קארם וסורייה חוסרי, בעבר אפי וחני קופלביץ', יצאו בחודש שעבר עם ילדיהם מדירתם באילת ועברו באישון לילה את הגבול לעזה. הגיעה העת להכין את השטח לקראת המעבר של המשפחה כולה לדירה במרכז העיר, נכס של משפחה מאמצת שהכירו דרך ארגון "האחים המוסלמים". הארגון הסוני, שבשנת 2012 דורג על ידי מכון שמעון ויזנטל כמוביל עולמי ברטוריקה אנטישמית, היה גם זה שלפני שנה עזר למשפחה האילתית להתאסלם, תרם להם כספים ופתח בפניהם את הדלת שמבחינתם מדינת ישראל טרקה בפניהם.
עבור קארם וסורייה, עזה היא מפלט מהרשויות בישראל. מאז אמצע העשור הנוכחי מבקשים שירותי הרווחה להוציא מהבית את ילדיהם; לאחר שאחת מבנותיהם נשלחה למעון לנוער בסיכון, הם החליטו לעשות כל שביכולתם כדי להשאיר איתם את הילדים האחרים. התחנה הבאה הייתה חברון. "אנחנו הראשונים שדיברו בגלוי על התאסלמות ובריחה מרשויות הרווחה לשטחים של הרשות הפלסטינית, אבל אנחנו ממש לא היחידים או הראשונים שעשו את הצעד הזה", אומר השבוע קארם חוסרי. ואכן, שלא לציטוט מעריכים הגורמים הרלוונטיים כי בשנים האחרונות עשו 10-15 משפחות את הדרך מישראל אל שטחי הרשות בנסיבות דומות.
חלק מאותם אנשים הסכימו להתראיין לתחקיר שלפניכם. קרן אור אזרזר, חרדית לשעבר שהתאסלמה לאחר שכל ילדיה הורחקו מביתה, נמצאת בתחילתו של תהליך מעבר לשטחי הרשות; מרים (שם בדוי) נמלטה לרמאללה כדי לחמוק מאשפוז פסיכיאטרי ונשארה שם במשך 15 שנים, עד שחזרה לפני כשנתיים לבית הוריה בגבולות הקו הירוק; ויולט וחיים חביבי גרים כיום בירושלים לאחר עשור שבו חיו לסירוגין בחברון הערבית וברמאללה, שנים שבמהלכן ביקשו מקלט מדיני מיאסר ערפאת. "מאז שהתאסלמנו ביקשו ממני עזרה בתהליך עוד כמה משפחות, רובן מתגוררות כרגע בשטחים - חלק בחברון, חלק בשכם וחלק במזרח ירושלים", מספר קארם חוסרי. "ברמאללה אף אחד לא מחפש אותנו ונוכל לחיות את החיים שלנו בשקט, באופן נורמטיבי", מסכם חיים חביבי את מה שנשמע צורם כל כך לאוזניים של יהודים אזרחי ישראל. הרשות הפלסטינית, עיר מקלט.
אני מפחד מהיהודים הרבה יותר משאני מפחד מהערבים
בפברואר 2019, בכתבה בתכנית "הכל כלול", נחשף סיפורה של משפחת חוסרי. בתכנית סיפר קארם חוסרי שהמאבק בשירותי הרווחה החל כשבתו הועברה למעון לנוער בסיכון על בסיס "מצב כלכלי, תפקוד הורים לקוי ודחייה חברתית" - דברים שלטענתו לא היו ולא נבראו, אם כי הוא לא הכחיש שמצבה הכלכלי של משפחתו קשה.
