זהירות, נפילה: איך אתם מגיבים כשהתינוק מקבל מכה?

עד לא מזמן התינוק היה צמוד אלינו, לא זז יותר מדי והיה לנו קל להגן עליו. עד שהוא למד ללכת, לרוץ, לקפוץ, וגם ליפול. לא קל לראות את הפעוט שלנו מקבל מכה ובוכה, אך מן הסתם אי אפשר לדלג על השלב הזה בהתפתחות, הכולל גם נפילות, מכות ושריטות. השאלה היא איך מגיבים לזה.

"עצמאות מוטורית מקדמת עצמאות רגשית, ומכאן מתחיל להיווצר מרחק פסיכולוגי בין הילד להורה, שההורה צריך לדעת להתמודד איתו", אומרת קרן גולדברג, פסיכולוגית התפתחותית מומחית במרכז דוקטור טל. "הפעוט חווה רגעי גאווה ושמחה על עצמאות ואוטונומיה. כשהוא נכשל, נופל או נפגע בניסיונות לגלות את העולם, הוא עלול להרגיש בושה וספק ביכולותיו. אחת המטלות של ההורים היא להקטין תחושות אלה.
"לנפילות יש תפקיד התפתחותי חשוב ברכישת שליטה בגוף. הפעוטות לומדים שזה נורמטיבי ליפול ולקום, גם אם כואב. כדי שההורים יוכלו להגיב בצורה מיטבית, עליהם ליצור הפרדה בין מה שהם מרגישים לבין מה שהפעוט מרגיש. רק כך יתאפשר לו לחוש בטוח, ולדעת שיש לו על מי לסמוך".

איזה מין טיפוס?

כדי להבין כמה חשובה תגובת ההורים, מספיק להיזכר בסיטואציה המוכרת שבה הפעוט נופל, מתבונן סביב כדי לראות אם מישהו ראה, ורק אז מחליט איך להגיב: אם יחשוב שאיש לא הבחין, יקום וימשיך במשחקו. לפעמים, אם זיהה כי ההורה ראה את הנפילה, רק אז יתחיל לבכות.

"הרצון הכי חזק של ההורים הוא שהילד לא יבכה", מוסיפה רוית גוטמן, מנחת קבוצות הורים מוסמכת במכון אדלר. "עוד לפני שאנחנו דואגים לפציעה, אנחנו דואגים שהוא לא יצרח. הבכי של הילד פוגש כל אחד מאיתנו במקום אחר, וזה בדרך כלל קשור לזכרונות מהמשפחה שממנה הגענו".

תגובות ההורים לנפילות או לפציעות של ילדיהם שונות, ונעות על הטווח הרחב שבין היסטריה לאדישות. התגובה משתנה בין הורה להורה ולעיתים אף אצל אותו הורה בסיטואציות שונות. לפניכם תגובות נפוצות של הורים, כולל התייחסות המומחיות למשמעות התגובה בעיני הפעוט:

ההורה ההיסטרי

הוא ירוץ בחרדה לעבר הפעוט עוד לפני שזה מבין מה קורה. כל נפילה, גדולה כקטנה, נראית לו כמקרה חירום. את האירוע כולו ילוו קריאות רמות כמו "אוי ואבוי!" ו"מה קרה?"

דבר המומחיות: תגובה כזו מחזקת את תחושת החרדה אצל הפעוט. לדברי גולדברג, מדובר בהזדהות יתר של ההורה שאינה נותנת לילד ביטחון להשתקם ולהירגע. "אחד הדברים החשובים לילד הוא לחוות הורה יציב ובטוח בעצמו", מסבירה גוטמן. "ברגע שאנחנו בפאניקה ומגיבים אמוציונלית למכה, הפעוט נבהל עוד יותר ועלול להיכנס למצוקה".

ההורה המזהיר

הוא אינו מאפשר לילדו להתנסות, ומרבה להזהיר אותו: "תיזהר כשאתה מטפס על הסולם", "אל תרוץ, שלא תיפול", "תתנדנד לאט". וכשהפעוט נפגע, מגיע משפט המפתח: "אמרתי לך!"

דבר המומחיות: הפעוט חווה את החרדה של ההורה וחש שהוא אינו בוטח בו. תגובות כאלה מחזקות את הספק שלו לגבי עצמו, ומפספסות את תפקיד ההורה. "כשההורה מאפשר לילד להתנסות, הוא לומד שיש תוצאה לכל דבר", מבהירה גוטמן. "אם ההורה כל הזמן מסיר מכשולים מדרכו, הפעוט לא ילמד. הנפילה היא חלק בלתי נפרד מהלמידה והיא מאפשרת אימון של שריר התסכול".

