ככה היה נראה לילה שלנו באוקטובר האחרון, לפני שהתחלנו את תהליך השינה של נבו:
19:30: ניסיון להרדים את נבו במיטה שלו מוביל אותי אחרי עשרים דקות למחשבות אובדניות.
19:50: טל מחליף אותי, מתייאש אחרי שתי דקות ויוצא עם נבו לטיול הירדמות בעגלה (מלווה בצעקות שלי "תחזור רגע לפני שהוא נרדם, לא כשהוא כבר ישן!").
20:15: טל חוזר עם נבו ישן.
22:00: נבו מתעורר, אני נותנת לו מוצץ וחוזרת למיטה.
22:20: נבו מתעורר, אני נותנת לו מוצץ, מנדנדת את המיטה שלו וחוזרת למיטה.
23:40: נבו מתעורר, אני מנדנדת את המיטה שלו, נותנת לו בקבוק עם מים וחוזרת למיטה.
01:00: נבו מתעורר, אני מקללת בלב את אמא שלו, נותנת לו בקבוק עם מים, מנדנדת את המיטה, נותנת לו עוד בקבוק עם מים וחוזרת למיטה.
02:30: נבו מתעורר, כל הבגדים שלו רטובים מפיפי (למרות שהוא עם חיתול), אני מחליפה לו הכל וחוזרת למיטה.
03:30: נבו מתעורר, אני שמחה שתיכף ארבע והמשמרת שלי מסתיימת, נותנת לו מוצץ וחוזרת למיטה.
03:45: נבו מתעורר, אני שוקלת להעיר את טל ולשקר לו שכבר ארבע, הוא ממילא זומבי כשהוא קם לנבו בלילות, הוא לא ישים לב. אני מחליטה שלא להיות שפלה, מכינה לנבו מטרנה ומאחלת לו גמיעה נעימה וכל טוב וחוזרת למיטה.
05:00: נבו מתעורר, טל קם אליו ולי לא אכפת מה קורה שם או מה יקרה בהמשך הלילה. אני את המשמרת שלי עשיתי הלילה, ועכשיו אני רוצה לישון קצת, רק קצת.
וככה נראה לילה שלנו אחרי חודש וחצי של ייעוץ:
19:00: נבו ישן אחרי עשר דקות בהן אני יושבת כחצי מטר מהמיטה שלו ולוחשת ששששש.
02:50: נבו מתעורר, אני מלטפת אותו לרגע, הוא לוקח את המוצץ לבד ואני חוזרת למיטה.
04:30: נבו מתעורר, אני מכינה לו מטרנה, משאירה אותם לבד וחוזרת למיטה.
ילד, שלא תעז לפגוע לי בסטטיסטיקה
"איך הלילות, השתפרו?" שואלים אותי, ואני פוחדת להודות שכן. זה בטח רק שלב כזה של שיפור לפני רגרסיה נוספת, אני חושבת, אסור להיקשר לרעיון. "הוא כבר לא מתעורר שבע פעמים בלילה, עכשיו רק שלוש. יש לנו עוד דרך ארוכה", אני אומרת בהתנצלות.
אז אני משתדלת לא לפתוח את הפה לשטן, אבל בינינו, קצת התחלתי להתרגל לאיכות החיים החדשה. במקום לעמוד שפופה לידו עשרים דקות ולטפוח לו על הטוסיק, בתחרות מי יירדם ראשון – התינוק או היד שלי - אני עכשיו יושבת על כיסא במרחק סביר מהמיטה, ומתרגלת נשימות וחיזוק רצפת אגן לקראת הלידה. איזה ניצול נפלא של זמן!
יותר מזה – לא רק שאני מתרגלת לטוב, אפילו נהייתי חמדנית. אחרי לילה או שניים בהם נבו שומר על רצף של שבע, שמונה או תשע שעות שינה - אני מעזה להתבאס כשהוא מתעורר אחרי שש שעות, משך זמן עליו לא יכולתי אפילו לחלום לפני כמה שבועות. אני מגלה שנורא מהר שוכחים ומאבדים את הפרספקטיבה, ושקשה להעריך את מה שיש. לפני חודשיים הייתי נותנת את בני בכורי בשביל שש שעות שינה רצופה ושלוש התעוררויות בלילה (על אף הכשל הלוגי במשפט). עכשיו אני לא יודעת שובע, ושואפת שלא לקום אליו בלילה אפילו לא פעם אחת.
בעילגות טכנולוגית יצרתי במחשב גרף נתונים בסיסי ביותר, ובכל בוקר – בתוספת לדיווח המייל היומי לאלה, יועצת השינה – אני מעדכנת בו את רצף שעות השינה הארוך ביותר של נבו, ואת מספר ההתעוררויות של הלילה האחרון. אחרי שבועיים בהם הוא השתולל בחוסר חוקיות מעייף, התייצב הגרף והחל להראות מגמת שיפור ברורה: שעות השינה הרצופות מתארכות, מקרי ההתעוררות בכל לילה מתמעטים. הסיפוק שלי כפול: לא רק שניצחתי את נבו, ניצחתי גם את אויבי הוותיק, האקסל. יצרתי לגמרי לבד גרף שלא רק שעובד, הוא אפילו מבשר טובות.
אלא שהגרף מתגלה כגורם המחבל בעצמו בלילותיי: השתעבדתי אליו, ויותר משחשוב לי לישון טוב בלילה, חשוב לי עכשיו שהמגמה החיובית בגרף לא תיפגם. אני מוצאת את עצמי שוכבת קפוצה במיטה, לא מצליחה להירדם ופוחדת מההתעוררות הבאה, שתעז לפגוע לי בגרף ולהסית את הנתונים לרעתי. אני מזנקת בחרדה מכל כלב שנובח בשכונה, ולפעמים גם מבכי של נבו אותו ייצרתי בעצמי באופן מוטרף בחלומי. כשאני מגלה שזו הייתה אזעקת שווא, אני נחרדת להרגיש איך זעה קרה כיסתה את הגוף שלי; לא מהתסכול לקום אל נבו, לא מהדאגה לתינוק המתקשה לישון. לא, אני שופכת זיעה מרוב אימה שהגרף שלי, הקטן והאהוב, יסטה ממסלולו.
אבל התהליך טרם הסתיים, ואני יודעת שבעתידו של גרפי הנחמד עוד צפויות טלטלות רבות. נבו עוד צריך ללמוד להירדם לבד בחדר שלו בלי הנוכחות שלנו, והוא צריך להצליח לקחת מוצץ ולחזור לישון בלי לקרוא לנו שנבוא לצפות ולעודד. בסדר, אנחנו על זה. עם הגרף שלי לצדי, הדרך יכולה להוביל רק למעלה.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?