מרים (שם בדוי): "היהודים נתנו לי הרגשה שהעבריין שאנס אותי וסרסר בי הוא יהודי יותר טוב ממני, איך זה הגיוני? אהבתי מאוד את היהדות, אבל לא מצאתי סיבה להישאר בדת הזו"
כששירותי הרווחה איימו להוציא מהבית את הילדים האחרים, המשפחה בחרה להמיר את דתה ולעבור לחברון הערבית. לאחר תהליך התאסלמות שעברו בבית דין שרעי – המקבילה המוסלמית לבית דין רבני - הגיעו קארם וסורייה, אז כבר תושבי חברון, להסכמה עם שירותי הרווחה: המשפחה תשוב לחיות בגבולות ישראל, והילדים הנותרים יישארו בבית. אלא שהבת שהורחקה מהבית מתגוררת בינתיים במעון יהודי, וזו מציאות שאביה מסרב לקבל. "למרות שהיא התאסלמה מתייחסים אליה כמו אל יהודייה. מכריחים אותה להתפלל, קוראים לה בשם יהודי", אומר קארם ומספר שכדי להחזיר אותה הביתה הגישו הוא וסורייה בקשה לוויתור על אזרחותם הישראלית. אם וכאשר תתקבל הבקשה, המשפחה כולה תעבור לעיר עזה. "תראי איזה צעד בן אדם עושה כדי לשמור על הילדים שלו", אומר קארם. "מוותר על הזהות שלו, על העבודה שלו, על הכסף ועל החיים. אשתי ואני עושים הכל כדי להחזיר את המשפחה שלנו לשלמותה".
איך נראים החיים בעזה?
"את האמת, החיים על הפנים. הדירה שלנו לא חירבה, יצאנו במזל כי יש לנו חצר יחסית גדולה, אבל המחייה לא טובה. יש כל הזמן ניתוקי חשמל, מים יש רק בשעות מסוימות ואין פה יותר מדי מה לעשות. לבת יש טלפון סלולרי שהבאנו מישראל, היא משתמשת בו הרבה מהשעמום".
איך נראים הימים של הילדים?
"הם לא יוצאים משטח הבית. אנחנו מאשרים להם להיות בחצר, לא יותר מזה. אבל השבוע הבת שלי הלכה בפעם הראשונה למסגד. היא הייתה מאושרת, אף פעם לא ראיתי אותה ככה".
למה בעצם הילדים צמודים לבית?
"תספר לה על היריות", צועקת סורייה חוסרי ומצטרפת לשיחה. "כל כמה שעות את שומעת ירייה. ניסינו להתעלם מזה, אבל זה מפחיד. ככה החיים פה".
באיזו שפה אתם מדברים?
קארם: "אחד עם השני אנחנו מדברים בעברית, אבל בחוץ אני מדבר ערבית, אני יודע את השפה מהצבא. הילדים לומדים ערבית בבית, הם משתפרים מדי יום וכבר יודעים להרכיב משפטים".
יש חשש שיגלו שהייתם יהודים?
סורייה: "אין ממה לפחד. אנחנו משלהם עכשיו".
קארם: "נותנים לנו הרבה כבוד כשאנחנו בעזה או במקום מוסלמי אחר. זה כבוד שבתור יהודים בחיים לא קיבלנו".
ובאופן כללי, אין פחד מהחיים בעזה?
"אני מפחד מהיהודים הרבה יותר משאני מפחד מהערבים, ואני אומר לך את זה בשיא הכאב. זה צעד דרסטי, אני מסכים, המשפחות שלנו נידו אותנו לחלוטין, הן כבר לא מכירות בנו, אבל אני אעשה הכל עד שהבת תחזור לחזקתי. כשימחקו את האזרחות הישראלית שלי היא תחזור אליי ואל אמא שלה, ונהיה שוב משפחה מאוחדת. זה כל מה שאני מבקש".
רק לחזור לרמאללה
ככל הידוע, המשפחה היהודית הראשונה שעברה לשטחי הרשות הפלסטינית כדי לחמוק מהרשויות בארץ הייתה משפחת חביבי. לאחר כ-11 שנים ברמאללה מתגוררים כיום ויולט הנוצרייה וחיים היהודי עם בן הזקונים שלהם בדירה שכורה בירושלים, שם חביבי מקבץ נדבות ומקווה שיום אחד יוכל לחזור למקום היחיד שבו הוא מרגיש בבית. מרכז העיר רמאללה.
שמו של חיים חביבי מוכר לשירותי הרווחה לפחות מאז שנת 1992, אז הורחקה בתו מהבית. כשהוא מתאר את מה שקרה, חביבי אומר שהילדה נחטפה. "הם אמרו שאנחנו מתעללים בה", הוא מספר, "אבל מעולם לא הרמתי יד על ילד. בעברי הייתי עובד אבטחה, עבדתי עם המשטרה, מה לי ולאלימות? עד היום הילדה לא התאוששה מזה. היא הייתה בהוסטל, הגיעה לרחוב. כשהיא הייתה ילדה לא נתנו לנו להיות בקשר איתה, אבל היום חזרנו לקשר. החיים שלה לא פשוטים, אבל יש לה זוגיות עכשיו".
