"מי גנב ת'עוגיות מן השולחן", "קוואה קוואה דה לה אומה", "כושי קטן הלך לגן". נשמע לכם מוכר? שירי מחיאות הכפיים קיימים כבר אלפי שנים ועדויות להם נמצאו בציורי קיר עתיקים. אז איך הם שרדו במשך אלפי שנים במדינות שונות ברחבי העולם? כנראה בזכות תרומתם להתפתחות.
"אלה שירים טבעיים, ספונטניים, שהילדים מבצעים בעצמם בזמנם החופשי, בדרך כלל ללא התערבות מבוגרים", מסבירה ד"ר עידית סולקין, מומחית למוזיקה והתפתחות הילד מאוניברסיטת בן גוריון, המחלקה לאמנויות, במעבדה לחקר המוזיקה. "השירים מלווים בתנועה ומבוצעים בזוג ואחר כך בקבוצה, והטקסטים שלהם אינם חינוכיים, בניגוד לשירים שאנחנו כמבוגרים מלמדים". למרות שהטקסטים לא חינוכיים, מתברר ששירי מחיאות הכפיים דווקא תורמים לילדים.
תקשורת רגשית
בסביבות גיל ארבע וחצי-חמש מתחילים להיראות ניצנים של שירי מחיאות הכפיים. לרוב הבנות מתחילות לבצעם, והן סוחפות איתן חלק מהבנים. בגילים אלה התנועות פשוטות מאוד, וככל שהגיל עולה, עולה גם מורכבותן.
בדרך כלל מי שנחשף לשירים אלה בגיל הגן ימשיך לרמות המורכבות יותר, שתרומתן להתפתחות היא אדירה, לכן ד"ר סולקין מספרת שהיא מלמדת גננות להשתמש בשירי מחיאות הכפיים כבר בגיל שנתיים, כמובן עם תנועות פשוטות יותר. "ככל שנקפיד להכניס את זה לשגרת היום-יום של הילדים, כך יגדל הסיכוי שהם ימשיכו לבצע את זה גם אחר כך בבית הספר ברמות הגבוהות יותר, באופן שתורם להם".
מרים דרוקס, תרפיסטית במוזיקה וראש התכנית להכשרת מטפלים במוזיקה במכללת לוינסקי, מסבירה שהיכולת לבצע את השירים הללו, הדורשים אינטראקציה בין שני ילדים ויותר, מתחילה כבר בתקשורת הראשונית בין ההורה לתינוק, כשהוא רוחץ, מאכיל, מלביש אותו וכן הלאה, עוד הרבה לפני הגן.
"יש המון עיסוק באיברי הידיים, בפנים ובתנועה, זו תקשורת שהיא אפילו עוד לא מילולית, אך כל כולה מיועדת ליצור את התקשורת הרגשית, את הבונדינג". דרוקס מוסיפה שבהתערבויות טיפוליות אצל ילדים עם צרכים מיוחדים, עם תקשורת פגועה או ילדים בסיכון מבחינה רגשית וחברתית, מלמדים את ההורים או המטפלים לתקשר עם הילדים דרך שירי המשחק.
אימון הזיכרון
אז כיצד תורמים השירים הללו להתפתחות? מבחינת הטקסטים, השירים מאפשרים לילדים תרגול שפתי, בעיקר שירי הג'יבריש והנונסנס. "הם מאפשרים לזכור רצפים ארוכים בלי היגיון", מסבירה ד"ר סולקין, "וזה מתרגל את מיומנות הזיכרון. יותר קל לזכור משהו (הגיוני) אחד שבא אחרי השני שבא אחרי השלישי. אך רצף כמו 'דם דם בייבי, דם דם צ'יקו ליקו' - קשה יותר לזכור".
לדבריה, שירי מחיאות הכפיים גם מהווים פורקן והזדמנות לעסוק בתכנים מורכבים, כמו חיים ומוות. כך למשל, השיר "כשהיינו תינוקות" מתאר את מעגל החיים מהלידה ועד לקבר ואף לעלייה לשמיים, להפיכה למלאכים וללידה מחדש. "זה המקום שבו הם מוציאים באופן ילדותי וספונטני תכנים שהם צריכים להתמודד איתם", אומרת ד"ר סולקין, ומציינת כי תכנים אלה אופייניים יותר לגילאי שבע-שמונה, ושבגן התכנים פחות דרמטיים.
ומה בנוגע לתרומה המוטורית?
"ברמה המוטורית יש כאן תרגול של היד, של כל הזרוע ושל כפות הידיים".
זה קשור גם למיומנויות כתיבה?
"בשביל לכתוב טוב צריך לכתוב. כל מיומנות שרוצים לעשות, צריך להתאמן בה. אבל כדי שהמערכת השרירית והמערכת המוטורית יהיו בשלות, מוכנות ומתואמות יותר, יש לעשות פעולות מכינות. צריך שכל המערכות יעבדו היטב, החל מהיד, המשך בכפות הידיים וביכולת לעשות תיאום אוזן-יד - מה שאנחנו עושים בהכתבה, ותיאום עין-יד - מה שעושים בכתיבה. כתיבה היא פעילות מתוזמנת מאוד, והשירים האלה מתרגלים תזמון, תזמון של המילים עם היד. זו פעילות מכינה".
