ליד הביג בן, בחניית הביניים הלונדונית בין סיאטל לתל אביב, נשבר הילדוד. הוא התיישב על המדרכה ועשה שביתה איטלקית. "אני עייף!", הוא היה החלטי, "לא יכול ללכת יותר". הבנתי אותו לגמרי. גם הרגליים שלי כאבו והעיניים איימו להיעצם תוך כדי עמידה אחרי יותר מ-24 שעות נטולות שינה של טרמינלים ומטוסים.
"ביי ביי לונדון, נעמת לנו לחמש שעות", נפרדתי מהעיר והובלתי את החמולה למונית שתיקח אותנו לשדה התעופה ומשם, סוף סוף הביתה.
הדחקתי את כל החששות
הכל התחיל שנה קודם לכן כשהחברים הטובים, אלו שהיו מחוברים אלינו בטבור, נדדו אל מעבר לכמה ימים ואוקיינוסים, היישר אל החוף המערבי ול-10 שעות מעצבנות שמרחיקות בינינו. במפגש הפרידה, תוך כדי דמעות, קבענו להיפגש אצלם בקיץ ובמפתיע גם עמדנו בלו"ז, כך שביולי האחרון ארזנו המון מזוודות והמראנו לנו לאמריקה.
לאור העובדה שתיכננתי טיול מאתגר בן 5 שבועות לשלושה ילדים (שני מתבגרים וילדוד) הכולל שפע טיסות, נסיעות ברכב, טיולים רגליים ושאר פינוקים, קינן בי החשש שפיקניק זה לא הולך להיות. אבל חששות אני מדחיקה מצוין.
עם הימים החולפים גיליתי שאני נורא נהנית מצד אחד וסובלת כמו שעועית בסיר של חמין מצד שני. ההתערבבות של כולם בכולם במשך כל כך הרבה זמן ללא רגע דל של שקט לעצמך, לא קלה היא. הפתרון היה פשוט - לפתוח יומן ולתעד את התובנות למען הדורות (והטיולים) הבאים. אז ככה:
תובנה מס' 1: זה לא טיול זוגי!
ההכרה היכתה בי כבר בשבוע הראשון בניו יורק. כן, הכל היה ידוע וברור והטיול אמור היה להיות גדוש באטרקציות לילדים, פארקים ואפילו בריכה (חינמית ומגניבה) בברוקלין. ועדיין, כשעיניי צדו בבקרים המון ברים ומסעדות שוות והבנתי שלא אוכל לצאת אליהם בערב עם החצי שלי, כמו שאנו תמיד עושים בספונטניות כשאנחנו לבד, נצבט לי קצת הלב. במקום זה פינקתי אותנו בהרבה פחמימות משובחות מהדלי'ז הסמוך. הרי כבר לא הוציא מהמזוודה את שמלת הערב שהבאתי.
תובנה מס' 2: ג'ט לג הוא אויב העם
ביום השני באמריקה עשינו את הדבר הכי ניו יורקי-תיירותי שניתן היה לבקש: הלכנו לצפות במיוזיקל. הנבחר היה "ספיידרמן" המדובר וההתרגשות (שלי, כמובן. הם לא מתרגשים משום דבר) הייתה גדולה. ההתחלה נראתה מבטיחה: השעה הייתה שלוש אחה"צ והילדוד נפעם מהאווירה ומהאקשן על הבמה. אחרי ההפסקה הוא החליט להתיישב ממש לידי. כבר חשדתי שמשהו לא בסדר. במקביל המחזה תפס תאוצה: ספיידרמנים עפו מעל ראשי מצד אחד של האולם לצידו השני וגם הגובלין המפחיד בעל הפנים הירוקות הצטרף לחגיגה בפירוטכניקה מדהימה ועבר לנו מטר מעל הראש. הנחרות העדינות ששמעתי לפתע מכיוון הברך שלי העידו שמשהו פה מתפספס. נחשו מה רבה תדהמתו של הפעוט המג'וטלג כשהתעורר משנת היופי בסיום ההצגה ולא הבין למה הוא מכוסה בקונפטי וכולם הולכים כבר הביתה.
תובנה מס' 3: גדר הפרדה זה דבר מעולה
בהתחלה נלחמתי כלביאה להושיב את כולנו יחד בטיסות אך מה לעשות שבחלוקה של ארבעה מושבים לחמישה אנשים אתה נשאר תמיד עם שארית אחד. עם הזמן גיליתי שההפרדה הזה עשתה לכולנו רק טוב והשקט שירד על המטוס ועל הילדים המרוחקים, שלא הייתה להם ברירה אלא לא לריב עם אף אחד לידם, לא ניתן לתמחור.
תובנה מס' 4: טרמינלים נראים פחות טוב בחמש לפנות בוקר
שינוע ילדים ממקום למקום יכול להיות פעולה מאתגרת לפעמים. על אחת כמה וכמה כשהוא נעשה בשעה בה הם אמורים לישון, בארץ זרה ובשפה שאינם מבינים. כשאתה עומד בשדה תעופה, בתור מסודר המתפתל לו לארוך מטרים ארוכים, הצאצאים שלך מנסים להתמודד עם העייפות והשעמום בעזרת דחיפות ו'מחמאות' הדדיות, וכ-ו-ל-ם צופים בעניין כיצד אתה מאבד שליטה עליהם, אתה רק יכול לתהות מה חשבת לעצמך כשלא הסתפקת באחד בלבד.
