בימינו, אנשים מביאים ילדים בגילאים מאוחרים יותר ויותר, ובגינות הציבוריות קשה לעתים לדעת אם הילד נמצא עם אמא או עם סבתא. העולם שלנו דורש מנשים קריירה ואמהות בעת ובעונה אחת, ואלה שלא מצליחות בזה נאלצות לעשות בחירה קשה. שרון פרסונס, בת 54, אישה שהחליטה לבחור בקריירה וזכתה להצלחה עצומה, פותחת את הלב, מודה בווידוי רגיש שהיא מתאבלת על הבחירה הזו ומציעה לנשים נוספות שלא ללכת בעקבותיה.
"אני מתחילה להבין את הפספוס"
"בריטניה היא המקום השלישי בעולם המפותח לנשים ללא ילדים", אומרת פרסונס, שבבעלותה חברת נדל"ן מובילה. "אחת מחמש נשים בריטיות לא מביאה ילדים, וכל המחקרים תמיד מראים שההורות לא מביאה אושר מיוחד או איכות חיים. החוויה שלי והרגשות האישיים שלי סוטים מאוד מהמחקר. החרטות שלי על כך שלא הבאתי ילדים עצומות. אני חשה שהפסדתי הכל, וזאת למרות שמעולם לא קיוויתי להחזיק תינוק בידי. רק השנה, לראשונה, עלה בי החשק לאחוז בתינוק שרק נולד. אני חושבת שבשנים הרלוונטיות הייתי מבוהלת מכל חוויות התינוקות של החברות סביבי, שנראה שרק נהיות גרועות יותר כשהילדים הגיעו לגיל ההתבגרות".
הכמיהה החדשה, והמאוחרת מדי, שעלתה בפרסונס, קשורה להמשכיות, לילדים בוגרים ולנכדים. "אני עכשיו מתחילה לעכל ולעבור תהליך התאבלות שיהיה ארוך לדעתי, על החוויות שנמנעות ממני עכשיו אילו היו לי ילדים בוגרים. רק עכשיו אני מבינה את העונג העמוק של חבריי, שלצד הישגים מקצועיים יש להם ילדים שהם גאים בהם ונהנים מהם. אני מתחילה להבין את הפספוס".
לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
לאחרונה נפגשה פרסונס עם חברים מימי הלימודים והמציאות סטרה בפניה בחוזקה. "חברה שלי סיפרה שחזרה מחופשה בקורפו עם משפחתה, מקום אליו נסענו שתינו יחד בגיל 21. היא אמרה: השתנה שם מאוד, אבל כולנו השתננו, לא?". באותו רגע הבינה פרסונס שאצלה, מעבר לסגנון בגד הים ובלאי הגוף, השתנה מעט מאוד לעומת אצל חברתה, שהפכה עתה לסבתא. "בזמן שדיברנו סערו פנימה שניים מארבעת ילדיה, עשו רעש, נישקו וחיבקו אותה. הבנתי שלג'יל ולבעלה יש משהו שלי ולבעלי לעולם לא יהיה, אהבה ושמחה אמיתית למפגש עם ילדינו הבוגרים".
עוד בערוץ בית ומשפחה:
40 דברים שהורים כבר לא יכולים לעשות
"לעשות בשביל הילדים? שהם יעשו בשבילי"
>> מהי הטעות הכי נפוצה בהורות?
בניגוד לחברתה, שתמיד קיוותה להקים משפחה גדולה, פרסונס לעולם לא התכוונה להיות אשת עסקים מצליחה כל כך. "לא חלמתי על המסלול בו הלכתי, וציפיתי שבשלב כלשהו יצטרפו ילדים לעניין, וכשנישאתי בגיל 32 לא הייתי לחוצה להביא ילדים. לא רציתי תינוק, אולי זה היה קשור גם לבעלי הראשון. לא הרגשתי שזהו גורלנו המשותף. חייתי בתחושה שיהיה מה שיהיה, ואז כבר היה מאוחר. חשבנו על טיפולי הפריה בשלב מסויים, ואז ירדנו מזה כי פחדתי מהדרך ומהאכזבה. מאחר שלא הייתי מהנשים שנואשות לתינוק, יכולתי לוותר יחסית בקלות על המחשבה לטפל בתינוק עם גזים, וגם החברות תמיד אמרו אז שהיו שמחות להתחלף איתי. אני חייבת להודות שהשיחות שלהן על הילדים שיעממו אותי מאוד".
כעת מבינה פרסונס שכל אותם שיקולים והלך מחשבה הובילו אותה למקום עגום. "אני רואה את האושר בעיני חבריי שמספרים על ההרפתקאות של ילדיהם ומקנאה מאוד בכל האהבה, החיבה והתמיכה שהם השקיעו בילדיהם האהובים ועכשיו נראה שהיא חוזרת בחזרה אליהם. אני מקנאה בחופשות משפחתיות, במסעות קניות של אם ובתה, בחגים כאוטיים, בלראות את הילד מסיים את הלימודים, מתחתן, מצליח בעבודה ומביא ילדים משלו. עכשיו כל חבריי שעברו שנים קשות עם הילדים יכולים להתמלא נחת ולהרגיש שעשו עבודה טובה ומשמעותית. הם גידלו את הדור הבא. הם חלק ממשהו גדול. עבורנו זה לא ככה. כעת נשארנו שנינו, ובעתיד יהיה רק אחד מאיתנו, ואז די. מחשבה מטרידה אותי כל יום: הייתי צריכה לנסות יותר, למרות כל הקושי, ולהתעקש להביא ילדים".