בדרך הביתה מכיכר מלכי ישראל, דינה, אישה הרה בשנות השלושים לחייה, ראתה אמבולנסים חולפים על פניה. היא הבינה שמשהו נורא קרה ומיהרה להיכנס לדירה של חברה טובה שלה, שאמרה לה שרבין נרצח.
"למחרת, בלי להתייעץ עם בן הזוג, הרמתי טלפון לרופא וקבעתי הפלה", היא מספרת היום, כשהיא באמצע שנות החמישים לחייה, פעילה חברתית בולטת ושותפה למאבקים רבים, ומאחוריה קריירה בתחום השיווק. "היה לי ברור לגמרי שאין לי מה לגדל ילדים לעולם הזה".
ואלמלא רצח רבין?
"אני מתה על ילדים, רציתי ילד משלי. באותה התקופה הייתי מאוהבת, אופטימית, היה תהליך שלום, וחשבתי שיהיה כאן טוב יותר. כשרבין נרצח ראיתי לאן הכל יילך ולא רציתי להביא ילד או ילדה לעולם המחורבן הזה".
אם היית חיה במדינה אחרת, קנדה, למשל?
"הייתי עושה שלושה ילדים".
אין חרטה?
"החרטה שלי היא ממקום אנוכי, שהפסדתי את חוויית האמהות, כי אני מאוד אוהבת ילדים ואני בטוחה היו יוצאים לי ילדים מהממים. לתת חיים זה דבר יפה. אבל מצד שני אני רואה מה קורה לחברים שלי, את הדאגה התמידית שלהם בגלל המצב הכלכלי, בגלל העתיד, בגלל המלחמות הבלתי פוסקות כאן. לא ויתרתי על ילד בגלל הקושי הרגיל הכרוך בלהיות אמא, אני יודעת שהייתי אוהבת אותו או אותה וכשאני אוהבת שום דבר לא קשה לי. אילו הייתי עושה ילדים זה היה ממניעים אגואיסטיים בלבד, מתוך מחשבה על עצמי ולא עליהם".
ולא חשבת על זה שוב מאז?
"בחלוף השנים חשבתי לאמץ, אבל ויתרתי על זה, כי אני לא רוצה לוותר על העיסוקים שלי, וזה לא יהיה הוגן כלפי הילד שלא יקבל את תשומת הלב שהוא זקוק לה. יכול מאוד להיות שאם היו לי ילדים לא הייתי עוסקת בפעילות חברתית, שהיא מרכז חיי. במקום לטפל בילדים אני מטפלת במדינה".
"אל תרגישי שאת חייבת, ילדים הם לא חגיגה גדולה"
לפני ארבע וחצי שנים בן זוגי ואני החלטנו שזה הזמן. היינו בטוסקנה, חגגנו שנתיים ביחד, ירד גשם ועץ הדובדבנים הענק שבחלון המלון הצנוע שלנו, שפעם היה מנזר, הפיל את הפירות האדומים והקטנים שלו על האדמה השחורה, המלאה בשיחי אגסים, תפוחים ופרחים. היינו מאושרים.
ארבע וחצי שנים עברו מאז, ואני מתקרבת לגיל 38, עסוקה בטקסי השנאה העצמית המוכרים לכל אישה כמעט, מתבוננת בעצמי במראה באורות מעומעמים. אל תלכי ממני, אני אומרת לעצמי הצעירה יותר ההולכת ומתרחקת. "בת כמה את? 37? אז יש כבר ילדים? למה את מחכה? את נשואה? למה אתם מחכים? בעזרת השם יהיו לך. ברוך השם יש לי, גם לך יהיו".
תחילה הייתי מסבירה ועונה. עובדים על זה. אבל השנים חלפו ודבר לא קרה. האכזבה התחלפה באדישות, ואחריה בהבנה שחייבת להיות כאן התערבות רפואית. טיפול הורמונלי אחד שהסתיים בלא כלום הותיר אותי מבוהלת ובתחושת מיאוס. הבטתי על עצמי ותהיתי לשם מה כל זה. כמו אצל נשים רבות, חוסר היכולת להרות בדרך הטבעית גרם לי לעצור ולחשוב מדוע אני מוכנה לעבור טיפולים קשים למען משהו שלא באמת חשתי אף פעם תשוקה גדולה אליו. הרי אף פעם לא ראיתי בהורות את האושר הגדול שמדברים עליו. תמיד האמהות נראתה לי כמו שעבוד מרצון, ושמחתי שהוא עוד רחוק ממני. לא רציתי בו עד שהגעתי לגיל בו עליי להחליט.
