גם אלו מאיתנו שזכו להורים מתפקדים ומסורים מלאים לפעמים בכעסים, מתחים וזיכרונות ילדות טעונים שלא מניחים לנו. כהורים, אנו משקיעים בהורות שלנו מאמץ ומחשבה, טועים ומנסים לתקן, מגייסים כוחות וסבלנות ומשתדלים כל כך להיות במיטבנו. אישה כבת חמישים ישבה לידי יום אחד בבית קפה וצרחה על אמה בת השבעים ומשהו מפני שהעליבה אותה בארוחת החג ופגעה בה. אולי ניסו שתיהן להיאחז בזמן שחלף ולחזור לימים של פעם: אם וילדה מתבגרת. נזכרתי בצ'כוב שאמר פעם שבני המשפחה שלנו הם אלה המזכירים לנו מידי יום עד כמה הזדקנו.
על מה הילדים שלנו לא יסלחו לנו? איזו טעות שלנו הם יסחבו שנים? יום של חשבון נפש והרהורים מתקרב אלינו. לרגל יום כיפור מוצעת רשימה חלקית של דברים כאלה.
שלא אהבנו אותם באמת
כולנו אוהבים את הילדים שלנו, אבל לאריך פרום יש הגדרה נהדרת לאהבה: אהבה היא היכולת להאמין באמת ביכולות של הילד שלך. לכאורה, כולנו עושים זאת. אמא ממוצעת תגיד לילד שלה משהו בסגנון: "כפרה/נשמה/נסיך שלנו, אתה הכי יפה, חכם, מקסים, מיוחד, הכי מתוק, הכי רגיש, הכי חבר טוב, אחראי, הכי הורס שיש". הבעיה מתחילה כשההורה לא סגור על חצי מהרשימה. הם לא חדורי אמונה פנימית שכל זה נכון.
הילד יעלה על זה, הרבה פעמים עוד לפני שההורים יבינו זאת בעצמם. ככה נולדים מסרים סותרים ונפער חור ברשת הביטחון העצמי של הילד שלנו. כל כך חשוב לאהוב את הילדים שלנו ממקום אמיתי ומדויק. לומר להם רק דברים שאנחנו מאמינים בהם בכל ליבנו ומאודנו. שמכונת הפוליגרף הכי עדינה שיש בעולם תוציא אותנו דוברי אמת שעה שאנו לוחשים להם את דברי האהבה שלנו. לשם כך עלינו להעריך כל אחד מילדנו באופן ספציפי, למצוא במה הוא נבדל ומיוחד מאחיו ומאחיותיו, והודות לייחוד הזה להעריך אותו הערכה אמיתית, חדה ומזוקקת.
שאסרנו עליהם את כל הדברים שאנחנו מרשים לעצמנו
הכעס והתסכול של הילדים שלנו מצטבר כשאנחנו אוסרים עליהם לעשות דברים שאנו חוטאים בהם: מטיפים להם לאכול בריא ואוכלים ללא שליטה, מעירים להם על הטלפון הנייד ומתמכרים אליו, דורשים מהם להיות אדיבים לאחרים כשאנחנו מרוכזים בעצמנו ונוהגים בגסות בזולת. אין פשע מושלם: בסופו של דבר הם מגלים זאת ומתמלאים באכזבה המרה שמרגיש מי שגילה שרומה.
שציפינו מהם להגשים חלום אבוד שלנו
תחושת ההחמצה על חלומות שלא התגשמו תמיד תארוב לנו. זה חלק בלתי נפרד כנראה מתהליך ההתבגרות. אלא שהורים לא מעטים מחפשים פיצוי, ודוחקים בילד לממש את החלום האבוד שלהם. אינני מדבר רק על אלה שדוחפים את הילדים לנגן שעות בפסנתר או בכינור. אני מתכוון גם לאותם מקרים תמימים למראה שבהם אנו מנסים לדחוק בילדים שלנו להתנהג אחרת, או להגיב אחרת - בעיקר כשהם מזכירים לנו את עצמנו ברגעים שאנחנו לא גאים בהם.
שנתנו להם חופש ללא גבולות
ששחזרנו את הטעויות שהורינו עשו איתנו
חידה גדולה מרחפת לצד אתגר ההורות של כולנו: על איזה טעות שההורים שלנו עשו איתנו הבטחנו שלא נחזור עם ילדינו? האם אנחנו מקיימים את ההבטחה הזאת? אחת המשימות שלנו כהורים היא למנוע מהילדים שלנו את מה שנאלצנו לעבור אנחנו. אם אנחנו נוקשים באותה המידה כמו הורינו, צועקים כמוהם או נעדרים שעות ארוכות כמוהן, אנחנו מפרים את ההבטחה הזאת, ובמקרה הזה, אנחנו אלה שלא נסלח לעצמנו.
ומילה לסיום על סליחה עצמית: כששואלים אימהות מבוגרות האם היה להם ילד מועדף - רובן מודות שכן. כששואלים את הילדים שלהן, מסתבר שגם הם מרגישים אותו דבר: אחד הילדים היה מועדף. אבל ברוב המקרים, הילדים מסמנים בתור המועדף ילד אחר מזה שההורים העדיפו באמת. למציאות, מסתבר, יש כללים משלה, והרבה דרכים להגן עלינו. הציווי העיקרי הוא להתכוון למה שאנו אומרים, לבקש, לדרוש ולקיים בעצמנו. וכן, חשוב גם שתסלחו להם יותר - והם ילמדו לסלוח לכם.
גמר חתימה טובה.
ד"ר אייל דורון הוא מחבר הספר "החיים בלונה פארק" על אושר ומימוש עצמי במאה ה-21