האישה בקופות של מוזיאון הילדים אמרה לי שהכניסה חינם למפונים, ובמבט אמפתי שאלה, "מה שלומכם?"
"בגדול נהרסו לנו החיים", עניתי, וקצת התביישתי שיצא לי כל כך דרמטי וגם לא הייתי בטוחה שזה סבבה שהקטנה שעמדה לידי שמעה. הקופאית הסתכלה עליי ונראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי, ואני חשבתי שזה מחמם את הלב; אולי לא באמת נהרסו לנו החיים, אנחנו בריאים ושלמים ומתישהו אולי נצליח לבנות חיים חדשים, אבל אנחנו כל כך שקופים ואפורים שהיה טוב להרגיש לרגע שלמישהו אכפת.
"איפה אתם עכשיו?", אנשים שואלים אותי.
"באותו המקום", אני עונה במבוכה.
כבר 300 ימים אני מנהלת עם בעלי מדי ערב שיחת חיינו לאן. אני מכנה אותה "שיחת מכונת הכביסה", כי במהלכה אני מסתובבת שוב ושוב ושוב סביב העולם, שוקלת חיים חדשים בטבעון, בניו זילנד, בטורונטו, בכפר ורדים – וחוזרת לנקודת ההתחלה. ובנקודת ההתחלה הזו אין לי שום אפשרות לקבל החלטה ולהמשיך הלאה. אני תקועה.
כמעט אף אחד לא אומר לי את זה בקול רם, אבל בראש שלי כולם מסביב תוהים למה אני לא פשוט מתחילה מחדש. "זו לא חייבת להיות החלטה גורלית כל כך, אפשר להחליט גם רק על שנה קדימה", הם בטח אומרים, "העיקר שיניחו כבר את המזוודות", "שיקחו את גורלם בידיים ויפסיקו להיות תלויים באוויר". אבל אי אפשר, אי אפשר.
"אנשים לא מבינים בכלל את המצב שלנו", אמרה לי חברה, מפונה מהקיבוץ בצפון גם היא. "זה כאילו שבעלך בקומה, אולי הוא יתעורר, אולי לא. מה מצפים ממך לעשות, פשוט להיכנס לאפליקציה ולהתחיל להכיר גברים חדשים?" שאלה טובה. הרי גם אם הוא יתעורר, כנראה שכבר אף פעם לא יחזור לעצמו, וממילא אחרי מה שקרה אני כבר לעולם לא אוכל להסתכל עליו אותו הדבר.
"ואם יגידו לנו לחזור, איך נחיה שם, באימה? בלי לצאת מהבית? הילדים לא יוכלו ללכת לבד למגרש?" אני אומרת לבעלי באחד הערבים.
"אנחנו לא יכולים לא לחזור", הוא חושב בקול רם, "אני חבר מזכירות, אני בוועדת בטחון. אני נוסע הביתה בכל שבוע, כמו עקורי איקרית ובירעם, לטפל בגינה שלי ולהאכיל את התרנגולות".
בכל השיחות שלנו – עם החברים המפונים, עם המשפחה המפונה וגם עם כל האנשים בחיים שלנו שלא פונו מביתם לפני תשעה חודשים – חוזר שוב ושוב פועל אחד: ח.ז.ר. "אתם תחזרו לצפון? יש משפחות שהחליטו שהן לא חוזרות? באילו תנאים נהיה מוכנים לחזור?", אנחנו שואלים את כולם וכולם שואלים אותנו. אחת לכמה שבועות נזרק שם חדש של זוג ש"לא חוזר", אבל יש מעט מאוד כאלה. יש גם מעט מאוד משפחות שמצהירות בוודאות שכן יחזרו הביתה כשהכל ייגמר. הרוב פשוט לא אומרים כלום. אי אפשר לדעת. תקועים.
ובינתיים כל אחד שומר את הקלפים שלו צמודים לחזה, ומלכסן עיניים אל המשפחות האחרות. מי משתלב טוב מדי במיקום החדש ואולי ירצה להישאר? מי מדבר טובות מדי על היישוב הקולט? מי נראה שאיבד סנטימנט אל הבית? "תחשוב שנסענו לרילוקיישן. אתה לא צריך לוותר על החברים הישנים שלך, אבל כל עוד אנחנו כאן, תפתח את הראש ותכיר חדשים", אני דוחפת את הבן הגדול שלי אל חיק הילדים המקומיים, אבל הוא מסרב. כבר 300 יום שהוא לא מסכים לשחרר, הוא תקוע.