"האם רצית להיות אמא?", שאלתי את אמי. "לא חשבתי על זה", היא ענתה. "זה היה המהלך הטבעי של הדברים. אל תרגישי חייבת, ילדים הם לא חגיגה גדולה".
"לא רציתי ילדים, אבל בעלי רצה", אמרה לי חברה. "כשנכנסתי להריון, הגיע גם הרצון". "לא כולן חייבות לעשות ילדים", אמרה אישה אחרת, כבר סבתא. "מרגע שיהיו לך נגמרה הפרטיות, את לעולם לא תהיי לבד. תמיד תדאגי, תמיד תכאבי. יהיו אכזבות ומרירות ודפיקויות שלך שתעבירי להם. העולם הזה גם לא כזה נפלא", היא אמרה, "ומה בעצם עשה לך יצור חסר אונים שלא בחר להיוולד שאת גוזרת עליו חיים במקום הזה?"
התשובה בסופו של דבר מסתכמת הרבה פעמים בזה: פחד מבדידות, פחד למות לבד, פחד שלא יהיה מי שידאג לך כשתהיה זקנה. פחד שתתחרטי. כמו כל אישה ישראלית בגיל הפוריות שאין לה ילדים, וכל גבר הנמצא בזוגיות עם אישה, אני שומעת לעתים קרובות את האזהרה הזו: "כשתזדקני ותהיי לבד תתחרטי על זה, אבל יהיה מאוחר מדי". אבל האם זה באמת ככה? האם אנשים מבוגרים שחיים ללא ילדים הם באמת בודדים ומלאי חרטה? במדינת ישראל, שבה אחוזי הילודה הם הגבוהים בעולם, אנחנו כמעט לא מכירים אנשים מבוגרים וזקנים ללא ילדים. אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו בגיל זקנה כהורים וסבים, אבל אין לנו מודל שאפשר לדמיין לאורו איך ייראו חיינו ללא ילדים. ראיינתי לכתבה הזו נשים ללא ילדים, כולן בגיל שבו אין דרך חזרה מההחלטה, בנות 50, 60 ו-70, בזוגיות או רווקות. רציתי לדעת איך זה באמת להעביר חיים שלמים בלי ילדים.
"ראיתי שחיים ללא ילדים יכולים להיות על הכיפאק"
לילי, בת 72, חיה בדירה לא גדולה עם גינה במרכז תל אביב. היא אישה יפה, שיערה ארוך, לבן ורך, וגופה נערי ונמרץ. היא לובשת שמלה שחורה ומעליה חולצה לבנה מכופתרת, בפיה סיגריה מגולגלת, וריח בושם גברי וטבק נודף ממנה. בעברה היא עבדה בתחום האמנות, והתפרנסה מעיצוב וניהול גלריות; היצירות שלה ושל חבריה ממלאות את הדירה שלה. מוזיקת ג'ז שקטה מתנגנת ברקע, הטלפון הנייד שלה משמיע צפצופים, אנשים מחפשים את לילי, אבל היא לא מתייחסת. לילי נמצאת כאן ועכשיו. כך היא חיה את חייה.
"השעון הביולוגי שלי לא תיקתק", היא אומרת. "מעולם לא הסתכלתי על ילדים וחשבתי שאני מוכרחה אחד כזה. הייתי קונה כרטיס לכיוון אחד ונוסעת לאן שמתחשק לי. אם רציתי להישאר, נשארתי, אם לא, עזבתי. נכנסתי להריון ככה", היא נוקשת באצבעותיה, "אבל תמיד עשיתי הפלות. בגיל המעבר כמעט, לקראת 50, נכנסתי להריון מבן זוגי. אמרתי שאם כך, אז אולי זה הגורל. אבל הוא נפל. לא חשתי צער ולא חוויתי טראומה".
היית חריגה בישראל מהבחינה הזאת, אז עוד יותר מאשר היום.
"חזרתי לישראל רק לפני שמונה שנים. בגיל 20 עזבתי לפריז, שם למדתי אופנה, חייתי בניו יורק, לונדון, פריז, מונטריאול, ואחר כך עוד 15 באחת המדינות באיים הקאריביים. בסביבה שלי תמיד היו אמנים, אנשים יוצרים, ואף אחד לא שאל שאלות. זה מאד ישראלי ומאד פרובינציאלי להטריד אנשים עם שאלות כאלה, ובוודאי לחשוב שכולן חייבות ללדת. לי הייתה דוגמא אישית, קרובת משפחה שהערצתי, שהייתה אשת העולם הגדול ולא היו לה ילדים. ידעתי מילדות שגם לי לא יהיו, כי ראיתי שחיים ללא ילדים יכולים להיות על הכיפאק".
