוב הפעמים, מה שמתרחש בחדר הטיפול מצביע על הקשר בין ההורה לפעוט. "היה ילד אחד שהגיע עם אמא שלו למרפאה לאחר שהיו לו התקפי זעם ובעיות בשינה ובאכילה", נזכרת נמרודי. "תוך כדי משחק שמתי לב שהילד פונה תמיד לאמא שלו מהצד או מהגב. אם היא התיישבה הוא היה לוקח כיסא קטן ומתיישב לידה, אף פעם לא מולה או עליה, תמיד מהצד. הבנתי שבנוסף לבעיות הוויסות שהיו לו, גם הקשר עם האמא היה בעייתי. הוא הרגיש שאמא שלו לא מכילה אותו. התחלתי לעבוד איתה וראיתי שהיא חווה אותו כתובעני כלפי הגוף שלה, שהיא משדרת לו לא לגעת בה".
"הצורה שבה ילד משחק הרבה פעמים מספרת את הסיפור שלו", אומר ד"ר דותן בן הר, מתמחה בפסיכיאטריה של הילד במרפאה. "אם ילד לדוגמה מסדר בבית הבובות את המיטה שלו בין המיטות של ההורים, זה יכול לומר דברים שהוא מתקשה להגיד במילים – כמו זה שאולי הוא חושב שהוא מה שמפריד בין ההורים".
אחד הכלים החשובים בשירות המטפלים הוא הצילום בווידיאו. המטפל, בהסכמת ההורה, מצלם את המתרחש בחדר ואז מדגים להורה מה לדעתו המקור לבעיה בקשר. "אנחנו עורכים את הווידיאו בצורה כזאת שמצד אחד תחזק את ההורה, ותראה לו איזה דברים טובים הוא עושה, ומצד השני תראה לו מה יכולה להיות הבעיה", מסביר ד"ר בן הר. "זה כלי מאוד עוצמתי שההורה רואה בעצמו איך הוא מאכיל את הילד או משחק איתו".
המשחק הוא רק דרך אחת להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות הלא רצויה של התינוק. לפעמים אפשר למצוא תשובות אפילו בשמו של העולל. "הגיע אלינו ילד בן כמעט שנתיים שמתנהג ממש כמו תינוק", מספרת ד"ר אילנה חיות, אחות מוסמכת וד"ר לסיעוד המטפלת במרפאה בהתנדבות כבר שבע שנים. "הילד היה מרייר, לא מחזיק בקבוק לבד, בקושי הולך בעצמו, זה היה מאוד חריג. ההורים, דתיים שחזרו בתשובה, סיפרו שהם הכירו בהודו בתקופה שכל אחד מהם חי חיים שהם הגדירו 'חיי פריצות' שכללו מסיבות וסמים. הם קראו לילד בשם תנ"כי שהמשמעות שלו היא למחוק את החרפה. הילד הזה נולד עם תפקיד חשוב מאוד בעיניי הוריו – למחוק את חרפתם. אז הם החזיקו אותו בצמר גפן, חששו מאוד שמשהו יקרה לו ולא נתנו לו לעשות שום דבר לבד. הוא היה הסמל, והם היו צריכים להגן עליו מכל משמר".
האם אנורקסית, הבת לא מפסיקה לאכול
מרבית הסיפורים שמגיעים למרפאה נגמרים טוב, אבל יש גם כישלונות. ד"ר חיות זוכרת מקרה אחד במיוחד: "הגיעה לכאן ילדה בת שנה וחצי שלא הפסיקה לאכול לרגע. האמא סיפרה שהיא הייתה מחפשת אוכל אפילו בגני שעשועים. אחרי כמה פגישות התברר שהאמא סבלה מאנורקסיה, ומאחר שהיא כל הזמן התעסקה באוכל, זה הקרין על הילדה. אחרי שהסברנו לה מה לדעתנו הבעיה, היא פשוט נעלמה, לא יכולנו לאתר אותה".
לא כל ההורים מסוגלים להתמודד עם העובדה שהבעיה קשורה אליהם בצורה ישירה, ויש כאלה שמחליטים לא להמשיך. "הם באים כדי לקבל טיפים לטיפול בתינוק, וכשאני מתחילה לדבר איתם על הרגשות והתחושות שלהם, הם לא תמיד הם מוכנים לזה", אומרת נמרודי.
במקרים קיצוניים הצוות לא מחכה שהתינוק יגיע אליו, אלא עורך ביקור בית. במקרה של התינוקת בת החודשיים וחצי, שייזכר במרפאה שנים רבות, זה מה שפתר את התעלומה. התינוקת הופנתה בדחיפות מטיפת חלב בשל קשיי הנקה וירידה במשקל, אך האם לא הגיעה. אחת הרופאות יצאה לביתה וגילתה קרוואן קטן בחצר של הורי האב. האב לא היה בבית והאם פתחה את הדלת לבושה בכתונת. הצפיפות והבלגן העלו את חשדה של המטפלת, והיא החלה לתחקר את האם. בתחקור עלה שהאישה לא רצתה להיות אמא, והאמינה שהיא תהיה אמא גרועה כמו שאמא שלה הייתה עבורה, אבל שיום אחד הופיעה בחלומה בת הדודה שלה שנהרגה בגיל תשע בתאונת דרכים ואמרה לה שהיא רוצה שהיא תלד בת כמוה.