קארם חוסרי: "האמת, החיים בעזה על הפנים. הדירה שלנו לא חירבה, יש לנו חצר, אבל המחייה לא טובה. יש כל הזמן ניתוקי חשמל, מים יש רק בשעות מסוימות ואין פה יותר מדי מה לעשות"
בסוף שנות ה-90 החלו בשירותי הרווחה לפעול להוצאתם מהבית של ילדיהם האחרים, ובני הזוג החליטו לברוח איתם לרמאללה. יום אחד בשנת 1999 הם אספו את בתם מהמעון שבו התגוררה ונכנסו לעיר הפלסטינית, שבאותה תקופה הייתה עדיין נגישה ליהודים אזרחי ישראל. "חשבנו להתאסלם וכבר התחלתי את התהליך", מספר חביבי, "אבל לא רציתי להפוך לדתי ובחרתי לוותר על ההתאסלמות. בסוף חיינו ברמאללה כיהודים".
שנה לאחר מכן, במהלך ביקור בתל אביב, בני הזוג נעצרו וילדיהם נלקחו מהם. "ישבתי במעצר חודש על התעללות בילדים וחטיפת ילדים", אומר חביבי, "ואת אשתי לקחו למוסד פסיכיאטרי בכפר שאול. אחרי החודש הזה שוחררתי למעצר בית והילדים ברחו מהמקלט שאליו שלחו אותם. שוב ניסינו לברוח לרמאללה, אבל ישר תפסו אותנו".
בשנת 2000 נשפט חביבי לשנתיים מאסר. הוא הורשע בחטיפת ילדיו, התעללות בהם, שידול להתאבדות של ילדיו, פגיעה בסדרי שלטון ומשפט ושהייה בשטח הרשות הפלסטינית. על הדברים האלה הוא אומר כיום: "האשמות שווא. ישבתי חף מפשע על עבירות שלא ביצעתי".
חביבי מתאר מרדף של שנים מול רשויות המדינה. בכל פעם שחזר לארץ נתפס, נעצר, וכששוחרר ברח בחזרה לשטחי הרשות. בשנת 2003 נפגש ברמאללה עם יאסר ערפת ואבו מאזן ("הם קיבלו אותנו יפה") וביקש מקלט מדיני. "כשהגעתי לאבו מאזן זרקתי על הרצפה את תעודת הזהות הכחולה שלי ודרכתי עליה. הוא הסתכל עליי ופשוט הרים את התעודה מהרצפה. אמרתי לו שאני מעוניין לוותר על האזרחות הישראלית שלי, והוא אמר משהו שנחרט לי בזיכרון: 'מי שנולד יהודי יישאר יהודי'". עם זאת, אבו מאזן נעתר ואישר לחיים, ויולט ובן הזקונים להתגורר ברמאללה בשמונה השנים הבאות. "זה נגמר ב-2011, כשכוחות של צה"ל החזירו אותנו בכוח לישראל", מספר חביבי.
במרץ 2006 הואשמו בני הזוג חביבי בכך שהשליכו נפצים במרכז כנסיית הבשורה שבנצרת. באירוע נפצעו כ-30 איש, מחיצתם שוטרים ומחציתם אזרחים. חביבי נשפט לשלוש שנות מאסר נוספות על מעורבותו במעשה; בשיחה איתנו הוא מכחיש את ההאשמות וטוען שלו ולאשתו לא היה כל קשר למהומה שנוצרה בכנסייה.
בתשע השנים האחרונות חיה משפחת חביבי בישראל, במאבק מתמיד עם רשויות הרווחה. "אלו לא חיים. אני רוצה לחזור לרמאללה, אבל מפחד להישפט שוב", אומר חביבי. "אין לי כסף לקנות דירה ברמאללה. בישראל אני, אשתי, ובן הזקונים שלנו נודדים בין רחובות בירושלים. אני חי חיי גיהינום".
