לפני שאנחנו צוללים עם אלה, יועצת השינה החדשה שלנו, לעולם הרגלי השינה הרעים של נבו (ואלוהים יודע שיש לו שניים-שלושה-ארבעה כאלה), אנחנו מקבלים ממנה הנחיות כלליות לשינויים שעלינו לערוך בשגרת חיינו. מסתבר שעוד בטרם נסתער על הילד עם תביעות חדשות, יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות ולשפר בעצמנו.
קודם כל, אנחנו מצווים להוריד בהדרגה את רמת האנרגיה בבית וסביב הילד בשעות שלפני ההשכבה. טוב, זה הגיוני, אי אפשר באמת לצפות שנבו יירגע ויירדם בקלות אחרי שאבא עשה לו תחרות השפרצות במקלחת ואחר כך רדף אחריו על ארבע בחדר תוך שהוא מחקה כלב אחוז טירוף. לא, אחוזי אדרנלין גבוהים כאלה בדם לא בדיוק מקדמים שינה.
נו מור כיף
למרות שזה נשמע כמו שינוי פאזה קל לביצוע, ההכרח להוריד טורים לא בא לנו באופן טבעי ודורש מאיתנו הרבה משמעת עצמית. בינינו, זה לא שנבו נולד במקרה תינוק פעלתן שלא נח לרגע ומוציא לכולם את המיץ; לילד ההיפר הזה יש צמד הורים שעפים על עצמם ועל העולם במהירות של מאה קמ"ש.
"אווירה רגועה, אווירה רגועה!", אני יורה בפה קפוץ ובקול נמוך לעבר טל, שמפשיט את נבו מול המראה במקלחת תוך כדי ריקוד לוהט והשלכת כל אחד מפריטי הלבוש הזעירים שלו בתנועות הנפה של חבל לאסו ובקריאות דרבון של בוקרים. זה אולי קצת סובייטי מצדי להפסיק את הכיף שלהם, אבל הדרך ללילות שקטים רצופה, כנראה, במשטרים בלתי סובלניים.
אני, מצידי, מנסה להנחיל בבית טקס שינה קבוע. נבו צריך לדעת בדיוק את סדר הפעולות כפי שהן יתרחשו מדי ערב מעכשיו, אולי במטרה שהחיים המונוטוניים לצדנו ישעממו אותו עד כדי כך שכבר יעדיף לפרוש מהם וללכת לישון.
הטקס שלנו יכלול, אני מחליטה, מקלחת, מסאז', בקבוק וסיפור. כשאני מתחילה בפעם הראשונה לעסות את הירכיים השמנמנות ואת הזרועות שלו, התינוק הקפיצי שלי מסתכל עליי בהבעה של הפתעה מהולה בעונג. לטל, כרגיל, זה זורם פחות חלק.
"איך שהתחלתי לגעת בו עם השמן, הוא קפץ והתחיל לצרוח", מדווח האב המתוסכל. גם הניסיונות החוזרים נכשלים, ונדמה שאין מה לעשות נגד הקביעה הנחרצת של נבו: בימים שאמא משכיבה הוא יקבל מסאז' בכיף, בערבים של אבא – לא, תודה. שכל אחד ישמור את הידיים שלו לעצמו.
אלה מסבירה לנו שאחרי המקלחת חשוב מאוד שרק הורה אחד ייכנס עם נבו לחדר שלו, יעבור איתו את טקס השינה וירדים אותו – ואילו ההורה השני מנוע מלהציץ פנימה ולהתערב, לא משנה כמה זמן לוקחת ההרדמה או כמה היא קשה.
אני מוצאת שזה מתבקש, אם ככה, שההורה הממודר יחסל בינתיים את הטינופת שהותיר העולל אחריו בשולחן ארוחת הערב, יפנה את האמבטיה, ינגב את המים וגם ישטוף את הכלים בכיור.