לילי היתה נשואה פעמיים, אך גם בני זוגה לא ציפו ולא דרשו ממנה להפוך לאם. אחד מהם אף עשה ניתוח לעיקור. "החופש שלי היה בעיני הדבר הכי חשוב", היא אומרת. "היינו היפים והעולם התגלה לנו כפתוח ומרתק מכדי שנעצר על קונבנציות. חיי היו ספונטניים מכדי להכיל חיי משפחה".
ואיך חייך עכשיו?
"היומיום שלי מרתק והמילה שעמום לא קיימת בחיי. אני מציירת, יוצרת, קוראת המון, הולכת לגלריות ונפגשת עם אנשים מעניינים. אני אדם סקרן ואני חושבת שכל עוד את כזאת, חייך יהיו מלאים".
אז האיום הזה, שמי שלא יוליד ילדים יזדקן בבדידות, הוא שקרי?
"לחופש יש מחיר בלתי יתואר. אני לוקחת אחריות וכל ההחלטות הן שלי, אף אחד לא שותף להן, ובזה אולי יש בדידות. גם בזה שאני צריכה לנקות את הגינה וכבר אין לי כוח. זה המחיר שאני מוכנה לשלם. זה לא שמישהו כפה עליי סוג כזה של חיים, זו בחירה שלי".
לא עבור כולם הבחירה שלא להיות הורים היתה מודעת ומושכלת כל כך. מחקרים שבדקו אוכלוסיות מבוגרות של אנשים ללא ילדים, רובם מחוץ לישראל, הגיעו למסקנה כי העניין מורכב; הסיבות להעדר ילדים הן רבות, ובמקרים רבים קשה לומר שמדובר בבחירה צלולה, אלא יותר בנסיבות חיים. יש נשים שנשאבו אל תוך קריירה, וכשבנו אחת כזו כבר לא רצו להביא ילדים, או שלא יכלו; יש רבות שניסו כמוני, אבל שנים של ניסיונות השפיעו על הרצון שלהן. יש רווקות שרצו ילדים רק אם יימצאו בן זוג, והעדיפו שלא לעשות ילדים לבד. קשה להגדיר בדיוק מה מהמקרים האלה הוא בחירה ומה תוצאה של נסיבות.
"מעולם לא בער לי להתחתן או לעשות ילדים", אומרת קארן, אמנית בשנות ה-60 לחייה. "רציתי קודם לבנות את עצמי. כשהתאהבתי והייתי בזוגיות רציתי להקים משפחה, אבל מערכת היחסים שלנו נגמרה ולא רציתי להיות אמא ללא בן זוג. חיי היו מלאים מאד, עשיתי המון והצלחתי בכל, חייתי בניו יורק ואיש לא שאל ולא התעניין ולא הרים גבה".
אז זאת לא הייתה בחירה?
"לא במובן הברור של זה. לא אמרתי לעצמי 'אני לא רוצה ילדים'. אני מאוד אוהבת ילדים, לחברים ולבני המשפחה שלי יש ילדים ואני אוהבת אותם וקרובה אליהם. אבל כנראה שהרצון לא היה חזק מספיק כדי שאעשה ילד לבד. אין בי חרטה על כך. תמיד זרמתי עם החיים שלי ועשיתי מה שהיה נכון לי לאותו רגע, לאותו פרק זמן בחיי. כשיכולתי לעשות ילדים לא הייתי מוכנה לזה, אז מה יש להצטער? כנראה החופש שלי, האמנות והקריירה היו חשובים לי יותר. אני לא יכולה להגיד שאני מצטערת על שלא עשיתי ילדים, כי המשמעות של זה תהיה שאני מצטערת על החיים המעניינים שהיו לי, ועדיין יש לי".
ומה עם הבדידות?
"כמובן שכולם פוחדים להיות לבד בזקנתם, אבל זה לא קשור לילדים. לעתים קרובות רואים ילדים ששונאים את ההורים שלהם ומתנכרים אליהם, או משפחות שהיחסים בהן כל כך סבוכים וקשים וההורים נשארים לבד בכל זאת. את צריכה לבחור בקפידה את החברים שלך והם יעזרו לך. לא עושים ילדים רק כדי לברוח מבדידות לקראת המוות שלך".
