"גינה ציבורית היא סוג של הפקר"
הצעת החוק, אותה הגישו חברי הכנסת יואל רזבוזוב, בועז טופורובסקי, אלעזר שטרן ומרדכי יוגב, היא פרי יוזמה של איגוד רופאי בריאות הציבור והחברה הרפואית למניעה ולגמילה מעישון בישראל של ההסתדרות הרפואית. כבר שנים רבות שמחקרים מוכיחים כי עישון סביבתי גורם לנזק בריאותי חמור לילדים. בחלק מהמקרים הסיכון יותר מכפול לזיהומים בדרכי הנשימה, להתקפי אסתמה ולצפצופים, לזיהומים באוזן התיכונה, לפגיעה בתפקוד ריאתי ולדלקת קרום המוח. גם חשיפה באוויר הפתוח, ולא רק במקומות סגורים, היא משמעותית, והרעלים המתפזרים מעישון טבק נספגים במשטחים ובגדים, נפלטים לאחר מכן וגורמים לחשיפה מסוכנת. על פי נתוני משרד הבריאות שנמסרו לוועדת הבריאות של הכנסת, בשנת 2011 הגיעו 64 ילדים לבתי חולים אחרי בליעה של בדלי סיגריות בגני משחקים או בביתם.
"כאמא, אני נוטה לבלות עם הבת שלי בעיקר בגינות ציבוריות והרבה פחות במקומות סגורים כמו ג'ימבורי בקניונים", אומרת נגה קלינגר, יועצת שיווקית עצמאית בתחום החברתי, שהיתה ממובילות מחאת העגלות של קיץ 2011, וכעת התגייסה לפרוייקט. "התפיסה היא שאם המקום פתוח, העישון הפסיבי כביכול הרבה פחות פוגע בסביבה, ומחקרים הוכיחו שזה פשוט לא נכון. פנתה אלי טלי בריל, חברה ואמא דיגיטלית מובילה ברשת, בבקשה להצטרף בהתנדבות לקמפיין שמרימה הסתדרות הרופאים בישראל לגבי עישון בגינות ציבוריות, ואני חייבת להגיד שברמה האישית זה מפריע לי תמיד. אם בקניון או בבית קפה אני יכולה לבקש מכל מעשן שלא יעשן לידי, או שלא ינשוף עליי את העשן שלו, גינה ציבורית היא סוג של הפקר.
"אני גדלתי בבית שהיה אנטי-עישון מוחלט. עוד בשנות ה-80, כשממש לא היה נהוג לעשות כך, אצלנו בבית לא עישנו, ושלחו מעשנים לרדת למטה לחצר לעשן. כשהבת שלי הרימה בפעם הראשונה בדל סיגריה מהרצפה ושאלה 'מה זה', קודם כל קפצתי להעיף לה את הרעל הזה מהיד ואני חושבת שזה היה הדבר הראשון אי פעם שהסברתי עליו שהוא 'איכסה'. לא יכול להיות שדווקא במקום שהמסתובבים בו הם קטנטנים שהגוף שלהם סופג הכל בצורה מיטבית, ולרוב גם נשים הרות, דווקא בו יהיה מותר לעשן כיוון שהוא תחת כיפת השמיים. יש הורים שרואים אותם מנדנדים את הילד שלהם ביד אחת ובשנייה מחזיקים סיגריה. אני חושבת שזה פשוט חוסר התחשבות מוחלט, מה גם שרבים מהם זורקים את הבדלים על הרצפה, ואותם תינוקות זוחלים, וקטנטנים שמרימים הכל מהרצפה ניגשים לפיסת הרעל הזו, ומרימים אותה".
רבים מאמינים בצורך בחוק כזה, אך מעטים מאמינים שיאכפו אותו ושיש בכך אפשרות לשינוי אמיתי. "פעם חשבו שאין מצב שלא יעשנו בבתי קפה, במטוסים או בבתי קולנוע", מזכירה קלינגר. "המודעות החלה מהחוק ומהלגיטימציה של הלא מעשנים לבקש מהמעשנים לכבות את הסיגריה. עובדה שברוב העולם המערבי כבר הרחיבו את החוק גם לפארקים וגינות ציבוריות, אין סיבה שזה לא יקרה גם כאן. כמובן שמעשנים מתנגדים, כמו שהם התנגדו לאיסור העישון בבתי הקפה ובברים.
"אומרים לי שאני טהרנית, שאני מגדלת את הילדים שלי בסטריליות ושזאת חוצפה למנוע מאנשים לעשות כרצונם במרחב הציבורי. בעיניי החוצפה היא לנשוף עשן בפרצוף שלי ושל הבת שלי, ולגרום לי גם כעת, בחודש השישי להריוני לעשן פסיבית נגד רצוני. יש משהו טהרני דווקא בהיצמדות לזכויות הפרט בעניין הזה, כי אני לא אומרת לאחרים מה להכניס לגוף שלהם, אני אומרת שכל עוד התחביב או ההרגל שלהם פוגע בסביבה, זה לא מוסרי להמשיך להצדיק אותו בשם זכויות הפרט. יש איזה קידוש של האינדיבידואליות בשנים האחרונות, על חשבון הסולדריות החברתית. כאדם לא דתי, אני למשל לא צמה ביום כיפור, אבל לא אצא ביום כיפור מהבית עם סנדוויץ', וככה אני גם מחנכת את הבת שלי. מדוע זכות המעשנים להנאה גדולה וחשובה יותר מהזכות שלי לנשום אוויר נקי?".
את בתה המתוקה של קלינגר ניתן לראות במודעות שצולמו למען הפרוייקט, ונראה שהיא הולכת בעקבות אמה במאבק החברתי לשיפור המרחב הציבורי עבור ההורים והילדים. "מאז מחאת העגלות בקיץ 2011 חיי השתנו", מסכמת קלינגר. "העיסוק היומיומי שלי השתנה, וגם האמונה שלי ביכולת לשנות את המציאות. ברמת המציאות היומיומית, אני מוצאת עצמי עוסקת בעיקר בעשייה ציבורית ובקידום אג'נדות חברתיות שמובילות לשינוי. כמי שעסקה לפני כן בתחום התרבות, היום אני לוקחת את כל הכלים המקצועיים שרכשתי לאורך השנים, ומתעלת אותם לטובת אג'נדות משמעותיות שיעשו שינוי בעולם".