בן הזקונים שלך הוא בעצם קורבן המאבק שלך למען האחים שלו.
"בטח, הוא קורבן של כל המקרה הזה, אבל לפי הניסיון שיש לי עם שאר הילדים שלי שהיו במשפחות אומנה, אני עושה את זה בצדק. אני יודע שהכי טוב לו לחיות איתנו".
כמוסלמית מקבלים אותי, אני אהובה וחופשייה
אם משפחת חביבי הייתה הראשונה, הרי שקרן אור אזרזר – אם למשפחה מרובת ילדים, חרדית לשעבר, ילידת אופקים, כיום גרושה - היא האחרונה שעלתה על שביל הבריחה אל הרשות הפלסטינית. את דתה המירה, את מקומו של השביס תפס חיג'אב, במקום קרן אור היא עונה לשם סמירה. בחודשים האחרונים היא מתגוררת בכפר נצרת אצל משפחה שהכירה בעזרת האחים המוסלמים.
ילדיה של אזרזר הורחקו ממנה בשנת 2013. "ברווחה טוענים שאני זונה, מסרסרת בבחורות וסוחרת סמים. זה לא קרה מעולם", היא אומרת. לפני כשנה וחצי, לאחר שנחשפה לסיפורה של משפחת חוסרי, החליטה לפנות אליהם דרך פייסבוק. "אמרתי להם שאני מחזקת אותם ומבינה את מה שהם עברו. הם עושים הכל למען הילדים שלהם, והחלטתי שגם אני רוצה לעשות את זה".
חיים חביבי: "אין לי כסף לקנות דירה ברמאללה. בישראל אני, אשתי, ובן הזקונים שלנו נודדים בין רחובות בירושלים. אני חי חיי גיהינום"
להתאסלם ולברוח?
"קודם כל להתאסלם, ואני מתכוונת לעבור לרשות ברגע שאקבל את הילדים שלי מחדש. גם כמוסלמית בלבד, שחיה עדיין בשטחי ישראל, הרווחה מפחדת לדבר איתי. מבחינתי המלחמה שלי להחזרת הילדים עלתה שלב, עכשיו אני מחפשת בית בבית לחם".
אזרזר נוגעת כאן בנקודה שהעלו גם המרואיינים האחרים. לטענתם, שירותי הרווחה בישראל אינם נוטים להוציא ילדים של משפחות מוסלמיות מבתיהם גם במצבים שבהם ילדי יהודים מועברים למוסדות או למשפחות אומנה. "הרווחה פחות מתעסקת עם מוסלמים", אומר קארם חוסרי. "כשהיינו יהודים היו מבקרים אותנו כל שני וחמישי, אחרי שהתאסלמנו פחות חיפשו אותנו. אבל אם תשאלי את הרווחה, הם בטח יכחישו או יגידו שאין להם תגובה".
בשירותי הרווחה אין שום מדיניות רשמית שמבדילה בין ילדים יהודים ומוסלמים, אבל עובדים סוציאליים וגורמים אחרים שמצויים בנעשה באגפי הרווחה אומרים שזה אכן המצב בשטח. עם זאת, איש מהמרואיינים לכתבה זו אינו רואה בהמרת דת תעודת ביטוח לילדים – וכאן נכנסת לתמונה הבחירה ברשות הפלסטינית.
קרן, את חושבת בכנות שהילדים שלך יהיו בטוחים יותר כמוסלמים בבית לחם מאשר כיהודים בשטחי ישראל?
"אני בטוחה. כמוסלמית מקבלים אותי, אני אהובה וחופשייה, וככה גם הילדים שלי יהיו. בישראל אנחנו לא בטוחים. כל ילד פה בסכנה ואני כאמא צריכה לעשות הכל כדי להשיב אליי את הילדים שלי".
הם יהיו זרים, תלושים. זה קשה.
"שום דבר לא קשה. בכל מקום בעולם יש תרבות וחינוך, לכל דבר מתרגלים. אני לא דואגת, הם יהיו בסדר".
יש לך זיקה לשפה הערבית, לתרבות?
"אבא שלי דובר ערבית, למדתי את השפה מהבית".