למה אנחנו מחכים, בעצם? למלחמה? להסדר מדיני? מה צריך לקרות כדי שנרגיש בטוחים לחיות בגבול הצפון ולגדל בו ילדים? "החיים בגבול תמיד היו כרוכים בסיכון בטחוני", אומרים ההורים שלי וגם ההורים שלו, כולם מפונים בעצמם. "ככה חיינו תמיד, ככה אתם גדלתם בתור ילדים. ככה יהיה גם בעתיד. בשום מקום לא בטוח, גם בתל אביב יש פיגועים. גם על הכביש מסוכן".
"אנחנו כבר לא נרגיש בטוחים בשום מקום במדינה הזו", אני אומרת לבעלי.
"לא צריך להיות מפונה כדי להגיד את זה", הוא עונה.
הרי ברור שאף אחד לא יבטיח לנו בשום שלב שבטוח לחזור, וגם אם מישהו יבטיח, ממילא לא נאמין לו. "אני מחכה שרק ישקרו לי, אפילו קצת, ואני חוזר", אומר אחד מהשכנים שלי. וגם חברה אחרת אופטימית: "מתישהו החיים בצפון יחזרו להיות כמו שהם היו, ולא נחיה בפחד. הגבול יהיה מפוצץ בצבא, כל העיניים יהיו על לבנון. לא יפתיעו אותנו שוב".
"זו באמת בחירה קשה", אני מתבאסת להיגרר לדיון שכלתני, אבל נראה שאין ברירה. אני יושבת מול המטפלת שלי, אליה אני מגיעה מדי שבוע כדי לנסות לעשות סדר במחשבות ובתהליך קבלת ההחלטות המבלבל הזה. "בצד אחד של המשוואה יש את ההורים המבוגרים שלי, את נוף ילדותי ואת הבית שבניתי וכנראה לא אצליח למכור. מהצד השני יש סיכון כלשהו שיום אחד ישחטו אותי מול העיניים של הילדים שלי. באמת דילמה".
המטפלת מסתכלת עליי ואני חושבת שהיא נראית די המומה. היא כנראה יודעת להתמודד עם אנשים שנרצחו להם בני משפחה, יש לזה פרוטוקול טיפולי או אנא ערף, היא אשת מקצוע, היא אמורה לדעת איך מטפלים באדם שעבר טראומה נוראה. אבל מה היא תגיד למישהי שלא קרה לה שום דבר מזוויע, אלא סתם צריכה לקבל החלטה קשה, מופרכת, גורלית ובלתי אפשרית?
מישהו יכול לתת לי כאן סטטיסטיקה? כי זה היה יכול לעזור לי להחליט; יש אלגוריתם כלשהו שיכול לחשב את הסיכויים למות בטבח בידי כוח רדואן בעשור הקרוב לעומת אחוזי התמותה על הכביש או בפיגועים בתל אביב? "אי אפשר להימנע מלנסוע בכבישים, אבל אפשר להימנע מלחיות באיזור מסוכן", אני אומרת לבעלי. ואני מתלבטת אם בעצם אנחנו כבר יודעים בלב את התשובה, ועדיין לא מסוגלים להגיד אותה. כי מי מסוגל לחיות על הגבול אחרי מה שקרה לנו, אחרי שראינו מה שקרה להם?
"ככה בקלות היית עוזבת ישוב, ועוד בזמן מלחמה?" הוא שואל אותי.
"מה, אני בשנות החמישים? למי אני חייבת משהו?" אני עונה. "תפסיק כבר לשחק בחומה ומגדל. מה יותר חשוב מהחיים של הילדים שלך?"
אנחנו שותקים. אנחנו משותקים.
ובעצם, על מה אנחנו כל כך מתלבטים? אף אחד לא שואל אותנו בכלל. שום תרחיש חזרה לצפון לא נראה בעתיד הקרוב לעין. "כשיגיע הרגע שבו ייגמר הצו, נשמע את הנתונים ונחליט", אני פוסקת, שוב, שלא להחליט. הרי הכל יכול להתהפך פה עוד שבע פעמים בכל רגע: כל מה שאנחנו מדברים הן ספקולציות, אין טעם להעריך הערכות, אין טעם להניח הנחות, אין טעם להתחבט. כבר ראינו שאין תרחיש דמיוני מדי, הדבר הכי קיצוני שנדמיין יכול להתגשם במציאות. אני יכולה לדמיין טילים על מפרץ חיפה, חצי מיליון פליטים במחנות אוהלים בעמק יזרעאל. כל הקלפים יכולים להיטרף מחר שוב, כל השיקולים ישתנו מחדש.
"צריך לראות מה יהיה", הוא אומר.
"זו לא עת לקבלת החלטות", אני מסכימה.
חזרנו לנקודת ההתחלה. מכונת הכביסה סיימה עוד סיבוב. אנחנו באותו המקום, תקועים.