לפני שבע שנים הגיע לעולם בני היקר אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות. באופן מפתיע (או שלא כפי שמוכיחים מחקרים) נכנסתי לדיכאון שלאחר הלידה והוא נמשך כחצי שנה, דבר שגרם לי קושי רב, לפחות בהתחלה, והקשה עלי בפיתוח מיומנות אימהיות בסיסיות.
מהר מאוד שמתי לב שיש נושא שמעורר אמוציות מאד גדולות והוא נושא הלינה המשותפת. כאן העצות כבר חרגו מהנורמה והפכו לנבואות איומות "את לא נורמלית!!! זה יגרום נזק לחיי הנישואים שלך", להפחדות קטלניות, "את יודעת שזה עלול להוביל למוות בעריסה אצל תינוקות עד גיל שנה". יש שלל חוות דעת רפואיות, פסיכולוגיות, מדעיות ויש דעות קדומות בנושא ולכן חשבתי שמין הראוי לדון בעניין בצורה גלויה, דווקא עכשיו כשהבן שלי בן שבע וכבר כמה חודשים ישן במיטה משלו, בחדר משלו.
כשראשי מלא באיומים על הרע הצפוי לי במידה ובני ישן יחד איתי במיטה, לא הייתה לי כל כוונה לעשות זאת. כמו רוב ההורים, ניסיתי בכל כוחי לגרום לבני להירדם לבד במיטה משלו. לא הצלחתי! לא משנה מה עשיתי, פשוט לא הצלחתי. הוא צרח ובכה בכל פעם שהנחתי אותו במיטה. הוא היה תינוק חמוד בן שלושה חודשים, והמצב הידרדר לחודשים שלמים בהם בעלי ואני לא ישנים בלילה. כל עשרים דקות הוא היה מתעורר בבכי ונרגע רק על הידיים שלנו. אני זוכרת לילה אחד בו לא הייתי מסוגלת יותר להמשיך במצב הזה. ישבתי כשהוא בזרועותיי על כסא הנדנדה בסלון, שרתי לו שירים והתאפקתי לא לבכות מרוב עייפות ותסכול. הוא נרגע, אבל ברגע שהחזרתי אותו בעדינות למיטה הצרחות פרצו שוב. בלי לחשוב יותר מדי, לקחתי אותו אלי והשכבתי אותו לצדי במיטה.
הוא לא צייץ, עצם מיד את עיניו ונרדם כשהוא צמוד אלי. כשהתעוררתי ביקיצה טבעית השעה הייתה תשע בבוקר. הייתי בהלם. האם ייתכן שישנתי כרגע שבע שעות ברציפות ? הדבר לא קרה מאז שנולד. והוא עדיין ישן.
זה אירוע חד פעמי, חשבתי לעצמי, אין מצב שמהיום נישן יחד כל הזמן . אבל בלילה, כששוב הבכי התחיל, הפיתוי לחזור על אירועי אמש היה גדול. ואכן הניסוי הצליח. אבישי ישן שנת ישרים ביני לבין בעלי ואם הוא התעורר באמצע הלילה הוא לא פרץ בבכי אלא רק הביט בי, אחז באצבע שלי למספר שניות ומיד נרדם בחזרה.
הלינה המשותפת עזרה לי בדיכאון אחרי הלידה
לאט לאט מבלי שתכננו, מיטת התינוק הפכה לארון אחסון, למעשה לחדר הילדים לא היה כל שימוש והלילות שלנו הפכו ללילות שינה מתוקים במיוחד.
שכנה קפצה לבקר. כשהיא שמעה על המצב החדש היא פשוט צרחה עלי. היא סיפרה לי שאני חייבת להיות חזקה ושיש שיטה כזו שבה מניחים את הילד במיטה ואם הוא בוכה נותנים לו לבכות מספר דקות, ניגשים אליו, מרגיעים אותו, מניחים אותו במיטה שוב ואם הוא בוכה, שוב נותנים לו לבכות הפעם קצת יותר זמן וחוזרים על זה מספר פעמים עד שהוא מבין שבכי לא יעזור לו. "את תהרסי את הילד!! את במו ידייך!!" אמרה לפני שיצאה.