מחקרים מראים שקשישים ללא ילדים לא מתחרטים
"הדימוי היחיד שישנו בנמצא לעת עתה בהתייחס לאנשים זקנים שהם לא הורים הוא של נשים וגברים עריריים, שמבכים את מר גורלם כשהם יושבים בחושך", אומרת דוקטור אורנה דונת, סוציאולוגית ומחברת הספר "ממני והלאה – הבחירה בחיים ללא ילדים בישראל". בקרוב ייצא ספר נוסף שכתבה, בו היא חוקרת עוד טאבו - אמהות המתחרטות על אמהותן. "הדימוי הזה לא מחזיק מים כשמאזינים למה שנאמר על-ידי נשים וגברים בשר ודם. רבים ששוחחתי עמם לא רק שלא מבכים את מר גורלם, אלא שהם מודים על כך שקיבלו בזמנו את ההחלטה שהייתה נכונה עבורם".
בטוח ישנם גם המתחרטים על שלא הביאו ילדים.
"בוודאי, כמו שיש אנשים שמתחרטים על כך שכן הביאו ילדים. אבל אף אחד לא מקשיב להם. התפיסה הרווחת מניחה שהכל מתחלק באופן דיכוטומי: או שהפכת להורה וטוב לך, או שלא הפכת להורה ואתה מסכן. כל מפת דרכים אחרת - שהיא מרובת ניואנסים, גוונים וצורות – נחשבת למסוכנת בחברה שלנו".
אני מודה שהמחשבה למות לבד מפחידה אותי.
"אחת הדרכים לשמר את התפישה המקובלת שחייבים לעשות ילדים היא להבהיל אותנו מפני הצפוי בזיקנה: 'בסדר, עכשיו טוב לך ככה, את עוד צעירה, אבל חכי חכי מה יהיה כשתזדקני'. זו הפחדה מאוד אפקטיבית, רק שגם היא לא מחזיקה מים, משום שיש מי שעבורם הידיעה הוודאית שאין רצון להיות הורים נותרת כפי שהיא גם בגילאי 60, 70, 80 ו-90".
לפי הפרסום של הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה השנה, 24.5 אחוז מהזוגות בישראל, אחד מתוך ארבעה, הם זוגות ללא ילדים – אבל אין לדעת כמה מהם בחרו לא ללדת, ויש להניח שרובם זוגות שמתכננים להביא ילדים. בחו"ל, לעומת זאת, כבר יודעים לומר שמגמת האלהורות בעלייה.
מחקרים שניסו לבדוק כיצד אנשים ללא ילדים מתמודדים עם זקנתם הניבו תשובות מורכבות. בשנת 2013 חקרו את הנושא החוקרים האיטלקים מרקו אלברטיני ולייטציה מאנקריני, מחקר שרלוונטי אלינו בגלל קווי הדמיון בין איטליה וישראל – שתיהן חברות משפחתיות מאוד, ובשתיהן שירותי הרווחה נסמכים על כך. המחקר מצא שמבוגרים חולים ללא ילדים, בעיקר כשמדובר בגברים בודדים, אכן נזקקים יותר לשירותי הרווחה מאשר חולים שיש להם ילדים, כיוון שלנשים קל יותר לבקש עזרה; מצד שני, המחקר הצביע על כך שאנשים ללא ילדים בונים סביבם רשת חברתית חזקה מגיל צעיר, המורכבת מחברים, קרובי משפחה וילדיהם, כך שרבים מהם אינם חשים בודדים או נטושים בזיקנתם. החוקרים מסכמים כי בסופו של דבר הורים לא מקבלים לעת זקנה עזרה רבה יותר מאשר זקנים שאינם הורים.
במחקר אחר, משנת 2013, ראיינו החוקרים רות אלן וג'נין ווילס מאוניברסיטת אוקלנד גברים ונשים בגיל 70 ומעלה. המחקר הצביע על כך שרוב הנחקרים ונחקרות במחקר הניו זילנדי הביעו חיוביות כלפי האל הורות שלהם. רובם מתנדבים למען החברה והקהילה וביחסים קרובים עם אחיינים או קרובי משפחה אחרים. במחקר צוין גם שזוגות ללא ילדים נטו להישאר בבית יותר שנים, ולא לעזוב לבתי אבות. החוקרים לא הסבירו את הממצא הזה, אבל מסקנה מתבקשת היא שבמקרים רבים הילדים דוחקים בהורים המבוגרים לעזוב את הבית.
החוקרים הוסיפו גם שלא ראו חרטה אצל מי שבחר שלא להוליד. במחקר שנעשה ב-1992 בארצות הברית ונקרא "A Path Not Taken" כן סוקרו נשים ללא ילדים שחשו חרטה, אך בקריאה מעמיקה שלו מבינים כי רובן חשות צער בעיקר בגלל המבט של החברה עליהן – אותו מבט של רחמים שגם אני מכירה היטב.
