תמיד רציתי ילדים ומשפחה וידעתי שאני רוצה להיות אמא צעירה. חשבתי שאתחתן בגיל 25, גיל שנראה לי מתאים להביא ילדים לעולם. כשפגשתי את בן הזוג שלי, הרצון בילדים אפילו התחזק, אבל הייתי רק בת 15, ומי בכלל חושב על ילדים כשאת בעצמך ילדה. אבל החיים שלי התגלגלו אחרת.
כנסו ל- 9 חודשים, האתר שלכם להריון ולידה
נכנסתי להריון בגיל 15 וחצי
ההריון של ליהיא הגיע בהפתעה. כמה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת, ועוד לא הייתי בת 15 וחצי, נכנסתי להריון. כל החלומות שלי על משפחה וילדים פגשו במהירות את המציאות, והמפגש הזה לא היה פשוט. לא שלא היו לי התלבטויות אם להפיל: בתוך עצמי ידעתי שאני אלד את הילדה הזו, שנועדתי להיות אמא, אבל עד הרגע האחרון היו לי שאלות. התלבטתי עד שבוע 22 אם זה באמת מה שאני רוצה, ומה יהיה, ואיך נסתדר.
בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד. לא להורים שלי, לא לחברות ובטח לא לרווחה. נתתי לעצמי הרבה מאוד זמן לחשוב מה אני רוצה. כשכבר סיפרתי, התחיל מסע לחצים. חוץ מהחבר שלי, לא היה אפילו בן אדם אחד בסביבה שלי שתמך בהריון הזה. ההורים שלי גרושים מאז שאני קטנה, ופתאום היתה להם מטרה משותפת, הם התאחדו כדי לשכנע אותי להפיל.
גם ברווחה לא עשו לי חיים קלים, ואיימו לשלוח אותי למוסדות, לנתק אותי מהעולם שלי ובראשונה, מהחבר שלי. באותה תקופה בדיוק עברנו לגור ביחד ועובדת סוציאלית הגיעה אלינו הביתה. היא אמרה לי שבגלל שיצאתי ממשמורת ההורים שלי, היא רוצה לשלוח אותי למוסד ליד באר שבע או ל"צופיה".
כמובן שלא הסכמתי בשום פנים ואופן ואפילו הגענו עם הסיפור הזה לבית משפט. לקחתי עורכת דין מטעם המדינה שתייצג אותי, כדי שאוכל להמשיך לחיות עם החבר שלי ולהמשיך בחיים הרגילים שלי. כנראה שעשינו משהו נכון, כי השופטת אמרה שהיא מתרשמת מהבגרות ומהרצינות שלי בקשר להריון, ולכן אין שום סיבה לשלוח אותי מהבית שלי, מהמקום הטבעי עבורי.
אפילו בפייסבוק נזפו בי
רוב ההריון הייתי די מבודדת. הקשר עם המשפחה היה בעייתי, וגם עם החברות שלי נוצר מצב בעייתי קצת. למדתי ברמת גן, אבל גרתי עם אבא בנתניה, ועד ההריון הייתי נוסעת כל יום, ברכבת ובאוטובוס הלוך וחזור. בתחילת ההריון נהיה לי קשה, ועברתי לבית ספר בנתניה. אני חייבת להגיד שהתגובות בשני בתי הספר היו די רעות. אני לא סיפרתי לאף אחד, אבל לאט לאט התחילו שמועות ואנשים הבינו. כתבו לי בפייסבוק דברים קשים, התערבו לי בחיים וירדו עליי, אבל אני הייתי שלמה עם ההחלטה ומאושרת עם ההריון.
בכל ההריון הזה, היו לי רק שבעה שבועות של כיף. כל הלחצים של ההתחלה, ואחרי שסיפרתי על ההריון הלחצים להפיל, התגובות מהסביבה, המשפט. רק בשבוע 23 הודיעו לי מהרווחה שאני ברשות עצמי ושהם מפסיקים לטפל בי. התחלתי להירגע וליהנות.
בשבוע 30 התחילו לי צירים מוקדמים. לא פחות מ-13 פעמים היינו במיון יולדות בוולפסון, פעמיים אשפזו אותי. זו הייתה תקופה מפחידה, ובעיקר כואבת. בהתחלה נתנו לי תרופות לעצור את הצירים, אבל משבוע 34 פשוט סבלתי מכאבי צירים עד הלידה.