איך קיבלה אותך המשפחה בכפר נצרת?
"כשהם שמעו שהתאסלמתי התייחסו אלי כמו שבחיים לא התייחסו אלי. הם קיבלו אותי מדהים".
הגעת אליהם דרך האחים המוסלמים. ביקשו ממך להיות פעילה בארגון?
"כדי להיות פעילה את צריכה להיות חזקה מאוד באסלאם ולהתפלל המון. אני לא רציתי, וזה היה בסדר מבחינתם".
המשפחה היהודית שלך בקשר איתך?
"כן, הם יודעים מה עברתי ומאמינים ותומכים בי. כולם רוצים שאחזיר את הילדים".
לא שייכת לשום מקום
מרים (שם בדוי) אובחנה בתחילת העשור שעבר בסכיזופרניה. היא טוענת עד היום שמדובר באבחון שגוי. "אני אישה רגילה, גדלתי בקריות, היו לי תחביבים, סיימתי בגרות מלאה בהצטיינות ורק בגלל שאבחנו אותי ורצו לאשפז אותי במוסד פסיכיאטרי נאלצתי לברוח לשטחים ולהתאסלם", היא אומרת. "לא רציתי להיכנע לשקרים שאומרים עליי ולהודות בדבר לא נכון, אז בחרתי ללכת עד הסוף ולעשות הכל כדי להגיד את האמת שלי".
השיחה איתה מתנהלת בנועם וברהיטות, אבל היא פורשת סיפור חיים קיצוני ומפותל שלא ניתן לאמת או להפריך פרטים רבים מתוכו. מרים, כיום בת 38, מספרת שבגיל 19 עברה אונס חמור. כשהגישה במשטרה תלונה על התוקף, התיק נסגר לדבריה מחוסר ראיות. בשנתיים הבאות חוותה חרדות רבות, תסכול וחוסר שינה, וניגשה לפסיכיאטר מתוך מחשבה שאבחון של פוסט טראומה יוביל לבחינה מחדש של תלונתה נגד הגבר שלטענתה אנס אותה וסרסר בה. הפסיכיאטר אכן קבע שהיא סובלת מפוסט טראומה, אבל אבחן גם סכיזופרניה וציין שעברה מספר ניסיונות התאבדות. "מעולם לא ניסיתי להתאבד, אני לא אדם אובדני, לא אלים ולא דכאוני", היא אומרת ומספרת שנעשה ניסיון לאשפז אותה בכפייה במוסד פסיכיאטרי לאחר שסירבה ליטול כדורים אנטי-פסיכוטיים. כדי לחמוק מאשפוז ברחה לעכו, שם פגשה רופא שיניים ערבי שהציע לעזור לה לעקור לרמאללה.
למה דווקא רמאללה?
"לרופא היו שם קשרים. אני ידעתי שאני הולכת להיכנס לשם לתקופה, אבל לא ידעתי שזה ייקח קרוב ל-15 שנה".
סליחה, אבל לא יותר פשוט להתאשפז זמן מה במוסד פסיכיאטרי?
"מבחינתי, אם הייתי נכנסת לאשפוז פסיכיאטרי, בעצם הייתי אומרת 'אתם צודקים. לא נאנסתי, אני סכיזופרנית וניסיתי להתאבד'. עשיתי את זה כדי להילחם על האמת שלי ולחזור לישראל שפויה וצודקת".
בשנת 2004 התייצבה מרים, אז בת 22, בתחנת המשטרה המרכזית של רמאללה. "הם ביקשו שאחזור לישראל, אבל אחרי שרופא השיניים דיבר איתם הם נתנו לי להישאר. מפקד התחנה אמר שבגלל שנמלטתי מישראל צריך להחביא אותי ולהכניס אותי למחנה פליטים בחסות התנזים (הפלג הצבאי של ארגון פת"ח – ל.ש)".
