הורים לבני נוער מתייעצים פחות
בדיקה שערכה עבור TheMarker Women חברת באזילה, העוסקת בניטור ומחקר ברשת החברתית, מחזקת את הטענה כי השיח ברשת מתמקד בטיפול הבסיסי בצורכי הילדים. מהבדיקה עולה כי מקרב הורים לילדים עד גיל 18, הקבוצה הדומיננטית ברשת היא של הורים לילדים עד גיל שש – שהם 51% מכלל ההורים המעורבים בדיונים שונים ברשתות החברתיות בנושאים הנוגעים לילדיהם. הנתון הזה יורד דרמטית כשהילדים הם בני 7־12 (20%), ומצטמצם אף יותר בגילי 13־18 (20%).
בורנשטיין בדקה מה הנושאים המעסיקים את ההורים, ומצאה כי בגילים הצעירים השיח הוא טכני בעיקרו, סביב שאלות כמו איך מטפלים בילד, במה מאכילים אותו וכיצד מתמודדים עם אתגרים שונים. שיח חוסר הוודאות שמעסיק הורים לילדים קטנים מתייחס בעיקר לבריאות ולתזונה. נושא נוסף, גם אם פחות שכיח, הוא אבני דרך שונות בהתפתחות הפיזית של הילד, ועוד נושא לשיחה ברשת הוא נישואים, גירושים ומשמורת על הילדים.
לפי באזילה, הדיונים של הורים מתנהלים בזירות התייעצותיות ובעיקר בעמודי פייסבוק (61%), בקבוצות הורים המתפקדות גם כמסגרות תומכות. בין קבוצות אלו היא מונה את "תשעה ירחי לידה"; "חיסונים – בחירה מושכלת"; "טיולון"; "מדברים על חיסונים" ועוד. בפורומים, השיח ההתייעצותי מתקיים במדורי "הורים לפעוטות" ו"הורים לתינוקות" (תפוז), פורום "הורים לפעוטות" ופורום הריון ולידה (כיפה) ובאתר דוקטורס.
עם העלייה בגיל הילדים (קבוצת גיל שבע עד 13) הדיונים והשאלות של ההורים נהפכים ממעורבים לדיווחיים, ונוגעים ברובם להטרדות מיניות ומעשים מגונים בילדות. הדיונים בנושא נוגעים גם בזוויות משפטיות, כאשר יש שילוב בין שיח על תקיפות מיניות לבין דיווחים על אישום של החשודים בבתי משפט והטיפול המשפטי.
בדיקת שמותיהן של קבוצות הפייסבוק המושכות אליהן הורים רבים מחזקת את הטענה כי רובן לא נוגעות בעניינים חינוכיים, ומתמקדות בנושאים טכניים כמו בישול. כך למשל, הקבוצה הגדולה ביותר היא אמהות מבשלות ביחד, עם יותר מ־300 אלף חברים, ואליה מצטרפות עוד קבוצות בישול רבות כמו אמהות מבשלות כשר, אימהות ואבות מבשלים באהבה ועוד. קבוצות פופולריות נוספות דנות בנושאי בריאות ("ילד דוקטור" עם 70 אלף חברים, "מדברים על חיסונים", קבוצה המונה כ־17,400 חברים), השקעה בילד (בדגש על דברים מוחשיים שהכינו לילדים – עוגות, קישוטים ועוד – כ־85 אלף חברות), שינה ("המדריך לשינה מתוקה" עם 28,000 חברים). קבוצות מעטות עוסקות בנושאים ערכיים כמו "איך לגדל ילדים מאושרים" (86 אלף חברים), העוסקת בדילמות שונות בחינוך הילדים.
בורנשטיין מציעה כמה הסברים אפשריים לתופעה. לדבריה, "לחץ היום־יום גורם להורים לעסוק יותר בדברים הדחופים והחיוניים, הקשורים לצרכים הבסיסיים של הילד, כמו תזונה ושינה. בנוסף, אלה תחומים שההורים אינם חולקים את האחריות להם עם אחרים. בית הספר אמור להשתתף בחינוך הילד, אך לא בתזונתו. "כמו כן, יש נושאים שמשפיעים ישירות גם על איכות חיי ההורים, ובמיוחד שעות השינה. גורם נוסף הוא ההשפעה של הרשתות החברתיות על הצגת ה'אני' של ההורה, בדגש על האם. הצגת עוגה מושקעת מאפשרת להורה להפגין את כישוריו ואת 'הצטיינותו'. דיון על חינוך איכותי לא יעניק לאותו הורה את ההתפעלות (וכמות הלייקים) שתתן לו עוגה מעוצבת להפליא".
זמן זה לא תירוץ
על פי מחקר שערך מכון Pew האמריקאי בסוף 2015, ב־46% מהמשפחות האמריקאיות שבהן יש שני הורים, שניהם עובדים. להשוואה, בשנות ה־70 זה היה המצב רק בקרב 31% מהמשפחות הללו. השינויים הללו מחריפים את הקושי שבאיזון בין משפחה וקריירה ומותירים את ההורים מתוחים, לחוצים ועייפים יותר – מאפיינים שבתורם משפיעים על דור הילדים. סוציולוגים שניסו להבין את הנתונים שעלו במחקר של מכון Pew טענו שלא מדובר בקושי אינדיבידואלי של הורה זה או אחר, אלא בבעיה חברתית, שנובעת מהעובדה הפשוטה שהמערכות החברתיות (כמו מעונות יום וחופשות לידה) לא הותאמו באופן מיטבי לאורח החיים הנוכחי שלנו.