שתי מדינות בהן שיעורי הילודה נמוכים יחסית הן גרמניה ואוסטריה. "אני חושבת שהסיבה שאצלנו הייתה ירידה דרמטית בילודה נובעת מכך שבתקופת הרייך השלישי היה ציווי לעשות כמה שיותר ילדים", אומרת מיקה, חברתי הגרמניה בת ה-50. גם היא אמנית שבחרה לא לעשות ילדים. "תפקיד האישה היה התפקיד המסורתי של עקרת בית ואם המגדלת אותם. אחרי המלחמה הייתה דחיה גדולה של כל מה שמתקשר לאותה תקופה רעה. בשנות ה-90, החיים כאן היו חיים הדוניסטיים, וזה היה כמעט לא היה מקובל להתחתן או לעשות ילדים. אני דווקא הייתי נשואה אז, ורבים הרימו גבה. אנשים רצו לחיות למען עצמם ולמצות את העולם עד תום. נשים לחמו על הזכויות שלהן ומרדו בתפישה שאישה חייבת להיות אם".
וזה לא כך גם היום?
"לא. בעשור האחרון נשים חזרו אחורה וויתרו על כל מה שהשגנו עד כה. הן שוב רוצות את המקום הקטן של עקרת בית עם גינה. הן מוותרות על הקריירות שלהן, מכיוון שעדיין הגבר מרוויח יותר, ולכן ברור שהוא ימשיך לעבוד והאישה תטפל בילד. אני חושבת שזה נובע גם מההגירה הגדולה לגרמניה. מתעוררות בעקבותיה תחושות לאומניות שגורמות באופן לא מודע בהרגשה שחייבים להתרבות. גם כאן מסתכלים עקום על אישה בת 40 שאיננה אמא. אז נכון שבניגוד לישראל כאן אדם זר מעולם לא ישאל אותך למה אין לך ילדים, ואם מדובר בגבר בכלל אין בעיה, אבל גם אצלנו אומרים תעשי ילד אחד, אבל תעשי".
במותנו אנחנו לבד, לא משנה כמה ילדים יש לנו
סיימתי את הסיבוב הזה מבולבלת עוד יותר. ניהלתי שיחות אינספור, עם חברים קרובים שהפכו להורים וחייהם לא נעצרו וזוגיותם לא נפגעה, וגם עם כאלה שחשו חרטה מסוימת על כך שהולידו ותיארו את גסיסת הזוגיות שלהם. שוחחתי עם אישה שבחרה שלא לעשות ילדים, כי לא הייתה לה ילדות טובה, ועם כאלה שלא רוצות ילדים בלי שום סיבה. גל נשות ואנשי השיווק עטו עליי בניסיון לשכנע כמה משמעות ילדיהם העניקו לחיים שלהם; אמהות סיפרו לי על אושר שלא אכיר אם לא אהפוך לאם. החיים הם חסרי משמעות כך או כך, עניתי. במותנו אנחנו לבד, לא משנה כמה ילדים יש לנו.
"אז מי מאושר יותר בסופו של דבר?", פניתי אל דוקטור דונת.
"ישנם מחקרים רבים מספור שקובעים בנחרצות מי מאושרות ומאושרים יותר, כשפעם ידם של ההורים על העליונה ופעם ידם של מי שאינם הורים. אישית, אני מתנגדת לניסיונות לכמת את כל עולמנו סביב השאלה 'של מי יותר גדול'. גם בלי שום מחקר באשר הוא אני יכולה לדעת שיש הורים שטוב להם, שיש הורים שרע להם, ובוודאי שיש אנשים שהם לא הורים שטוב להם או שרע להם, וגם זה עשוי להשתנות במהלך החיים".
ככל ששוחחתי עם יותר ויותר אנשים על הנושא, הבנתי שככל הנראה בשלב זה בחיי לא תהיה לי תשובה. אין לי רצון חד משמעי, והעדר הרצון שלי גם הוא אינו חד משמעי. אולי המדע יעזור לי להחליט, חשבתי, וקבעתי תור פרטי למומחה פוריות ידוע.
זה לא עזר. ישבתי במשרדו הגדול, קירותיו מכוסים בעשרות תמונות ממסוגרות של תינוקות, תאומים ואף שלישיות. "את לא יכולה לחכות יותר", אמר לי המומחה הטוב אחרי שהסביר מה לדעתו הבעיה. הוא יכול לעזור לי, הוא אמר, בואי נתקדם, הוא זירז. "בהצלחה", אמרה הפקידה ותקתקה בציפורניה המחודדות. התינוקות על הקירות הביטו בי ואני נותרתי ללא תשובה ברורה, ועם ידיעה ברורה שאין לי זמן.