אז "יום האם" חזרה לעונה שנייה, והתופת באמתחתה: הרגע הזה שאת מגלה שאת כבר לא צעירה ומגניבה. חמור מזה: שאת מוקפת בנשים שהן אימהות כמוך, אבל הן נולדו ב-1985.
אלה (קרן מור) מבלה את הפרק הזה בניסיונות הצערה עצמיים שנעים איפה שניסיונות כאלה תמיד נעים: על הציר שבין המביך לעצוב. היא מנסה להישמע היפ, היא מנסה להתלבש נכון, היא מציצה במראה ומחפשת שם את הימים של "החמישייה הקאמרית". וגורנישט, כמובן שגורנישט.
הפרק הזה אולי נראה נשי-מובהק – כלומר, חוץ מקו העלילה המשני על מיקי (אורלי זילברשץ) והרוסי שאוהב רק בתחת – אבל האמת היא שגברים עוברים משבר דומה מאוד לזה שמבאס את אלה בפתח העונה. ההבדל היחיד הוא שאצלנו זה יותר בהשוואה לאיך שאנחנו תופסים את עצמנו ופחות בהשוואה לגברים אחרים, כי להשוות את עצמנו לגברים אחרים כרוך בלהיפתח עם גברים אחרים. אנחנו לא עושים את זה.
בתחילת הקדנציה שלנו כאבות אנחנו נהנים אמנם מהאפקט המבייץ שיש לגבר עם תינוק על רוב מוחלט של הנשים (עריריים, נסו ותיווכחו!), אבל בסופו של דבר אנחנו מתמודדים עם מציאות דומה לזאת שמבאסת את אלה ביום האם: הורות = יציאה מהאופנה. מכירים את חמשת שלבי האבל? כי זה עובד בדיוק אותו דבר.
1) הכחשה. מה פתאום, זה שאתה אבא לא אומר שאתה אחד מהאבות האלה. תסתכל על הממוצע בגן, אתה נראה צעיר ב-10 שנים ורזה ב-15 קילו. ואתה גם מגניב, הרי רק היום הצחקת את החדשה מהנהלת חשבונות. זו שכפופה לך. ושצריכה למצוא חן כי היא חדשה. ושאנשים כבר אומרים שזה מעצבן שהיא כל הזמן צוחקת. לא לא, מחשבות חיוביות. מחשבות חיוביות. אתה נאה ובתאורה מסוימת עוד יש לך שרירים! טוב, שריר!
2) כעס. מה עשית לי, גמד קקמייקה. בגללך כל אלו שמתחת ל-25 כבר לא מסתכלות עליי: הן מסתכלות דרכי. בדרך כלל על ההוא בן ה-25 שעומד מאחוריי, כולו שמחת חיים וזמן פנוי. חכה חכה, יא ילד חרא. אני ארשום אותך לחוג פרחי מחשבים. שתלמד מה זה להיות בלתי נראה לנשים.
3) מיקוח. בחייאת אלוהים, תן לי עוד קצת זמן. תשאיר לי עוד קצת שיער. פרגן לי עוד כמה חודשים של זיק נעורים בעיניים. יודע מה, אני אעשה איתך עסקה: אתה תשאיר לי קצת סקס אפיל ואני אלך ביום כיפור לבית כנסת. אבל אחר כך אופניים, יתברך שמו. הבטחתי לילד יימח שמו.
4) דיכאון. זהו, זה נגמר. אני עתיק. בא בימים. פג תוקפי והחמצתי. לפחות אני לא צריך יותר להחליף את הטרנינג עם הקיא של הילד כשאני יוצא מהבית, הרי ממילא נשאר ממני רק אבא. וגם מי ישמע איזה אבא, פעמיים "לא רוצה" ושש דמעות ושוב לא הולכים השבוע לפרחי מחשבים.
5) השלמה. אוקיי, אז אתה אבא. מפרנס. מחנך. מנחיל ערכים. נמצא שם בשבילו. גם זה סוג של כוח, להיות הצוק של מישהו. המבצר שלו. המשהו הגדול שלא זז, נו.
ופתאום אתה שם לב ליתרונות שיש בזה. נגיד, מאז שאתה אבא וצריך לדאוג שמא הבן שלך ייחנק או ייחטף, פתאום אתה הרבה יותר קול בקשר לכל הצרות האחרות. פתאום אכפת לך ממישהו יותר משאכפת לך מעצמך. פתאום יש לך סיבה יותר טובה לקום בבוקר מאשר "היי, זקפה".
אם גבר מקבל את זה שעכשיו הוא קודם כל אבא, אם הוא מגיע לשלב ההשלמה ולא נתקע איפשהו בהכחשה, קורה עוד דבר מעניין: המושג MILF נמחק לחלוטין מהתודעה שלו, פשוט מפני שסגנון החיים הרווקי נמחק לחלוטין מהזיכרון שלו. נשים ללא ילדים נראות בעצמן כמו ילדות, משהו לצקצק מולו בפרצוף של "כשתגדלי תביני". וברגע שקבוצת ההתייחסות היחידה שלך היא אימהות, זה לגמרי מוציא את ה-M מה-MILF.
הטור הזה נכתב כדי להעביר מסר חיובי לאבות צעירים כשהם מרגישים קצת זקנים, אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אולי יש פה מוסר השכל אופטימי גם לאימהות שמרגישות קצת זקנות. קצת כמו אלה בפרק הראשון של "יום האם 2". גבירותיי, אתן מושלמות כמו שאתן! גברים כמונו לא מצפים מכן להיות כמו ילידות שנת 80 ומשהו; אנחנו מצפים שתהיו כמונו, מודל 70 ומשהו עם מלא חוכמת חיים מצטברת. ואולי טיפ-טיפה מבט של ייאוש בעיניים.
יום האם: שבת ב-22:00