לקראת הסוף, כבר לא יכולתי לחכות יותר ללידה. היה לי כבד וקשה, והכאבים של הצירים שיגעו אותי. מרוב שרציתי כבר ללדת, כזה התחיל כבר לא האמנתי שזה באמת קורה. בהתחלה ירדו לי המים, אבל לא בבום כמו בסרטים, אלא לאט לאט. אחרי שהפקק הרירי הצטרף נסענו לבית חולים, רק כדי לשמוע שהפתיחה היא ס"מ אחד מסכן. בכל זאת הכניסו אותנו לחדר הלידה, ומשם התחילו 18 שעות ארוכות.
מאחר שאני קטינה, אבא היה צריך לאשר קבלת אפידורל
בחדר לידה עוד ניסיתי לזוז ולהיות במקלחת כדי להקל על עצמי, אבל די מהר ביקשתי אפידורל. בגלל הגיל שלי, לא יכולתי לחתום לבד על הטופס. התקשרו לאבא שלי שיאשר טלפונית, אבל הוא הודיע שהוא לא ייתן לי ללדת לבד – והגיע בעצמו. כשהרופאים שמעו שהוא מגיע, הם החליטו לא להסתפק באישור טלפוני, ולחכות שיבוא לחתום. זה היה כל כך הזוי, אני מתפתלת מצירים, מספיק מבוגרת כדי ללדת אבל לא מספיק מבוגרת בשביל לקבל אפידורל.
כשהוא סוף סוף הגיע, במקום לחתום מיד הוא התחיל להתעניין ולשאול את המרדים על ההשלכות והסיכונים של האפידורל, עד שלא יכולתי יותר וצרחתי: "אני לא יכולה יותר, תחתום כבררררר!!!".
אחרי האפידורל העניינים התקדמו מהר יותר. דודה שלי הגיעה, ועזרה לי בצורה שלא יכולתי לדמיין. ליטפה אותי, נגעה, רעננה אותי עם מגבת רטובה, הרגשתי שבזכותה אני מצליחה לעשות את זה. הלחיצות היו קשות, ונמשכו שעתיים וחצי של כאבים, למרות האפידורל. לקראת הסוף המיילדת ביקשה את היד שלי, והניחה אותה על הראש של ליהיא, שכבר התחיל לצאת.מרוב בהלה משכתי את היד בחזרה, אבל זה מה שנתן לי את הכוח להמשיך.
בסוף, אחרי חתך וכמה לחיצות, הניחו אותה עליי, ושמעתי את הבכי הראשון שלה. הרגשתי את עצמי מלטפת אותה, בלי לחשוב, ושמעתי את עצמי לוחשת: "די, מאמי, אמא פה".
לא ידעתי להחליף חיתול
למרות שתמיד רציתי להיות אמא, את הדברים הטכניים לא ממש ידעתי לעשות. לא הייתי מהילדות האלה שעושות בייביסיטר לכל השכונה, ולמען האמת, ליהיא הייתה התינוקת הראשונה שטיפלתי בה. ליהיא הייתה קצת בפגייה, בגלל הלידה הארוכה ובגלל שהיו קצת מים מקוניאליים, והאחיות שם ממש לקחו אותי כפרוייקט. הן הסבירו לי המון על הנקה, איך לקלח, איך להחליף, הרגשתי שהן מתייחסות אליי בצורה קצת מיוחדת לעומת היולדות האחרות.
בחודשים הראשונים אחרי הלידה גרנו עם ההורים של החבר שלי, שעזרו לנו עם ההתחלה הלא פשוטה של ההורות. עד היום אנחנו גרים לידם, והקשר איתם חם וקרוב.
למרות שבהתחלה ההריון הרחיק ביני לבין המשפחה שלי, בסוף דווקא קרה ההפך. אבא שלי מגיע הרבה לבקר את ליהיא, ואנחנו מדברים בטלפון כמעט כל יום. גם הקשר עם אמא שלי התחמם, הוא לא אידאלי אבל יותר טוב מבעבר. יש לי חברה אחת "מפעם", שבהתחלה ניתקה איתי את בקשר כי היא אמרה שהיא מרגישה שיש לה חברה בת 30, אבל לאט לאט חזרנו לדבר.
החברות שלי היום הן בעיקר אמהות. כשיש נושא משותף כל כך משמעותי, הגיל באמת לא משחק תפקיד, ואני לא מרגישה שונה מהן. אני משלימה בגרויות, ולפני כמה ימים התקבלתי לעבודה כסייעת בגן ילדים. שנה אחרי שקיבלתי את ליהיא, אני מרגישה שהמסע שלי רק מתחיל.