תובנה מס' 5: להיתקע במדבר זאת חוויה מגבשת
מדבר מואב במדינת נבאדה בואך לאס וגאס מעולם לא נראה חם (47 מעלות בצל. ואין צל) ומייאש יותר מאותו יום בו נתקענו בו עם הרכב (הגיר הלך. תודה ששאלתם) בפקק בלתי הגיוני של 8 שעות. נכון, האפשרות להתאבד יחד באופן הירואי הייתה קרובה מתמיד באותם רגעים קשים, אולם מעז יצא מתוק. האב והמתבגר שנשארו יחד (כל השאר תפסו טרמפ לעיירה הקרובה) בהמתנה לגרר שייחלץ אותם, אמרו ש'לא היה נורא בכלל' ודיווחו על שעות של שיחות נפש ובונדינג גברי. אצלנו, הבנות, זה בטח היה נגמר במריחת לק.
תובנה מס' 6: דיסנילנד יכול להיות מקום מאיים עבור הורים
פארקי שעשועים באופן כללי יכולים להיות מאד מאיימים על הורים שלא נטו לכיוון רכבות הרים גם בילדותם. אולם כשמדובר בתורים מתעקלים ומתפתלים של אלפי קילומטרים בחודש אוגוסט במדינה לחה ומיוזעת (ובחופשה) כמעט כמו בישראל, עומד ההורה האומלל ותוהה מה כבר עשה בגלגול הקודם שזה מגיע לו. ועוד בסוף להיכנס למתקן אימים שמדמה גם לגברים האמיצים ביותר איך מרגישה אישה הרה בתחילת ההריון. למות. הדבר היחיד שיכול היה להתחרות בדיכאון של שעות ההמתנה האלו הייתה הדרישה האינסופית לכסף, פה ועכשיו והרבה, לקניית כל מוצר הקשור לדמות שוולט דיסני הי"ד, אי פעם הגה. בסוף יצאנו משם רק עם קשת נצנצים לשיער עם לבבות מיני מאוס, נראה לי שבמאה חמישים דולר החתיכה. דיל או לא דיל?
תובנה מס' 7: ילדים לעולם לא מתעייפים בפארקי שעשועים
השעה 21:30. בשעה כזו, בכל מקום נורמלי בעולם, ילדים משנים פוזיציה במיטה זו כבר הפעם הרביעית. בכל מקום חוץ מבפארקי שעשועים. שם החוקים לא תקפים וזאטוטים בני שש עירניים, שמחים ומלאי מוטיבציה לעלות על הקרוסלה של דמבו והרכבת של פלוטו שוב ושוב. בני שלוש עשרה זעופי פנים בימים רגילים, נתפסים מחוייכים ומשתפי פעולה כשהם ממתינים במשך 70 דקות למתקן הספייס מאונטיין המבעית. בקיצור, אפשר להשאיר אותם שם?
תובנה מס' 8: גם במקומות היפים בעולם ילדים יעדיפו אייפד
ידעתי שנופים לא בהכרח ידברו אל הילדים. ידעתי. ובכל זאת, כשבכל מקום מפעים ביופיו שהוציא מאיתנו קולות "וואוו", הילדים ישר הוציאו אייפונים, אייפודים וכל מכשיר אחר בעל מקלדת, לא יכולתי לשאול את עצמי איפה טעיתי. השיא כנראה היה במוזיאון הטבע בניו יורק (לשם הגענו בשבילם, רק בשבילם!), כשלמול טי-רקס הענק ושאר חבריו הדינוזאורים שהושגו בדם, יזע ודמעות של מיטב הארכיאולוגים בעולם, הם התחילו לשחק תופסת עכברים.
תובנה מס' 9: נאגטס וצ'יפס הם ארוחה מזינה ומשמחת
אחרי שבמשך חודש וחצי הילדים שלי אכלו בוקר צהריים וערב גבינות שמנות, ביצים, המבורגר וצ'יפס שמנוניים, פיצות נוטפות גבינה ותועפות גלידה, וחייכו לאורך כל הדרך (הח'צקונים הגיעו רק אח"כ), הגעתי למסקנה שג'אנק פוד כנראה עושה ילדים בריאים יותר ואמהות רגועות בטירוף.
תובנת סיום מס' 10: ציפיות מיועדות לכריות, אז ותרו עליהן ותצליחו ליהנות
לפני המסע הארוך הייתה בי תערובת של ציפיות וחרדות. חששתי שהם יריבו באוטו (היה), לא יתעניינו במוזיאונים (היה), יעשו פאדיחות במקומות ציבוריים (אלוהים, כמה שהיה) ובאופן כללי יתנהגו כמו שהם מתנהגים בדרך כלל. את הטיול האמריקאי שלנו סיימתי עם צוואר תפוס (מניסיון להירדם בטיסה), חסך בשינה (גם לאימהות יש ג'ט לג, מסתבר) וסוכן נסיעות שקיבל ממני טלפון לחפש כרטיסים לנסיעה הבאה.