מהרגע בו נמרוד נולד, החל מסע לחצים אדיר לשכנע אותי להיכנס שוב להריון בזריזות: "כדאי לך להיכנס מהר להריון נוסף. אחר כך יהיו בעיות", "את יודעת שאת לא נעשית צעירה מיום ליום? אחר כך את תתחרטי", "מה זה משפחה עם ילד אחד? תתחילו לעבוד מהר על השני", "יצא לך ילד כל כך יפה, זה לא עושה לך חשק לעוד אחד?"
אבל אני לא מיהרתי לשום מקום. החלטתי ליהנות מהאמהות ולא לחשוב כרגע על הרחבת המשפחה. בראש השנה, כשבני היה בן שנתיים ותשעה חודשים, הוא אובחן כאוטיסט והדבר האחרון שחשבת לעצמי זה להיכנס להריון בשנית.
לפני כמה ימים התראיינה לאחד האתרים חברה שלי, אמא לשני ילדים אוטיסטים. הבן הבכור שלה אובחן כמה חודשים לאחר שבנה השני נולד, וכמעט שנה לאחר מכן, אובחן גם בנה הקטן. קראתי את התגובות לכתבה ובחלק מהן נכתב, עם המון סימני קריאה, המשפט הבא: "למה היא הייתה חייבת למהר ולהביא עוד ילד לעולם?".
לא משנה שהכותב לא ידע את העובדות, שרוב האוטיסטים מאובחנים בין גיל שנתיים לשלוש, מה שמוביל במקרים רבים למצב בו ההודעה על כך שהילד אוטיסט מתקבלת כשהאמא כבר בהריון או חובקת תינוק נוסף, אבל זה באמת לא משנה. למעשה, הוא סימל הלך מחשבתי בציבור.
מצד אחד, יש אנשים שלוחצים עליי להיכנס להריון דחוף, דווקא עכשיו. "מה יהיה כשתמותי? מי יטפל ויעזור לנמרוד?", "אסור שהוא יהיה לבד. את חייבת להביא לו אח", "את חייבת את זה לעצמך ולבעלך על מנת לחוות הורות נורמלית". ומהצד השני, יש את האנשים שמבינים שסטטיסטית יש סיכוי שאלד ילד נוסף על הספקטרום, למרות שאין אצלנו במשפחה עוד מקרים כאלו. וכאן, בנוסף לכל, גם נכנס עוד אלמנט פילוסופי: האם כל כך נורא ללדת ילדים אוטיסטים? הרי אני לא מוכנה לוותר על הילד שלי בעד שום הון שבעולם.
מי ימשיך את השושלת המשפחתית?
ככל שאני מעמיקה במחשבות האלו אני מבינה שאין לי תשובה ואין לי פתרון ואין לי מושג מה אני אמורה לעשות. מצד אחד, אני מאוד רוצה להיכנס להריון וללדת ילד נוסף. לא בשביל לחוות אמהות נורמלית, כי לדעתי הבן שלי מספק לי המון אושר ושמחה בחיים ואני לא צריכה ילד רגיל בשביל לדעת מה זה להיות אמא. אני פשוט חושבת עליו. אולי באמת כדאי שהוא לא יהיה לבד. האחיות שלי ואני רבות כל הזמן, אבל כשאני צריכה עזרה ותמיכה אמיתית, או שאני רוצה מישהו שבאמת ישמח בשמחתי כאשר דברים טובים מתרחשים, אני פונה אליהן.
מצד שני, להביא ילד לעולם מראש כמטרה שישמש כעוזר לאחיו? מראש לקבוע את הייעוד שלו בחיים ולהפיל עליו תיק עוד לפני שנוצר? מי אמר שהוא בכלל ירצה את התפקיד הזה? חוץ מזה, למרות כל ההסברים מהסביבה, אף אחד לא יכול לצפות את העתיד. אם גם הילד החדש יולד אוטיסט? ומי מבטיח לי שכמו נמרוד הוא יהיה בתפקוד גבוה? אולי הפעם ייוולד לי ילד אוטיסט בתפקוד נמוך? אני בכלל מסוגלת נפשית וכלכלית לטפל בשני ילדים בעלי צרכים מיוחדים? הרי בשביל לטפל בראשון אני לוקחת כספים מהמשפחה שלי ומקבלת עזרה מווראייטי וממחלקת הרווחה בעיר.
אתמול בלילה ניסיתי לשכנע את עצמי שכל העניין הזה כלל לא מעסיק אותי, שבכלל לא אכפת לי אם יהיה לי עוד ילד, שזה בכלל לא משנה אם לנמרוד יהיה אח או לא, כי טוב לנו ככה ובאמת שהכל בסדר. אבל הצביטה בלב שחשתי הבהירה לי היטב שאני יכולה להמשיך לשקר לעצמי עד מחר. אם נמרוד לא היה על הספקטרום האוטיסטי, סביר להניח שהייתי עכשיו בהריון. ואם כבר התחלתי לחשוב מחשבות מדכאות בכיוון הזה, לפתע צצה מחשבה עצובה ודרמטית לא פחות: האם לעולם לא אהיה סבתא? האם גם הבן שלי, במידה וימצא זוגיות, יפחד להביא ילד לעולם על מנת שלא ייוולד לו ילד אוטיסט? ומה זה אומר בעצם? שזהו? המשחק נגמר? לנו לא יהיה המשך? שהבת של האחיינית שלי תצייר את האילן המשפחתי בעבודת השורשים שלה בעוד עשרים שנה, בעלי, אני ונמרוד נהיה ענף קטנטן ונכחד?
לפני כמה ימים עשיתי איזו טעות בעבודה, וחברה מהמשרד צחקה עליי ואמרה לי "מגיע לך על זה עונש כרת". צחקתי מהבדיחה, אבל פתאום אתמול זה לא הצחיק אותי. האם באמת יהיה רק צאצא אחד מהמשפחה הנפלאה שהקמתי עם בעלי וזהו? זהו?
אז המשכתי לשכב במיטה עצובה ואפילו לא בכיתי. נמרוד ישן איתי והחזיק לי את היד גם מתוך שינה. שוב ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר, שאין מה לחשוב מחשבות כאלו רחוקות, שאולי פתאום יתרחש איזה נס. אני רק לא יודעת לאיזה נס אני בדיוק מחכה. באמת שאני לא יודעת.
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
>> בטור הקודם: "מעדיפה את חיי עם ילד אוטיסט, מאשר כמטופלת פוריות"