את הטריאתלון הראשון עשיתי מתוך כוונת הוכחה לכל העולם. רציתי להראות שגם בטטת כורסה יכולה. אחרי שהתמדתי באימונים, גיליתי שלא רק יכולה, יכולה בריצה קלה. הטריאתלון השני היה בסימן ששום הריון ולידה לא ימנעו ממני לעבור את החוויה הזו שוב. וכך, חודשיים וחצי אחרי הלידה, התחריתי בלי שום ציפיות. זה לא היה פשוט בכלל, אבל עשיתי את זה.
בפעם השלישית בשבת האחרונה כבר הגעתי ממקום אחר. הפעם, שנה אחרי הלידה של בני השלישי, אני כבר לא אותה בטטת כורסה אבל בהחלט עטופת שומנים. אחרי שחייתי בשלום לא רע עם הקילוגרמים העודפים של אחרי הלידה, החלטתי לא מזמן לנסות להיפרד מהם לשלום. זה קורה לאט מאוד, בעיקר כי אני אוהבת לאכול ולא מתביישת בזה. אבל אלה לא רק השומנים שמאיטים לי את הקצב. גם להגיע רצוף לאימונים היה עבורי אתגר אמיתי.
העבודה שלי היא בעיקר בערבים ולא תמיד הצלחתי לתמרן בין כל אלה. שלא לדבר על בן זוג קרייריסט, 3 ילדים ומה שנקרא - החיים. איכשהוא, הצלחתי להתאמן אבל לא מספיק – בטח שלא כמו בסיבוב הראשון שלי. ידעתי שאני מגיעה לתחרות הזאת מוכנה בהתאם לכמות האימונים – שזה אומר כמעט מוכנה מינוס. אבל אני עושה אותה בלי שאלה בכלל.
בפעם השלישית שלי אני באה לטריאתלון לא כדי לתפוס מקום, אני באה כדי לנצח את עצמי, או נכון יותר - את השדים שלי. אלו שניסו לפתות אותי בכל פעם להישאר בבית, לנוח – הרי גם ככה אגיע אחרונה בקבוצה. בכל פעם שבעלי חזר מוקדם, הם צצו, השדים, אבל לא הקשבתי להם. לאט לאט הצלחתי להוריד אותם ממני עם השלמה וידיעה שכנראה אגיע אחרונה. הרבה אחרי כולם. נו, אז?
כל אחת מנצחת
בבוקר הטריאתלון הגעתי מצויידת עם המשפחה. התחלנו במשחה בים. זו הייתה הפעם הראשונה שהים היה רגוע וקיבלנו אישור לשחות בתוכו ולא לרוץ. פעם ראשונה בחיי שצלחתי מרחק כזה גדול. הרגשתי בכל צלילה איך הים מלטף אותי. עשרות נשים לפני, בודדות ספורות מאחורי. ואני? נהנית מכל רגע של ים, צלילה וליטוף.
אחרי הים, מיהרנו להתארגן בשטח ההחלפה לטובת יציאה ל-10 קילומטרים של רכיבה על אופניים ומיד לאחר מכן ריצה. המקטע הכי מפחיד עבורי כי בקושי הספקתי לעשות שני סיבובי אופניים. אז מה עכשיו? ועוד בשיא החום?! לעצמי אמרתי שמקסימום יחזירו אותי באמצע ואעשה מה שאספיק. וכך באמת קרה. בשלב מסוים קיבלתי ליווי משטרתי כי נותרתי האחרונה ומאחורי שיירת רכבים. זה הזמן לומר לכל הנהגים שנאצלנו לעמוד בפקקים לכיוון הים בהרצליה סביב השעה עשר וחצי – שזה כנראה באשמתי. סליחה.
מיד אחרי שחזרתי מאופניים, התחילה הריצה שלי בזמן שכולן כבר בדוכני ההפנינג אחרי שסיימו את המסלול. אני האחרונה שנשארתי, הרבה אחרי כולן, כצפוי. אבל אני זו שלא ויתרה. אנשים בקהל שראו אותי מבצבצת מרחוק התחילו להריע לי (רק בעלי וחברותיי יעידו כמה אני נהנית ולא מתפדחת מדברים כאלו, נושמת כל רגע כזה ומנסה לגדול, בנפש כן? לא בתחת). ואז גם המאמנים שלי רוני ונעמי מ-nrspirit קלטו אותי ומבלי לחשוב פעמיים - נעמי הצטרפה אלי לריצה.
בשלב הזה לא יכולתי להוציא מילה, אבל היא הייתה שם לצדי – רצה ומעודדת. ואז זה קרה - חציתי את קו הסיום. ככה, אחרי כולן, עם כל המשקל שלי, אחרונה חביבה ועם המון גאווה ועם סיפור אחד גדול לחיים, ובעיקר לבנים שלי.
הבן שלי, חי את הכדורגל והניצחון חשוב לו כל כך. אנחנו מדברים אתו על זה המון. מסבירים לו שניצחון הוא לא יותר חשוב יותר מלשתף, מללמד מלעודד אחרים שפחות מקצועיים ממנו והוא באמת עושה עבודה נפלאה. אבל תארו לכם, איזו דוגמה זו עבורו לראות את אמא שלו מגיעה אחרונה חביבה למקצה שלה, ומספרת על כך בגאווה גדולה כאילו הגיעה ראשונה.
הניצחון הוא שלנו מבפנים. לא של ניקוד חיצוני. אז לא משנה המשקל, לא משנה התחרות, משנה רק מה את אומרת לעצמך, מה אתם מראים לילדים שלכם בדרך, איך אתם מלמדים את הילדים שלכם לדבר לעצמם ולנצח את השדים שלהם. כי לכולם יש שדים בכל גיל ואני אומרת לי ולהם וגם לך, את רוצה משהו? את יכולה!
*שלי פורפר-רוזן,עו"ס MA היא מדריכת הורים אדלריאנית, מנהלת 'המדריך לשינה מתוקה', מטפלת זוגית ומינית בהתמחות.