ד"ר סולקין מספרת שבמחקר שערכה, נמצא שילדים בכיתות ב' ו-ג' שביצעו הרבה שירי מחיאות כפיים (הן באופן ספונטני והן כהתערבות, כלומר בהנחיית צוות המחקר), הספק המילים שלהם בהכתבה היה גבוה יותר - הודות לאימון הזיכרון, וכתב ידם היה אסתטי יותר.
מסמר חברתי
שירי מחיאות הכפיים מחזקים גם את תחושת הביטחון. נסו להיזכר איך הרגשתם כשהצלחתם לבצע שיר מורכב טקסטואלית ותנועתית. "ילדים ששולטים היטב בשירי מחיאות הכפיים הופכים מהר מאוד למסמר חברתי. זה האשראי החברתי שלהם", מסבירה ד"ר סולקין.
במחקרה היא גם בדקה דומיננטיות חברתית אצל ילדים שזה עתה עלו מהגן לכיתה א', ולדבריה: "ככל שהילד ביצע טוב יותר את שירי מחיאות הכפיים, לפי פרמטרים שהגדרנו מראש: תנועה, טקסט, זריזות הביצוע, היכולות להתאים עצמו לבן זוג - כך הציון שהוא קיבל, כדומיננטי חברתית וכילד פופולרי בעל מעגל חברתי גדול שהרבה ילדים רוצים לשחק איתו, היה גבוה יותר".
דרוקס מחזקת ואומרת שדרך השירים הילדים גם לומדים את משמעות המושג "תור": מתי תורי להעביר את המחיאה, אני צריך לחכות בתור ולהיות ער לאחר ולהגיב אליו (כמו בשיר "קווה קווה דה לה אומה", למשל, אותו שרים ילדים במעגל).
"זה המרכיב התקשורתי הראשוני, לעשות את הפינג-פונג הזה, ומדובר באספקט שהוא קודם כל רגשי וחברתי, ואחר כך קוגניטיבי. אצל ילדים עם לקויות שפתיות ולקויות חברתיות נראה קושי במשחקים האלה, ושירי מחיאות הכפיים הם דרך מאוד יפה לפתח את המיומנויות הללו".
דרוקס גם מוסיפה שלשירי מחיאות הכפיים יש ערך תרבותי מבחינת השייכות. אם תחפשו בגוגל על התרבות השבטית, תוכלו למצוא שבטים שמבצעים שירי מחיאות כפיים. השירים אצלם מעידים על אמירה משותפת של כל השבט. הוא הדין בנוגע לשירי מחיאות הכפיים בתרבותנו. "שירי המשחק משותפים לתרבות והם מכינים את הילד להיות חלק מהחברה", היא מציינת.
זה משחק שהילדים משחקים אחד עם השני. האם כדאי שגם אנחנו נשחק איתם?
בנוסף, מדובר בזמן איכות שבו נוצר מכנה משותף ומגע בין ההורה והילד, ולרוב זה גם נגמר בחיבוק. "לא צריך לתרגל חצי שעה. משחקים מדי פעם וממשיכים הלאה. הילד לומד שכמבוגר יש לך מפתחות התפתחותיים עבורו. הוא לא מבין את הרעיון של מפתח התפתחותי, הוא מבין שכיף לו וכיף לך, זו הדרך של הגוף והנפש לספר לנו שאנחנו עושים משהו נכון, ובילדות זה חזק מאוד", מסכמת ד"ר סולקין.
אז הילדים אוהבים שירי מחיאות כפיים? הנה מה שהם מרוויחים מכך:
תוכן העניינים: הטקסטים (לא בהכרח חינוכיים) מאפשרים תרגול שפתי, אימון לזיכרון ופורקן להתמודדות עם תכנים מורכבים.
ביד חזקה: שירי מחיאות הכפיים מזמנים תרגול מוטורי לכל היד, לזרוע ולכפות הידיים. הם עובדים על תיאום עין-יד (מה שקורה בכתיבה) ועל תיאום אוזן-יד (מה שקורה בהכתבה).
שמו הולך לפניו: השירים מחזקים את הביטחון העצמי ואת תחושת השייכות, ומכינים את הילדים להיות חלק מהחברה והתרבות.
תפקיד ההורים: היחשפות לשירי מחיאות הכפיים בגיל הגן מעלה את הסיכוי שהילד ימשיך לבצעם ברמות המורכבות בבית הספר. עודדו את הילדים לשחק בשירי מחיאות הכפיים. בקשו מהם שילמדו אתכם (אם תטעו, לא נורא) ושחקו איתם. זה לא לוקח הרבה זמן, יש לכם משהו טוב יותר לעשות כשאתם ממתינים בתור לרופא/בסופר?