מערכת היחסים בין בנות הדודות הייתה תלותית ואמביוולנטית, והן רבו בדיוק לפני התאונה. הבכי של התינוקת הזכיר לאם את בת דודתה, וגרם לה לכעס וחרדה – היא השליכה את הרגשות כלפי בת הדודה המתה על התינוקת. "האם פיתחה אבל פתולוגי, בנוסף להפרעות הרגשיות וההתנהגותיות שמהן סבלה כתוצאה מילדות בבית כאוטי", מסבירה ד"ר קרן. "למרבה המזל הייתה לה יכולת אינטלקטואלית טובה וכוחות נפש מסוימים שהניעו אותה לפנות לטיפול".
הרבה פעמים הבעיה מסתתרת בחוויה קדומה של ההורים. "הגיע אליי זוג הורים עם תינוק בן עשרה חודשים, ודיווחו שהוא לא ישן יותר מ-20 דקות ברציפות מאז שנולד", נזכרת ד"ר חיות. "תוך כדי המפגשים התחלה להתבהר הסיבה לכך שהתינוק לא נותן להוריו מנוח: הם עצמם לא נתנו לו לישון.
"ההורים של האם נפטרו בזה אחר זה כמה חודשים לפני שנולד התינוק – אביה בתאונת דרכים ואמה מסרטן. הפחד ממוות השתרש לה בתפיסה, ומבחינתה ילד ישן הוא ילד מת. אז היא הלכה כל רבע שעה לבדוק אם התינוק ישן ולמעשה הייתה מעירה אותו. הם הביאו הביתה אינספור יועצי שינה אבל שום דבר לא עזר. רק כשעלינו על הבעיה הם הצליחו סוף סוף לישון".
"כשנולד ילד, המשקעים שלכאורה הצלחנו לחיות איתם בתור מבוגרים מגיחים מהלא מודע", מסבירה נמרודי. באחד המקרים, למשל, היא גילתה שאם שהביעה חשש שבתה לא מתפתחת כמו שצריך, בעצם הביעה חשש ממותה שלה. "התחלתי לשאול את האמא שאלות שקשורות בהתפתחות התינוקת ואחת התשובות הדליקה לי נורה אדומה. היא אמרה לי: 'בגיל ארבעה חודשים הולכתי את התינוקת'. זה נשמע לי ממש מוזר – למה שאמא תוליך תינוקת בת ארבעה חודשים? בהמשך היא אמרה שבגיל שמונה חודשים התינוקת לא הצליחה להקשיב לסיפור מהתחלה ועד הסוף. האם גם סיפרה שהיא ככל הנראה נושאת גן של מחלה מאוד קשה, ואז הבנתי שהיא פשוט רוצה לזרז את הגדילה של הילדה – שתגדל מהר ושתהיה חזקה. היא גם נתנה לה שם שהמשמעות שלו היא כוח. זו ילדה שלפי תפיסתה של האם תצטרך הרבה כוח בחייה".
אבל לא תמיד צריך סיפור חיים קשה כדי שמשהו יתקלקל בין הורה לתינוק, לעיתים מדובר בסך הכל בקושי במעבר להורות. יעל הגיעה למרפאה עם הבת שלה, שהייתה כבר בת שנתיים. הילדה לא הסכימה ללכת לישון, ויעל נשארה איתה לבד בלילות כיוון שהאב עבד. "סיפרו לי שתינוקות רק אוכלים וישנים, אבל אצלי זה לא היה ככה", מספרת יעל. "היא לא אכלה ולא ישנה. אני הייתי גמורה והיא המשיכה להיות פעלתנית עד אחת בלילה. זה גמר אותי, הגעתי לרמות איומות של כעס ותסכול".
יעל החלה לפתח רגשות שליליים כלפי בתה עוד כשהייתה תינוקת. "לא היה לי כיף איתה, לא נהניתי ממנה, לא התחברתי. חזרתי לעבודה אחרי שלושה חודשים כי לא יכולתי להיות איתה. בכל הזדמנות חיפשתי שייקחו אותה ממני, חיפשתי דרך להשיב את הגלגל לאחור".
יום אחד, כשבעלה הגיע הביתה, היא הניחה בגסות את התינוקת על המיטה ואמרה לו שהיא לא יכולה יותר. "אחרי שבכיתי והצטערתי, הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. הפנו אותי למרפאה ושם לימדו אותי להתמודד עם הבת שלי – לקבל את הטמפרמנט שלה ולהסתכל על דברים בצורה אחרת. זה היה תהליך ארוך. למדתי לא להילחץ מהבכי שלה, להבין שגם אם היא בוכה היא יכולה להמתין רגע עד שאתפנה. הבנתי שההתנהגויות שלה היו הרבה פעמים בגלל לחץ שאני שידרתי. ענת המטפלת לימדה אותי איך לדבר אליה, איך לגעת בה, מה להגיד לה. לאט לאט הדברים התחילו להסתדר. היום אני אמא לארבעה ילדים, ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיהם".
חלק מפרטי המקרים המוזכרים בכתבה שונו כדי למנוע זיהוי.
הפרעות פסיכיאטריות בילדים – מספרים
השכיחות של הפרעות שונות בגיל הינקות בארץ ובחו"ל לא ידועה – לא כל המקרים מאובחנים ויש שונות באבחון במקומות שונים. ידוע שהפרעות אכילה קשות על רקע רגשי מופיעות באחוז אחד עד שני אחוז באוכלוסייה בשנה וחצי הראשונות לחיים.
מבחינת אחוזי ההצלחה בטיפול – כ-60 אחוז זוכים לשיפור מלא, כ-30 אחוז שיפור משמעותי אך חלקי, לעשרה אחוזים אין שיפור או שהם עוזבים את הטיפול.
בכל שנה ישנם כ-300 מקרים חדשים במרפאה.
במרפאה מתקיימים כ-600 מפגשים טיפוליים בכל חודש.
הזמן הממוצע של טיפול הוא כחמישה חודשים.