כלל מספר אחת בבעיות שינה אצל תינוקות: יש קשר ישיר בין התעוררויות מרובות במהלך הלילה לבין הדרך שבה התינוק נרדם. התינוק, מסתבר, מצפה להירדם תמיד באותו האופן: אם, לדוגמה, הוא רגיל להירדם בנדנוד על הידיים, הוא יזדקק לתנועה הזו כדי לחזור לישון תמיד כשיתעורר בלילה; אם הוא נרדם תוך כדי מציצת בקבוק, הוא יפתח בו תלות ויתקשה להירדם בלעדיו.
הרבה תינוקות מתעוררים מספר פעמים בלילה; אלה שמענים את ההורים שלהם הם התינוקות שלא יודעים להירדם בכוחות עצמם. השאר פשוט הופכים את הראש לצד השני וחוזרים לישון.
bed_g.jpg "נבו אלמליח בלול (צילום: תומר ושחר צלמים)")
למי יש כוח לעבוד קשה?
את פרק השינה התובעני והבלתי מתפשר של "הלוחשת לתינוקות" סיימתי לקרוא כשנבו היה בן שבועות ספורים, ותיכף נכנסתי לסטרס: רגע, הייתי אמורה כבר ללמד אותו להירדם לבד במיטה שלו? יכול להיות שבכל יום שבו אני ממשיכה לקפוץ איתו על הכדור עד שהוא חדל מהצרחות ושוקע בשינה, אני מקדמת את עצמי אל עבר עתיד איום של שגרה בעייתית והרגלים רעים?
למרות שחשבתי ברצינות שבעוד 25 שנה יהיה עליי לפקוד מדי ערב את מעונות הסטודנטים באוניברסיטה חמושה בכדור פיזיו במטרה להרדים את התינוק-סטודנט שלי בקפיצות - בגיל חצי שנה העברנו את נבו להירדם במיטה שלו והעפנו את הכדור.
אבל חרף ההצלחה המסחררת, לא היה עדיין מה לדבר על הירדמות עצמאית: אם לא היינו עוזרים לו, הוא היה מתעלם מהעובדה שהוא עוד לא יודע לעמוד, קם, יוצא אלינו מבעד לסורגי המיטה והורג אותנו במכות.
וכך, בייאושנו, התחלנו לנקוט באידאולוגיה הפוכה מזו המתבקשת: אימצנו כל שיטה שעבדה, וכבר לא היה לנו אכפת כמה היא תזיק לטווח הארוך. בקבוק במיטה מעלף אותו, וטיול בעגלה מעיף אותו לארץ החלומות תוך חמש דקות ובלי בכי? יאללה, לקחנו. למי יש כוח לעבוד קשה?
וכך עברה לה שנה שלמה, בה הרדמנו את נבו בשיטות גרועות ושונות – ובהתאמה, התרגלנו לישון במקטעים קצרצרים של שעה, שעתיים, מקסימום שלוש שעות בין התעוררות להתעוררות בלילה. שנה שלמה לקח לנו עד שהבנו שאנחנו רוצים שינוי, מוכנים לפנות לייעוץ מקצועי ולעשות כל מה שיגידו לנו - העיקר להפסיק לקום בלילה כל כך הרבה.
אני משוכנעת שבסופו של דבר אני עושה את זה (גם) לטובתו, ואני ששה אלי קרב; אני עומדת לאלף את הסורר הזה - עכשיו אני רק צריכה למצוא את יועצת השינה שמוכנה לקחת על עצמה את המשימה, ולצאת אתנו לדרך. אבל איפה מוצאים מישהי כזו?
התהליך: פגישה אחת ומעקב טלפוני
תשובה: בגוגל. "שיטה ייחודית עם דגש על מתן מענה מיידי לבכי", מבטיחה באתר האינטרנט שלה יועצת השינה אלה גרשטיין. או, מענה מיידי לבכי מדבר אלי. אחרי הכל, אני מתקשה מאוד לדמיין את נבו עומד במיטה שלו וצורח, ואותי יוצאת מהחדר ומשאירה אותו ככה. אני גם לא ממש מצליחה להאמין שזה יעבוד: מה, בשלב כלשהו הילד פשוט יפסיק לבכות, יתכרבל במיטתו ויירדם לשנת לילה שלווה ובלתי מופרעת?
תיאורטית, זה הגיוני שמתישהו הבכי יגווע מעצמו (אבל אחרי כמה זמן? חמש דקות? עשרים דקות? שעה? שלוש שעות?) אבל הרעיון הזה זורק אותי למחשבות איומות על תינוקות שנותרים לבדם ואיש לא שומע את בכיים, אולי כי הגסטפו ירה בכל בני הבית או כי המכונית התהפכה בוואדי ואף אחד עדיין לא הגיע להושיע.
למה שזה יהיה ההקשר שבו אני מרדימה את בני האהוב? ואיזה מחיר נפשי ורגשי הוא עתיד לשלם על הירדמות כה אלימה? אם "הלוחשת" מעוניינת להשאיר את התינוקות שלה מתבוססים בבכיים במיטותיהם עד שילמדו להירדם לבד, שיבושם לה. אני מעדיפה מתן מענה מיידי לבכי, יהא אשר יהא.
זה קצת מוזר להכניס לחייך יועצת שינה מגוגל; אני לא יודעת עליה דבר פרט לכך שהיא אחות מוסמכת (אני חולה על סמכויות). ובכל זאת, אני עומדת להעניק לה כרטיס כניסה אל החיים שלנו, ולתת לה סמכויות מקיפות לשעת חירום. אני מקבלת על עצמי שבתקופה הקרובה, האישה הזרה הזו עומדת להחליט מה נבו יאכל, באיזו שעה ישכב לישון, מה מותר לו ומה אסור לנו.
מוזר? לא חושבת. אין לי בעיה לתת אמון, ואני מאוד רוצה את שעות השינה שלי בחזרה.
השיחה הראשונה עם אלה נערכת דרך הסקייפ. מסתבר שפה זה לא סופר נני, ויועצות שינה רבות לא מגיעות אלייך הביתה. התהליך המקובל כולל פגישה אחת של היועצת עם הזוג, ומעקב יומיומי דרך המייל והטלפון. אלה מציעה לנו ליווי לתקופה של שמונה שבועות, עד להשלמת התהליך.
אין פתרונות קסם
ובכן, תהליך בן חודשיים, מסתבר. חודשיים! אבל אין לי חודשיים, גברת! בעוד שלושה חודשים אלד, יהיה לי תינוק חדש ואני מאוד רוצה לישון כמו שצריך כבר עכשיו.
אבל אלה מסבירה לנו שהתהליך לוקח זמן; הוא מאוד אינדיבידואלי, משתנה ממשפחה למשפחה, ותלוי באופי של הילד (אוי ואבוי), בהרגלי השינה הקלוקלים שלו (שאלוהים יעזור לנו) ובנכונות של ההורים לתהליך (נכונים, נכונים).
נראה שאין פתרונות קסם; אנחנו הולכים על זה. איך זה יעבוד וכמה זמן זה ייקח? לאלוהי התינוקות פתרונים. אנחנו, בסך הכל, יוצאים לתקופה של עבודה קשה באילוף הסורר.