עם זאת, נראה שהבעיה טמונה יותר בהיעדר פניות נפשית – ופחות בהיעדרות ממשית של ההורים. במחקר ענק של אוניברסיטת פלורידה שפורסם השנה, ובדק משפחות בארצות הברית, בריטניה, קנדה, גרמניה, צרפת ועוד, התברר שמלבד בצרפת, הרוב המוחלט של ההורים מבלים כיום יותר זמן עם ילדיהם בהשוואה למצב ב־1965. כך למשל, ב־1965, אבות בילו עם ילדיהם בממוצע 16 דקות ביום – לעומת 59 דקות יומיות בממוצע ב־2012. זמן זה כלל מקלחות, שיעורי בית, הכנת אוכל והסעות.
לכאורה, זהו נתון אופטימי ומעודד; אך הבעיה מתעוררת כאשר הזמן עם הילדים רחוק מלהיות זמן איכות. אמא, אבא או שניהם אמנם מבלים יותר דקות ביום עם ילדיהם, אבל מאחר ששניהם מנהלים קריירה תובענית, בזמן הזה הם לא מסירים את הידיים – והעיניים – מהטלפון הנייד, עם ההודעות והמיילים.
תנו להם דוגמה
אז אלה אנחנו, ההורים של המאה ה־21. אנחנו רצים ורצות. אנחנו מג'נגלים ואנחנו מנהלות. אנחנו מנסים לעשות את הטוב ביותר עבור ילדינו – באוכל, בבריאות, בחינוך. אנחנו ככל הנראה מבלים איתם יותר זמן ממה שההורים שלנו בילו איתנו, ובכל זאת ייתכן שמשהו הלך לנו לאיבוד בדרך ושכחנו לעצור ולראות איזה מין בני אדם אנחנו מגדלים. האם הניסיון הסיזיפי לשרוד בג'ונגל ההורי שופע המידע, לצד האלימות החדשה שנולדה עם המדיה החברתיות והחרדות שהביאה עמה, בכלל מאפשרים לנו לגדל ילדים אמפתיים – שיכולים לחוש חמלה ורגישות כלפי ילדים אחרים, שונים מהם?
על פי לזלי בנצ'ארד, אם אמריקאית, התשובה שלילית. בנצ'ארד חושבת שהלכנו לאיבוד בשבילים של ההורות המודרנית ושכולנו זקוקים לקריאת השכמה מצלצלת. הסיפור של בנצ'ארד הוא כבר בן עשור, אבל לאחרונה היא פרסמה אותו שוב באחד המגזינים האמריקאים, ונראה שלא הרבה השתנה מאז. בנצ'ארד הגיעה למסקנה הזו כשבתה בת העשר אמרה לה יום אחד שילדה אחרת בכיתה – בת'אני שמה – מציקה לה. כשבדקה בנצ'ארד במה מתבטאת ה"הצקה", הסבירה לה הבת כי הילדה המציקה עוקבת אחריה בבית הספר ורוצה להיות, כך נראה, חברה שלה.
אז הבינה בנצ'ארד, לדבריה, שהיא מגדלת בביתה ילדה מקסימה, חכמה, חריפה ומלאת ביטחון עצמי – שמרוכזת כל כולה בעצמה ובחברות שנראות ומתנהגות בדיוק כמוה. היא גילתה שאף שנתנה לילדיה הכל וגידלה אותם בסביבה בטוחה, בריאה ויציבה, היא שכחה ללמד אותם דבר אחד בסיסי ביותר, איך להיות בני אדם – ולכן עליה לתקן את הנזק, ומהר.
וכך בחרה לזלי ללמד את בתה להיות "בת אדם". היא דרשה ממנה לשוב הביתה אחרי יום הלימודים ולספר לה על שלושה דברים חיוביים שהיא מצאה בבת'אני. כל עוד לא תעשה זאת, איימה, הבת לא תוכל ליהנות מחוגים ומביקורי חברים. את הזמן שבילתה עם בתה המתמרדת היא השקיעה בשיחות. היא הסבירה לבת שהיא נהנית מפריבילגיות חברתיות שאין בהכרח לילדים אחרים, ושלא יקרה שום דבר אם היא תחלוק מהפריבילגיות האלה. בסוף היום מצאה הילדה שלושה דברים חיוביים להגיד על בת'אני. כיום הילדה היא בת 20, וטוענת שההתערבות הזו שיפרה משמעותית את חייה והפכה אותה לאישה טובה יותר.
"הורים צריכים להיות מעורבים בהתנהגות החברתית של ילדיהם, בדיוק כפי שעליהם להיות מעורבים בכל תחום אחר בחייהם, כחלק מהליווי שלהם את הצאצאים – מהיותם תינוקות חסרי אונים ועד היותם בני אדם בוגרים ועצמאיים", מסכימה חן סקלס, העוסקת בהנחיית הורים וגננות. אחת הדרכים להפגין מעורבות חיובית בחיי הילדים, אומרת סקלס, היא לתווך עבורם סיטואציות שהם חווים. "תיווך כזה יכול לעזור להם להבין מה התרחש, כיצד קרה שהם נהגו כך ולא אחרת, איך הם מרגישים לגבי זה, מה יכולים היו לעשות אחרת, ומה התוצאות של מעשיהם (או אי מעשיהם). גלו מעורבות ואחריות, טפלו בנושא מתוך רצון לתמוך וללמד, לא מתוך עוינות וקוצר רוח".
"לדוגמה האישית של ההורים יש השפעה מכרעת על עיצוב הסגנון החברתי של ילדיהם. זהו אחד העקרונות היפים אך המאתגרים ביותר בהורות – אם חשוב לך להיות הורה טוב ומיטיב, זה דורש ממך בהכרח להיות אדם טוב ומיטיב", אומרת סקלס.
לעוד כתבות בנושא:
