הפעם אתחיל מהסוף, עם המלצה קטנה: אם אתם חוששים שלילדכם קיימת בעיה התפתחותית, ואתם רוצים לאבחן זאת בהקדם כדי שתוכלו להתחיל לטפל בו, כדאי מאוד שזה לא יקרה בחודש אוגוסט. גם ספטמבר ואוקטובר לא משהו (פירוט בהמשך). בנוסף, כדאי להיות בעלי עצבים מברזל וסבלנות אין קץ, או לחילופין, בעלי יכולת כלכלית שתפצה על כך.
עדיף שתתקשרי בדצמבר
בסופו של חודש יולי האחרון הגננת של בני נמרוד (ילד מתוק מדבש הנושק לגיל שלוש), האירה את עיניי בנוגע למספר בעיות מטרידות בהתפתחותו. מרגע שהפנמתי את דבריה וחקרתי מעט בנושא, עלתה המילה "אוטיזם" שוב ושוב, ומאז השתנו חיי.
מהשנייה בה פקחתי את עיניי בבוקר ועד הרגע שבו סוף סוף הצלחתי להירדם בלילה (אחרי שעות ארוכות של בכי ומחשבות טורדניות) חשבתי אך ורק על דבר אחד – איך לעזאזל אשיג כמה שיותר מהר תור לאבחון. רציתי לחזור אל הגננת במהרה עם תשובה ששוללת את החשדות שלה. רציתי להאמין בכל ליבי לרופא הילדים שהכריז עליי כאדם היסטרי ולא שפוי. רציתי לדעת שהבן שלי בסדר.
רק שאז הגיע חודש אוגוסט - חופש, ים, שמש, ומכון אחד להתפתחות הילד בבית החולים הציבורי בעיר מגוריי שסגור. לא רק שהוא סגור, אלא שגם איש לא טרח להשאיר הודעה קולית שתציין את העובדה שהוא סגור כמעט כל החודש! במשך מספר ימים, מהשעה שמונה בבוקר ועד השעה שש בערב, ניסיתי לתפוס אותם בטלפון שוב ושוב ושוב ושוב, אך ללא הצלחה. לאחר שנואשתי מהאפשרות לקבל מענה טלפוני, החלטתי להגיע פיזית לבית החולים, שם נמסרה לי באופן מאוד "משעשע" התשובה הבאה: "כן, הם בחופש, וחוץ מזה, אין בכלל תורים לזמן הקרוב. באוגוסט כולם בחופש, בספטמבר מתחילים החגים, באוקטובר סוכות. בנובמבר יש לחץ בגלל כל החופשות, הכי טוב יהיה אם תתקשרי בדצמבר".
המשכתי באובססיביות ובאמונה רבה לנסות לקבוע תור לבני בבתי חולים ציבוריים בערים אחרות. הייתי בטוחה שאהיה כמו עלמה זק בסדרה "פלפלים צהובים", ואצליח בתוך דקות להשיג תור לאבחון אצל מומחה.
מה גיליתי? גיליתי שלאף אחד לא אכפת ממני ומהבעיה שלי. לאף אחד לא אכפת שקיים חשד שבני המהמם שהגיע לעולם אחרי טיפולי פוריות ארוכים, בני היחיד, כל עולמי – הוא אוטיסט. לאף אחד לא אכפת שאני חייבת תשובות עכשיו אחרת אשתגע. ולאף אחד לא אכפת שכדאי שנגלה את זה מוקדם ככל האפשר, שהרי כך הטיפול יתחיל בהקדם ויגדל הסיכוי שבני ישתלב בחברה בצורה טובה יותר בהמשך חייו. כל הפקידות - נחמדות יותר ונחמדות פחות - מסוגלות לקבוע לנו תור לעוד כחצי שנה, ובמקומות מסוימים אף מאוחר יותר (וזה עוד לפני שהצלחתי לשכנע את רופא הילדים לתת לי אישור לאבחון. הוא המשיך לעמוד בסירובו בעקשנות כאילו חייו תלויים בכך).
אז החלטתי לקבוע תור לאבחון פרטי. התקשרתי לבית חולים שעושה זאת. כן. הם ישמחו לקבוע לי תור לאבחון. התפנה מקום בינואר. שבתי והסברתי שאני מעוניינת לשלם לאבחון באופן פרטי. הפקידה גיחכה, "ברור. אם זה לא היה פרטי לא הייתי יכולה לקבוע תור לינואר".
שוב סבב בתי חולים. שוב התנצלויות מפקידות: כן, זה חודש אוגוסט הארור ולאחריו החגים. כן, אנחנו מבינות שאת עוברת תקופה קשה. כן, אנחנו מבינות את הדחיפות. אבל לא, אנחנו לא מסוגלות לעזור לך.