בלילה החלטנו בעלי ואני לנסות את השיטה. אבל אחרי דקה של בכי, נשברנו. לא נראה לי הגיוני לתת לבן שלי לבכות במשך דקות ארוכות במיטה. זה הזכיר לי את ההרצאה שעברנו במשרד הרווחה כשחשבנו שלא נוכל ללדת ונרשמנו לאימוץ. סיפרו לנו שתינוקות שגדלו בבתי יתומים לא בוכים כי כשבכו איש לא ניגש אליהם, וכך הם התרגלו לא לבכות. הבן שלי לא גדל בבית יתומים ולכן אין שום הצדקה לבכי הזה. עכשיו הכל כבר נעשה במודע. המיטה של בני הועברה לתרומה, עם המזרון האורתופדי והמצעים ואני התחלתי להתרגל לעולם חדש. כל מי שנכנס אלינו הביתה וגילה שאין מיטה בחדר הילדים, התחיל להתנגח ולנזוף בי, שאני אמא עצלנית שלא מעוניינת להשקיע בחינוך של הבן שלי, שאנחנו הורים אגואיסטים. חלק מהחברות ניסו לברר איך חיי המין של בעלי ושלי, כאילו שהמיטה הזוגית היא המקום היחידי בבית שניתן לקיים בו יחסי מין. מצד אחד הייתי מאד רגועה, כי סוף סוף ישנתי, דבר ששיפר מאד את ההרגשה שלי, השינה המשותפת גרמה לי להתחבר טוב יותר לבני ולא פחות חשוב סייעה במלחמה שלי בדיכאון שלאחר הלידה. מצד שני הופעל עלי לחץ מאוד גדול מהסביבה ולמרות שביעות רצוני מהמצב, הרגשתי שאני עושה מעשה אסור.
אני חייבת לשתף אתכם שבאמת לא התכוונתי שהבן שלי ישן איתי ועם בעלי עד גיל שבע. הייתי בטוחה שבגיל שנתיים גג אני אעביר אותו למיטה משלו, אבל כשחגגנו לו שנתיים, לא הייתה לי סיבה לעשות זאת. החיים היו נעימים. בגיל שלוש גיליתי שבני כבר מאד גדול ושיש לי סימנים כחולים ברגליים מהבעיטות שהוא בועט בי בלילה. אז בעלי בנה לנו מיטה גדולה שמתאימה לשלושה אנשים ומאז הלילות היו אפילו טובים יותר. למדתי שבני היקר לפעמים צוחק מתוך שינה, או מדבר מתוך שינה וזה היה כל כך מקסים. כשהוא התעורר באמצע הלילה וקרא לי "אמא", ראיתי את החיוך שלו כשהסתובבתי לכיוונו. ראיתי איך הוא חוזר לישון כשהוא רגוע ובטוח בעצמו ובאהבה שלנו אליו.
לאחר כמעט שבע שנים של לינה משותפת החלטנו שהגיעה השעה להעביר את בננו לחדר משלו ולמיטה משלו. הרגשתי שלקראת כתה א' הוא צריך להיות כמו כל החברים שלו (שאגב תמיד התפלאו שאין לו מיטה בחדר), ושהמעבר מהגן לבית ספר הוא נקודת מעבר בין הילדות לבגרות ושנפתח כאן חלון הזדמנויות הגיוני. הגיע הזמן להתקדם. ישבנו ביחד אתו במשך חודש ותכננו יחד איך הוא רוצה שהחדר שלו יראה. בעלי הכין לו חדר חדש ויפה שאפילו אני רציתי לעבור לישון שם במקומו, קישטנו את המיטה בבלונים ובטקס חגיגי הודענו לו שמעכשיו הוא ישן שם כי הוא כבר ילד בוגר.
אני לא אשקר. הוא לא רצה לעבור לחדר משלו ורצה להמשיך לישון אתנו. אבל בניגוד לגיל שלושה חודשים, עכשיו יכולתי לנהל עם בני שיחה בוגרת ולהסביר לו מדוע כדאי וחשוב שישן לבד. הייתה לנו שיחה ארוכה והוא השתכנע. בחודש הראשון היה קשה. הוא התעורר פעמים רבות באמצע הלילה וקרא לי לבוא להיות אתו, אבל בסוף הוא התרגל והחל לישון לילות שלמים לבד.
כיום ארבעה חודשים לאחר המעבר לחדר משלו ולמיטה משלו, אני היא זו שקשה לה. אני אומנם נהנית מאד לחבק את בעלי בלילה אבל שנינו מסכימים שאם היינו חוזרים בזמן לא היינו משנים דבר. אני מאד גאה בעצמי שהבנתי שילד בן שלושה חודשים שצורח במיטה כי הוא רוצה את אמא שלו, לא חייב להמשיך לצרוח ולא משנה מה השכנה או המטפלת חושבות על העניין ושבהחלט שאפשר להתעלם מהעצות של כולם וללכת אחרי הלב למרות שזה לא מה שתכננתי.