קרן אור אזרזר: "אני מתכוונת לעבור לרשות ברגע שאקבל את הילדים שלי מחדש, אבל גם כמוסלמית שחיה עדיין בשטחי ישראל, הרווחה מפחדת לדבר איתי"
שנה וחצי התגוררה במספר מחנות פליטים בנפת רמאללה. "הייתי באל עמארי, בקלנדיה, בדורא אל קרא, אבל רוב הזמן הייתי בחדר קטן בביתוניא, בתוך בית מלא סורגים", היא אומרת ומראה תמונות מהמקום והזמן ההוא. "הסתובבנו בבית ההוא חופשי ונתנו לי לצאת כל יום לכמה שעות לעיר, אבל בחדר היו איתי רעולי פנים, ממש כמו כלא. בקושי דיברתי עם אנשים, פחדתי לבוא במגע איתם. למדתי קצת ערבית, אבל בעיקר חיכיתי שיחלפו הימים".
ועדיין לא חשבת לחזור לישראל?
"חשבתי שאם אעזוב את שטח ישראל לתקופה מספיק ארוכה, בסוף אוכל לחזור ולחיות בארץ כמו שתמיד חלמתי. מעבר לזה, שמעתי על בני משפחת חביבי ורציתי ללכת בדרך שלהם".
פחדת שיפגעו בך כיהודייה?
"לפעמים כן. אבל בתרבות הערבית, אם אדם מכל דת שהיא בא לשטח שלהם ומבקש הגנה – הם יעזרו לו כל עוד הוא לא מהווה סיכון".
לאחר 18 חודשים שבמהלכם הוגדרה בישראל כנעדרת, מרים הניחה שעבר די זמן מאז שהוצא נגדה צו האשפוז הפסיכיאטרי וחשבה לחזור. "התקשרתי לאמא שלי אחרי שכל התקופה היה נתק, אחרי שהמשטרה חיפשה אותי. היא הייתה בהלם". אבל כשאמה הודיעה למשטרה שמרים נמצאה, התברר שצו האשפוז נגדה עדיין בתוקף. בלית ברירה היא נשארה באזור רמאללה.
בשנת 2014 בחרה מרים להתאסלם לאחר שנים של חיים כיהודייה בשטחי הרשות. "רק המוסלמים האמינו לסיפור שלי", היא אומרת. "היהודים נתנו לי הרגשה שהעבריין שאנס אותי וסרסר בי הוא יהודי יותר טוב ממני, איך זה הגיוני? אהבתי מאוד את היהדות, אבל לא מצאתי סיבה להישאר בדת הזו".
את שלמה עם הבחירה שעשית?
"אני לא אשקר לך, זה כואב ואני יודעת שזה לא אמור להיות ככה. אין בי חרטה, אבל אני כן עצובה. רציתי להתחתן, להביא ילדים ולהקים בישראל משפחה משלי. היום אני מרגישה לא שייכת לשום מקום. אני לא מקובלת לא פה ולא שם, אני באמצע. תמיד אומרים שאני הפספוס של החיים. להורים שלי יש משרות מכובדות, אחותי פסיכולוגית ואני כלום. יכולתי לעשות הרבה, כנראה שזה הגורל שלי. בלית ברירה הגעתי למקום שהגעתי".
מוסלמי ב-20 דקות
למרות הקונפליקט הפנימי שלה, מרים הייתה זו ששכנעה את משפחת חוסרי לעקור לשטחי הרשות לפני כשנה וחצי. "כתבתי סטטוס בפייסבוק על הסיפור שלנו, והיא פנתה אלינו וכתבה שכדאי לנו להתאסלם ולעזוב את המדינה", אומר קארם. "היא אמרה שרק ככה נצליח להציל את הבת שלנו".
חודש עברו מרגע ששמעו על הרעיון ועד שמצאו את עצמם בבית הדין השרעי בנצרת כמוסלמים מן המניין. "תהליך ההתאסלמות לוקח 20 דקות", מספר קארם. "מגיעים לבית הדין השרעי, אומרים שלוש פעמים פסוק מהקוראן ואתה מוסלמי".
"כשהתחלנו את התהליך אשתי והילדים נסעו לחברון ואני נשארתי באילת", מספר קארם. "הם נכנסו לעיר באמצע הלילה, זו הייתה בריחה אמיתית. אסף אותם מכר שלי שהיה רעול פנים, אשתי נלחצה ובכתה עד שהמכר התקשר אליי והצלחתי להרגיע אותה. יומיים אחר כך נכנסתי גם אני לחברון וכאות של כבוד שחטו מול המשפחה שלנו כבש. את מבינה איזה כבוד נתנו לנו? זה בגלל שהתאסלמנו".