רוצה החזר מהביטוח? חכי חצי שנה לתור
ואז הגיע נס. כנראה שאלוהים ממש מחבב אותי. קיבלתי טלפון מאחד מבתי החולים שמבצע אבחון באופן פרטי. מישהו ביטל תור. וכך פסגת שאיפותיי עומדת להתממש – קיבלתי תאריכים לאבחון בן ארבעה מפגשים, שבוע אחרי שבוע. את תוצאות האבחון אקבל בערב ראש השנה. אני ממהרת לאשר את התאריכים וחושבת שבכך הסתיימו בעיותיי.
מחיר האבחון הפרטי נע בין 850 ל-1,500 שקל למפגש (תלוי בגיל הילד), כשבדרך כלל מדובר בארבעה עד חמישה מפגשים.
יש לבני ביטוח משלים של קופת החולים וביטוח פרטי. הייתי בטוחה שבאחד מהם יוכלו לעזור לי, אז התקשרתי למוקד שרות הלקוחות של הביטוח המשלים.
"לקוחות יקרים, עקב עומס שיחות, זמן ההמתנה יהיה ארוך מהרגיל. ניתן ליצור קשר באתר האינטרנט שלנו...", קרא באוזני המענה האוטומטי.
לאחר שלוש דקות ענתה לי נציגת השרות ופתרה לי את התעלומה: הסיבה שלא מצאתי מידע לגבי החזר כספי לאבחון פרטי היא שאין כזה. הביטוח המשלים לא כולל אבחון, ובטח לא פרטי.
אם יש חשד לאוטיזם מגיע לי אבחון דרך הקופה (חוק בריאות ממלכתי).
ניסיתי להסביר לנציגת השירות שקיבלתי תור לאבחון דרך הקופה, אבל הוא לעוד חצי שנה, ושבנוסף, הרופא סירב לתת לי הפניה לאבחון בטענה שאני היסטרית ולחוצה. אך לה כמובן אין מה לעשות. היא רק הפקידה, לא היא קובעת את הנהלים.
בביטוח הפרטי הדברים נראו מעט אחרת. שוש, סוכנת הביטוח האישית שלנו, ענתה לי מיד לטלפון. היא המומה. המילה אוטיזם מאוד הפחידה אותה. במשך עשר דקות היא הסבירה לי מדוע לבן שלי אין אוטיזם, כאילו היא המאבחנת שכה ייחלתי לה.
"די כבר, מיכל. ראיתי את נמרוד, הוא לא אוטיסט. הוא מתקשר, מחייך, יש לו קשר עין מצויין. יש לי חבר עם ילד אוטיסט וזה נראה אחרת לגמרי. תגידי, יש לו הפרעות אכילה?"
"כן".
"טוב, זה לא אומר כלום. יש לו גם הפרעות שינה?"
"כן".
"טוב, גם זה לא אומר כלום. יש פעמים שהוא רץ בבית על קצות האצבעות?"
"כן", אני עונה ופורצת בבכי.
"אההה... טוב. זה לא אומר כלום", וכך היא מחליטה לעצור את "האבחון" באמצע.
אז מסתבר שמהביטוח הפרטי יש החזר, אבל רק לבית החולים שהם מפנים אותי אליו. כמובן, שגם שם אין תורים לחצי השנה הקרובה.
בסופו של דבר הבנתי שאצטרך לשלם על האבחון בעצמי. ולמען האמת, באותו רגע הייתי גם מוכנה לתרום כליה כדי לקבל את התור היקר מפז הזה. 4,000 שקל הם בהחלט מחיר סביר לשקט הנפשי שלי. שמחתי כל כך כאילו התור הוא המטרה ולא האמצעי.
לעניים לא מגיע אבחון מהיר?
ארבעת המפגשים עברו במהירות וערב ראש השנה הגיע. אפשר להודיע לרופא הילדים של בני שאני לא היסטרית ולא משוגעת, כי קיבלתי "מתנה" לשנה החדשה: הבן שלי על הרצף האוטיסטי, ASD- AUTISM DISORDER.
עברו כבר יותר משלושה חודשים מהיום שבו קיבלנו את התשובה. מדי פעם אני מקבלת מכתב מבית חולים כזה או אחר ובו תאריכים לאבחון (תאריכים רחוקים שאותם כמובן שאני מבטלת). מתחשק לי להודיע לכל אותם מכונים להתפתחות הילד שבזכות האבחון המהיר, הבן שלי כבר התחיל בטיפולים, ואפילו יש שיפור משמעותי בתפקוד שלו.
ולסיום, אני רוצה לשאול את שר הבריאות (יותר מדויק, את סגן שר הבריאות. מסתבר שבמדינה שלנו לא צריך להיות שר לענייני בריאות במשרה מלאה): האם גם לבן משפחתו היה מסכים שיקבעו אבחון לעוד חצי שנה? האם למי שאין אפשרות כלכלית לבצע אבחון פרטי לא מגיע לקבל תור בטווח סביר?
* הטור נכתב בשם בדוי, וכך כל השמות המוזכרים בו
>>בטור הבא: הילד על הספקטרום? הכינו את חשבון הבנק