יש משהו בימי ההולדת של הילדים שלנו, שמוביל אותנו לקצה. אנחנו מוצאים את עצמנו רוצים לקטוף את הירח, את השמש וגם כמה כוכבים ולהגיש להם על מגש מקושט עם נסיכות ולבבות.
ככל שהתקרב יום הולדתה החמישי של הנסיכה שלי, הרצון הזה רק הלך והתעצם והביא לנטישה רבתי: בעיקר של פרופורציות, אבל גם של איבוד חשיבה בהירה ואפילו הרפיה קלה מתפיסת מציאות הגיונית.
אני חייבת לציין שתמיד התנגדתי לאירועי יום הולדת גרנדיוזיים. הם נראו לי בדיחה שבאה להצחיק בעיקר את ההורים. אי אפשר להתעלם מהאמביציה ההורית שמזינה את כל האירוע הזה, שגורמת למסיבת התה של הכובען המטורף להיראות סולידית: מי צריך מתנפחים מטורפים, מפעילה מתאמצת מדי שצועקת במיקרופון (למה לצעוק אם יש מיקרופון?) ומלא ילדים מהגן שלא את כולם אוהבים?
מה רע בקפה ועוגה, כמה חברים נבחרים ומשחקים שסבתא מארגנת?
והתשובה: אנחנו ההורים. שרוצים שהילד שלנו יהיה הכי מיוחד, הכי במרכז והכי מאושר ביום ההולדת שלו.
ואם לא יגיעו מספיק ילדים?
אבל ככל שעברו השנים ונחשפנו כולנו, כלומר גם הילדה, לעולם ימי ההולדת, הבנתי שיש פה איזשהו קסם. מצאתי את עצמי יושבת בצד, בימי הולדת של אחרים, ועוקבת בדאגה אחרי מבטי האכזבה התהומיים של הילדה שלי, שכל כך רצתה להיבחר על ידי בעל השמחה, שליט יום ההולדת, כשזה (האידיוט) בחר ילד אחר להחזיק את הכובע לקוסם. שלא נדבר על האכזבה שלא קיבלה את הפרס, מ"הכל בשקל", שילדים יכולים להרוג עבורו.
הרגשתי שגם אני רוצה שפעם אחת, לפחות, הילדה שלי תהיה מלכת היום הולדת, ולא רק נסיכה כמו בכל יום. "אין מנוס", הודעתי לאיש, "השנה נצטרך להעביר את המסיבה הצנועה מהגינה אל ארץ הקסמים. תתחיל לחסוך".
הימים התקרבו ואני הפכתי להיות יותר ויותר לחוצה: מה יהיה אם לא יגיעו מספיק ילדים? מה יקרה אם כל הילדים יגיעו ואז לא יהיה מקום? ואיך אראה את הפרצוף שלי כשהילדה מתעקשת על דף מאכל צבעוני של נסיכות כקישוט לעוגה, שגורם לה להיראות עלובה ובעיקר קנויה?
היו ימים שהמחשבות ממש הדירו שינה מעיניי.
ביום הפקודה קמתי מוקדם מתמיד ועמדתי להכין את העוגה (כי אני בחיים לא אקנה עוגת יומולדת). דחפתי אותה לתנור ועד שהייתה מוכנה כבר הספקתי להכין את התיקים, את הסנדביצ'ים, להתלבש, להלביש, להתארגן ולצאת מהבית.
בעבודה הכנתי רשימות, שלחתי תזכורות להורים ויצאתי שעה קודם כדי להספיק לעבור בין חנות הממתקים (בשביל שדרוגים אחרונים לעוגה), לחנות המתנות (כי אני אמנם אופה לבד אבל יש גבול עם הזר), משם למכולת (כדי להוסיף עוד נקניקיות ומפיות) ולסיים במאפיה (בשביל 30 לחמניות וקרואסונים להורים שיתעקשו להישאר).
