"איזו אמא אני?", מהדהדת בראשי מחשבה זו בשלוש השנים האחרונות, מאז שילדתי את בתי הבכורה. "איזו אמא אני?", זו גם המחשבה של הסביבה כולה ובפרט של אמהות שבוחנות אותי, הרי אני רואה ומרגישה את זה בעיניים של כל אמא ואמא. "איזו אמא אני?", זה גם מה שעובר בראשן של האחיות בטיפת חלב ובמוחו של רופא הילדים כשאני באה לביקורת. אז "איזו אמא אני?" באמת, שבחרתי לא לחסן את ילדתי?
מי המבוגר האחראי כאן?
בתי נולדה בלידה רגילה, בשבוע 41. הכל עבר כשורה והחלה לה חופשת הלידה והביקורים התכופים בטיפת חלב. בביקוריי הראשונים שם הרגשתי שאני מתבקשת להזריק לה חיסונים באופן אוטומטי, בלי לקבל הסבר מהותי, מלא ומקצועי על שאלות כמו מהו החיסון הזה, מה הסיכוי שיגן על ילדתי, מהן השלכותיו, מהן תופעות הלוואי (אשר מאוחר יותר התברר לי כי יש הרבה כאלו), מי יקח אחריות על פגיעה מהחיסון ועוד.
תשובות של ממש לא ניתנו על ידי אחיות טיפת חלב, ולמעט אפקט ההפחדה של מה יקרה אם לא תחסני, לא ידעו מקצועית להסביר לי דבר.
הרגשתי שאני לוקחת פצפונת בריאה שרק הגיחה לעולם ונותנת לה טיפולים רפואיים אשר כביכול מוצגים כמניעתיים, ומתחילה במין מסע הזרקות כנגד מחלות קלות ברובן שאף אני עברתי כילדה (רק שכיום כמות החיסונים הוכפלה מאז תקופת ילדותי). כל זאת כאשר בפועל אין חובה של ממש לעשות כן והכל בגדר המלצה בלבד, ואינני יודעת מה החומרים האלו שאני מזריקה לבתי, מה בטיחותם ויעילותם, אם בכלל.
במשך חודשיים לאחר הלידה התחלתי לבדוק, לתהות, לשאול ובעיקר לקרוא הרבה אינפורמציה: באמצעות עמותת חסון אשר מספקת מידע רב אודות הנושא, ב"טיפה בטבע" של ד"ר רוזנטל רופא ילדים והומאופת שעוסק בתחום, באמצעות ספרים וסרטים העוסקים בנושא וכן מידע המפורסם על ידי משרד הבריאות.
לאחר לבטים רבים, התייעצויות וידע רב שצברתי, הגעתי להחלטה ברורה וחד משמעית שאם לסובבים אותי - שאמורים לשמור על בריאות ילדתי - חסר ידע בנושא והם אינם לוקחים אחריות, אני אהיה המבוגר האחראי. ובזאת תם ונשלם פרק החיסונים בחיי ילדתי ובחיי ילדיי העתידים לבוא.
נכון, אינני רופאה ואני לא עוסקת בתחום המדע, אבל יש לי שכל ישר, והשכל הישר והפשוט אומר לי שאם אני מזריקה חומרים כימיים (למען הסדר הטוב: 33 מנות חיסון בשנה הראשונה), טוב לא יכול לצאת מזה. רק מעיון קצר בעלון הצרכן של כל חיסון וחיסון נחשפתי לנזקים הרבים העלולים לקרות באם אחסן - הקשת רחבה ונעה מנזקים נוירולוגים שונים ועד נכות ומוות. על מרבית המחלות למדתי שהן לא כאלו נוראיות, שהסיכוי לחלות בהן לא גבוה ושיש לי הרבה מה לעשות על מנת להפחית סיכוי זה עוד יותר (באמצעות הנקה ותזונה, למשל), ובמיוחד, שהסיכוי שילדתי תחלה ושהחיסון באמת יגן עליה מפני המחלה – אינו גבוה בכלל. המסע שלי הוביל אותי להורים שעולמם חרב עליהם לאחר שילדם נפגע מחיסונים והם נותרו לבדם אל מול המערכת שהפנתה להם עורף, עם השלכות ההחלטה שלהם לחסן מבלי לדעת.
"את מסכנת ילדם אחרים בגן"
אז זהו, מאותה החלטה מושכלת שהתקבלה בלב שלם, יצאתי אוטומטית "מהקונצנזוס ההורי" ובכל מפגש עם אמהות, עם המשפחה, עם החברים, עם נציגי המערכת הבריאותית, הותקפתי שוב ושוב והרגשתי צורך להתגונן על החלטתי.
אמירות מעין אלו נאמרו ונאמרות שוב ושוב ללא מחשבה ומתוך חוסר כבוד מוחלט להחלטה שלי כאמא. הרי הדבר שקול באותה מידה להחלטה של כל הורה לבצע ניתוח לילדו או לפנות לטיפול חליפי.
חיסון הוא טיפול רפואי כמו כל טיפול רפואי, יש לו השלכות רפואיות כמו לכל טיפול רפואי, ונזקיו ידועים וברורים. בניגוד לארה"ב, שם כבר פוצו על ידי בית המשפט אלפי נפגעי חיסונים, בישראל כלל לא מכירים בנפגעי חיסונים. מי יפצה אותי אם יקרה משהו לילדיי?
בתי כבר בת 3 וחודשיים והיא איננה ילדה שחולה כל שבועיים-שלושה כמו מרבית הילדים בגן. אני לא צריכה להעדר בגלל מחלתה מהעבודה, היא לא יודעת עד כה מה זו אנטיביוטיקה והיא מתמודדת עם צינונים קלים שנעלמים תוך יממה בדרך כלל.
הורים רבים כבר קיבלו כגזירה שילדים שנמצאים בגן נהיים חולים. אני גורסת שאפשר אחרת: קצת יותר השקעה בתזונה נכונה (גם של האם המניקה), הפסקת מטר החטיפים והממותקים, וקבלת החלטה מושכלת אם לחסן, לחסן חלקית או לא לחסן, תוך בחירה נכונה של כל חיסון וחיסון באמצעות ייעוץ עם רופאים שעוסקים בנושא ובונים תכנית מותאמת לכל ילד.
אז "איזו אמא אני"? אני אמא שדואגת לילדיה באמצעות גילוי מעורבות ולמידה, והגעתי למסקנה שזו הדרך בה אני נותנת לילדתי את הטוב ביותר. אני אוהבת ודואגת לילדתי ושמחה בבריאותה, ואני אמא לא פחות טובה כמו כל אמא שלוקחת אחריות בהחלטה לחסן לפי התכנית המומלצת.