ההורה האדיש

הורה המנסה להתעלם מהכאב של הפעוט וממצוקתו, ויאמר: "לא נורא, לא קרה שום דבר".

דבר המומחיות: אמירות מסוג זה מבטלות למעשה את רגשותיו של הפעוט. ההורה רק מנסה להשקיט את התגובה, אך בפועל אינו נותן מקום לפעוט ולרגשותיו. לדברי גולדברג, אדישות כתגובה עקבית נובעת מבעיה של ההורה ביכולת להכיל רגשות: "הורה אדיש יוצר השטחה של הכאב, והפעוט נשאר בודד. כשההורים לא עוזרים לפעוט להירגע ולא מאפשרים שותפות רגשית מאזנת, החרדה שלו גוברת. התכחשות לרגשותיו תגרום לו להתנתק מהרגשות, כי אסור להיות במצוקה".

ההורה המסיח

הוא מנסה להתעלם מהכאב על ידי יצירת הסחת דעת: "הנה ציפור", "רוצה ממתק?" או "נו-נו-נו למדרכה שנתנה לך מכה".

דבר המומחיות: הסחות הדעת הללו אינן מאפשרות לפעוט לעבד את המקרה. ההורה לא באמת נמצא עם הפעוט כשהוא זקוק לו, ומבטל את רגשותיו. "הורים העסוקים בהסחות דעת אינם מאפשרים לפעוט להתמודד עם החיים", מבהירה גולדברג. "ילד צריך להבין שגם אם הוא נפל וכואב לו, השמיים לא נפלו. על ההורים לשדר לו שהם סומכים עליו שיש לו כוחות להתמודד". גוטמן מזהירה מהתגובה של "נו-נו-נו" לחפץ שממנו קיבל הילד מכה. לדבריה, הילדים מנכסים את ההתנהגויות הללו לחיים, ואחר כך עסוקים כל הזמן בלהלשין על חבריהם לגננת, שזו התנהגות שאינה רצויה בעינינו.

ההורה המעליב

הורים מעליבים את ילדיהם, גם ללא כוונה, כשהם מגיבים בביטול לכאב באמירות כדוגמת: "מה אתה עושה מזה עניין?", "אתה מתנהג כמו תינוק", "למה אתה לא גיבור?", או דרך השוואה לאחר: "כשרועי נפל, הוא לא בכה".

דבר המומחיות: גולדברג מזהירה מפני שיפוטיות ומסבירה כי כדי שהפעוט ילמד מהחוויה עליו לעבד את המקרה. "הכוונה של ההורים היא שהפעוט יתחשל ויתחזק, אבל התגובה שלהם עושה בדיוק ההיפך", מסבירה גוטמן. "יש כאן הרבה מסרים מבלבלים: להיות תינוק זה משהו רע? אם צריך להיות חזק - האם מותר להרביץ? ואם משווים אותי כל הזמן לאחרים, מה זה אומר עליי?"

ההורה האמפתי

תגובה אמפתית נותנת מקום לילד, מחזקת ומעצימה אותו. זוהי התגובה הנכונה ביותר, אך גם הקשה ביותר ליישום. ההורה האמפתי משקף לילד את מה שאירע: "ראיתי שהתנדנדת ונפלת. בוא נראה מה קרה. יש לך שפשוף והוא בטח יחלוף בעוד כמה ימים. איך אני יכול לעזור לך להירגע?"

דבר המומחיות: "דרך השיקוף אנחנו עוזרים לילד לארגן את רצף האירועים", מסבירה גולדברג. "ילד ששיחק, נהנה ונפל, חש הצפה והפתעה. כשההורה שם את הרגע הקשה בתוך קונטקסט רחב יותר, הוא עוזר לפעוט להכיל את מה שקרה וללמוד לעתיד.

"כשההורה מגיב בקור רוח ומתוך מתן כבוד לפעוט, הוא מעביר לו מסר מרגיע. אפשר להציע לו להירגע עם חיבוק, נשיקה או מנוחה לכמה דקות ביחד עם ההורה, לשתות מים או לטפל בפצע שלו על ידי שטיפה או פלסטר. העיקרון המנחה הוא שיש לשאול את הפעוט מה הוא רוצה, וכך להעביר את השליטה בהתרחשות אליו, ולא לבטל את הכאב שלו. גם אם הפעוט נסער, ההורה האמפתי יידע להעניק לו את תשומת הלב והזמן הדרושים. לכל ילד יש דרך משלו להירגע, ותפקיד ההורים הוא לזהות את הדרך הנכונה עבור כל ילד ולספק לו אותה".

הכתבה התפרסמה באתר ifeel. לקבלת גיליון במתנה לחצו כאן

>> מחפשים גן לילד? הכנסו למדריך לרישום לגני ילדים

• בכי
• התפתחות
• נפילה
• פעוטות