בדרך הביתה, עם כל הסלים, נזכרתי, מבועתת, שהמפעילה ביקשה להביא תמונה של הילדה והייתה מאד נחרצת בעניין. השעה הייתה שלוש, האירוע היה אמור להתחיל בחמש, ובארבע – כמו תמיד – צריך להוציא את הבנות מהגן.
"שכחתי תמונה. אתה חייב להביא תמונה", התקשרתי לבעלי מתנשפת.
"זה קריטי?", הוא שואל אותי. פאוזה. הפסקה. אני שומעת ולא מאמינה. כי להכין עוגה בשש בבוקר, לצאת שעה קודם מהעבודה ולעשות סיבוב שופינג בחנויות יום הולדת זה לא קריטי. זה בשביל הכיף. "תגיע בזמן עם תמונה של הילדה", נבחתי וניתקתי, מצטערת שאי אפשר לטרוק את הטלפון כמו פעם.
אגרש את הנמלים ואשים קרם?
אבל תקלה: בעודי שמה את הנקניקיות על האש ומוציאה את העוגה מהתנור (מולטיטסקינג, זו אני), התגלתה זוועה לנגד עיניי - העוגה היפה שלי מלאה נמלים. אני חייבת להודות שבהתחלה ניסיתי לגרש אותן ("גם ככה אני אשים עליה קרם"), אבל משהתברר גדול האסון הבנתי שאין מנוס מלהכין עוגה חדשה.
מהר מהר ארגנתי חומרים לעוגה חדשה, אבל כשבאתי להפעיל את המיקסר, הוא התחיל להוציא עשן. חייבת להגיד שלרגע הסתכלתי לצדדים, לחפש את המצלמה או אולי לחפש את מי שמנסה להיקרע מצחוק על חשבוני, ומצליח בגדול.
הרגשתי שאני מאבדת אחיזה במציאות. בחשתי את העוגה ביד (!), הכנסתי לתנור ושמתי את הנקניקיות בביתן הרך החדש. פירפרתי בבית כמו רוח סערה, ובדיוק כשסיימתי לקשט את העוגה הגיעה הפמלייה. "וואו", אמא איזה עוגה", התלהבה הילדה, שנייה לפני שהתחילה לבכות ולצרוח בגלל שהתבקשה להתקלח.
"אני לא רוצה להתקלח", צועק הדבר הקטן, המזיע והדביק הזה שהגיע הרגע מהגן. ואני מנסה להתמודד בשארית כוחותיי עם הפרץ. לאחר סאגת צרחות, שבחיים לא נתקלתי בה בשום דרך או צורה, שכללה גם את המשפט: "את מעצבנת" (אני מעצבנת? אני? כבר שבוע שאני לא ישנה ולא נושמת בגלל היומולדת שלך, אני מעצבנת?) היא הבינה שאין לה ברירה, ושאם היא לא רוצה שניפרד כידידות, היא תיאלץ להתקלח.
בחמישה לחמש הילדה הייתה לבושה. נרגעת מהבכי, לבושה בשמלה אדומה ודמעות אחרונות על הלחי היא באה לבקש סליחה. "זה הכל מההתרגשות", היא מסבירה לי. מה את אומרת.
שלגיה שלי מאושרת
האירוע היה הצלחה מסחררת. בעלי הגיע, מבוהל מעט, עם התמונה. הגיעו בדיוק מספר הילדים שתכננו והר של מתנות (שהתבררו כשוות במיוחד) היתמר לנגד עיניה הנוצצות של שלגיה שלי. ההפעלה הייתה מדהימה, הילדה גילתה יכולות של שחקנית בפוטנציה ואפילו זרמה עם מופע בדיחות שהצחיקו את הקהל.
הייתי מאושרת מהאושר שלה, משמחת החיים שלה, מעיניה הנוצצות. בסוף היום החגיגי הזה, היא נרדמה עם חיוך ענק. ואני, מותשת, נפלתי למיטה עם חיוך ענק לא פחות.