אני זוכרת את שולחן החג בדירתנו הארעית באפר איסט סייד ניו יורק 2012. היה שם הכל: רימונים, תפוחים, תמרים, ראשים של דג ודבש, אפילו תמרה, עם ספירות על גבול האישפוז אך עדיין בבית. טוב לא ממש בית, אלא דירה ארעית באפר איסט סייד ניו יורק. רק מאור נעדר אז משולחננו, לטובת תקיעת שופר בבית הכנסת, עטוף בזרועות אימו, קרין, המתחננת על חייו. על חייו הקצרים שנלקחו ממנו בטרם עת, ארבעה ימים מאוחר יותר.
בכיפור תמרה כבר היתה שוב מאושפזת. אנחנו בצום שלא לפניMRI או ניתוח, גם לא לשם חשבון נפש, רק חוסר תיאבון ועינוי הגוף. אנחנו יושבות בחדר בבידוד, ללא חלון או אישור כניסה לאיש. הוריו של מאור כבר בארץ מבלי שהספקנו להיפרד, יושבים שבעה בבית שהיה ביתם, עם מאות אנשים שיוצאים ונכנסים בעד הדלת הפתוחה לרווחה, והבית ללא מאור.
אחר כך סוכות. ככתוב, "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים". חדר האשפוז שלנו אמנם ארעי אך הוא ללא שמיים וללא כוכבים. מישהו מבית חב"ד דופק על וילון חדרנו לברך אותך ואת ארבעת המינים, את מחייכת אליו, עדיין ללא ספירות, ללא טעם וללא ריח.
אני זוכרת היטב את סוכות 2011, שנה קודם לכן. את ונטע בני שנה, זוחלים על רצפת הדק הקרירה במיומנות מרשימה, אליה וממנה, מתפקעים מצחוק בכל רגע כזה שאתם נפגשים בפתחה. אבא מתקין מעליכם סכך ירוק, יהל את הקישוטים שהכין בגן, והיא היתה הכי מוארת וירוקה.
מתוך הספר צירים של זמן:
החיים בשחור לבן ואז, הו אז, מגיע הסתיו. ממנן מחדש את ווליום השחור בלובן הנשמה, עד לתדר מדויק של אפור. כמה צבע יש לו לסתיו, והוא אפור כפי יכולתו.
אני מוסיפה עוד שכבה, בדיוק כשהשלכת משירה את הכל עד לאמת העירומה, משילה כל תא מת, מבטיחה גדילה מחדש. התאים נושרים בתכריכים של זהב בצבעים של השמש הנחבאת, מחייכים אל מותם, זוהרים אל האור.
ואני אוהבת את הסתיו כמו שאוהבים יום שישי, חגיגי ומבטיח שמחר יום שבת. שיבוא כבר החורף ואיתו הגושפנקה הסופית להתכסות, להצטעף, להישאר בבתים, ליפול על ספה. בחוץ מבול מטהר, ובפנים שיטפון נקי. הצפה. מלאות. כמיהה וציווי להתחמם. להתנחם.
לקרין,
חזרתי עכשיו מהדירה שלכם על 74. בסך הכל חודשיים שגרתם בה, ואפשר היטב להרגיש את השמחה שהייתה, את החיבוקים וההתכרבלויות, את הכנפיים העוטפות.
דבר ראשון שרציתי לעשות כשהגעתי זה לראות את פינת העישון שלכם, זו עם מדרגות החירום שסיפרתם לי שאתם יוצאים אליה דרך החלון. היו שם בדלים רטובים במאפרה לצד המעקה המתנדנד, שמעולם לא מנע מכם לצאת כל כמה זמן החוצה, לנשום.
אם הייתם שם בטח היינו יוצאים ביחד לסיגריה, למרות שהפסקתי לעשן, בטח הייתם אתם אלה שמפסיקים לי את הדמעות. אבל הדירה הייתה ריקה, היא קפאה בזמן, גם אני לא ממש הייתי שם.
ניסיתי להתקשר. אני לא בטוחה אם הרגשתי אכזבה או הקלה על שלא עניתם. תודה על המילים שאנחנו מחליפות בלי שנצטרך לדבר. אני אוהבת אותך.
בית לילדים בלבד
סוכות 2014 בביתנו במושב. הסוכה שלנו כבר מוכנה. יש בה הכל, קישוטים שיהל הכין בביה"ס, שרשראות אינסופיות שאת ונטע הכנתם בגן, נורות קטנות צבעוניות מתחת לסכך, שמכניס בנדיבות פיסת שמיים וכוכבים. אך הסוכה עומדת ריקה. כולנו מתקבצים מתחת לעץ הינבוט בחצר האחורית, ובונים לכם בית, כזה אמיתי, עם גג משופע ומרפסת וסולם. כולם נרתמים לעבודה. סבא צדוק על הקונסטרוקציה, דורי על הבנייה ואנוכי על התכנון והעיצוב, בכל זאת, אדריכלית. אתם מתרוצצים ביננו, שופעי לחיים ושיער, מביטים למעלה ומנסים לדמיין את בית חלומותיכם. בית קטן, לילדים בלבד, שאינו ארעי ואין לו שום קשר ליציאת מצרים. בית שמטפסים אליו עם סולם בין הכוכבים ועד לשמים. בית שאינו סוכה. בית על עץ.
לזיכרו של מאור זוסמן, זיכרונו לברכה.
קרן שטטר היא אדריכלית ומחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו היא תורמת לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר אפשר למצוא מאמרים נוספים, רשימות וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.