"הכבש הזה עשה לי בעיות בבטן", מספרת סורייה, "אבל יש להם טיפול לזה. אם יש עצירות הם מגישים לך חלב אתון, חצי שעה עברה והכל השתחרר".
רשמתי לפניי. איך קיבלו אתכם בחברון מלבד הכבש?
"מצוין. לפי מה שהם אומרים, מי שעוזר ליהודי להתאסלם מקבל נקודות זכות בגן עדן".
בני המשפחה יצאו זמנית מעזה וכרגע הם מתגוררים באילת, ממתינים לתשובה מהרשויות לבקשתם לוויתור על האזרחות הישראלית. "ברגע שנקבל את האישור נוציא את הילדה מהמעון, וסוף סוף נוכל לנהל חיים חדשים בעזה".
קארם, למה דווקא שם?
"קודם כל, זה מקום שרשויות המדינה לא ייכנסו אליו. וחוץ מזה אין לנו הרבה אפשרויות. אין לנו כסף לעבור לארץ אחרת, אנחנו בחובות כלכליים ואסור לנו לצאת מהארץ".
המארחים שלכם הם האחים המוסלמים. זה ארגון שנחשב אנטישמי, שיש המייחסים שלו מעורבות בטרור.
"תשמעי, כל מה שאומרים על האחים המוסלמים זה בולשיט אחד גדול. נכון שיש ביניהם פנאטים וקיצוניים, אבל יש גם כאלה שממש לא ורק רוצים לעזור למי שבדת שלהם".
שנה וחצי עברה מאז שהתאסלמתם ועברתם לחברון. אתם עדיין בקשר עם קרובים בארץ?
"לא, ניתק כל קשר. כמה חודשים אחרי שעזבנו לחברון אבי נפטר, ובמשפחה אמרו שבגלל שאני מוסלמי הם לא רוצים שאשב עליו שבעה איתם. אלה הדברים שבהחלט קשים לי בדרך שבחרנו".
והילדים שאני שומעת צוחקים ברקע, איך הם קיבלו את הדרך שבחרתם בה?
"את יכולה לשאול אותם, הם כל הזמן אומרים שטוב להם ובכיף להם. הם סומכים עלינו ויודעים שכל התהליך הזה הוא כדי לקבל בחזרה את אחותם הבכורה. הם אוהבים אותה והם רוצים שזה יצליח".
המצפון לא מייסר אותך כשאתה שולח אותם לחיות באחד המקומות המוזנחים ומסוכנים בעולם?
"ממש לא. אנחנו עושים את המאבק הזה בשביל הבת שלנו, הילדים שותפים בהחלטה לחלוטין והם פשוט רוצים את אחותם איתם. כל מה שאנחנו עושים הוא בשיתוף עם הילדים".
אתה לא מרגיש שהם קורבנות?
"הם הפכו לקורבנות ברגע שהרווחה התחילה להתנכל אלינו. אבל גם אנחנו, אשתי ואני, קורבנות של מאבק. גם לא מגיעה לנו הסיטואציה הזו".
אני חייבת לשאול, באיזה אלוהים אתם מאמינים?
סורייה: "מבחינתי זו שאלת השאלות. בארץ אני רואה את עצמי יהודייה לחלוטין, אבל בשטחים אני חיה לפי המנטליות, לבושה כמוסלמית ועושה את כל המנהגים כמו כל ערבייה. אני חיה על פי שתי הדרכים, היהודית והמוסלמית. אבל בלב אני מאמינה בקדוש ברוך הוא שלנו, של היהודים".
ממשרד העבודה והרווחה נמסר בתגובה: "המקרים המוצגים בכתבה אינם מייצגים תופעה. מוכרים למשרד מקרים בודדים וחריגים שאינם מייצגים ובחלק מהמקרים עזיבת שטח ישראל קשורה בחשדות לביצוע עבירות על החוק. רשויות הרווחה פועלות מול המשפחות למתן סיוע ומציאת פתרונות ודרכי טיפול גם במקרים מורכבים בהם נדרשת הגנה על קטינים ושמירה על ביטחונם".