להפחית גירויים או משהו
אלא שהפער בין המתבקש למתרחש מפתיע אותי בכל פעם מחדש, ואני מזדעזעת לצאת מהחדר של נבו אחרי שעה של לחימה, ולמצוא את הבית כפי שעזבתי אותו כשנכנסתי לגוב האריות.
"הייתי שמחה להיכנס להתקלח עכשיו, אבל האמבטיה של נבו עדיין עומדת מלאה במים במקלחת שלנו", אני מסננת רמז פאסיב-אגרסיבי לטל שיושב ליד המחשב.
"כן, אני כבר מחסל את זה", הוא זורק לעברי ונשאר לשבת, ואני הולכת בייאושי לטגן לעצמי איזו חביתה לארוחת הערב, שגם אותה, לא אשקר, הייתי שמחה למצוא מוכנה על השולחן.
זה ללא ספק השינוי הכי קשה לעיכול: אם עד עכשיו הלילות נחלקו בינינו חצי-חצי ככה שכל אחד הצליח לקושש כמה שעות שינה רצופות כשלא היה במשמרת, כעת ההורה שמשכיב את נבו אמור להיות, באופן מעורר אימה, זה שיקום אליו במשך כל הלילה. זהו, אין יותר החלפות; לילה אחד, הורה אחד.
ההיגיון, מסבירה לנו אלה, הוא להפחית גירויים ליליים עבור נבו: התינוק אמור ללמוד שאם אמא השכיבה ואמא הגיעה בקריאה הקודמת – לא תהיינה כאן הפתעות הלילה, וגם בפעם הבאה כשיתעורר ויבכה, סופרייז סופרייז, זו תהיה שוב אמא שתבוא אליו. טרוטת עיניים, סתורת שיער, לאה וחלושה יותר משזכר אותה – אבל אותה האמא הישנה והטובה.
כך, הלילות של טל אמורים לאפשר לי שינה רצופה ונטולת הפרעות, אבל אני מרגישה צורך לפקח. בכל פעם שאבא קם אל נבו בלילה אני נשארת ערה, קשובה ודרוכה במיטה – ומבקשת ממנו דיווח מפורט כשהוא חוזר לחדר שלנו: נבו בכה? היה לו מוצץ בפה? רצה על הידיים? איך הרדמת אותו?
"אפשר לא לדבר עכשיו? אני ישן", הוא מסובב אליי את הגב ונרדם, ואני מנסה להסיק מסקנות, לחשב חישובים ולקבל החלטות ודרכי פעולה להמשך. נדרשים לי כמה ימים כדי להבין שאת התשובות לשאלות שלי אני בלאו הכי לא אקבל, ולכן מוטב שאנצל את הלילות החופשיים שלי לשינה.
יהיה כאן שחר חדש?
אלה אומרת שאנחנו עשויים לזכות ולראות שיפור כבר מעצם ביסוס השגרה החדשה. לא נעים לי מעין הרע וכאלה, אבל אני רואה איך השינויים משפיעים על נבו במיידי: אחרי ערבים ספורים בהם עקבתי באדיקות אחרי טקס השינה החדש, הוא כבר מתחיל לפעול על אוטומט, מסיים את המסאז', מחכה בסבלנות לבקבוק ואחריו מושיט אליי בצייתנות את הספר.
כשקראתי לפרויקט "אילוף הסורר", לא האמנתי שבאמת אצליח לאלף את התינוק הזה. עכשיו, אחרי כמה ימים בהם התחלנו בקטנה-בקטנה-בקטנה להכניס הביתה הרגלים חדשים ובריאים יותר, אני רואה איך יש סיכוי לראות כאן שחר חדש. או יותר נכון, לישון עד השחר החדש. במהרה בימינו. אמן.
* תהליך השינה של נבו מלווה עד ידי יועצת השינה אלה גרשטיין, הותאם למשפחה באופן פרטני ולא יתאים בהכרח לכל ילד
>> בטור הקודם: "לא אפכת לי מתהליך ייעוץ השינה, העיקר שאבא יחזור"