"בגיל 15 התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית", מספרת אלונה (שם בדוי), היום בת 40, דור שלישי לשואה. "במהלך הטיפול פתאום הבנתי שמעולם לא קיבלתי חיבוק מאמא שלי. באוטובוס הביתה, בדרך חזרה מהטיפול, החלטתי לאזור אומץ. אמא שלי בדיוק ניקתה אבק בחדר השינה. אמרתי לה 'אמא, אני רוצה שתחבקי אותי'. לקח לה כמה שניות, ואז היא באה אליי וחיבקה אותי חיבוק מהוסס. אמרתי לה שזה היה חסר לי מאוד. מאותו יום, היא דאגה לבוא ולחבק אותי כל הזמן. כשסיפרתי את זה לאבא שלי, הוא אמר לי שאותה אף אחד לא חיבק, אז היא פשוט לא ידעה שצריך".
אלונה משתייכת לקבוצה גדולה של בני דור שני ושלישי לשואה שחיים היום בארץ. שרידי ההרגלים של הוריהם וסביהם שניצלו עדיין טבועים בהם. לאחרונה פורסם מחקר של ד"ר מירי שרף (החוג לייעוץ והתפתחות האדם) ופרופ' עפרה מייזלס (החוג לחינוך) מאוניברסיטת חיפה, העוסק, בין השאר, בהשפעות טראומות השואה על הדור השני והשלישי ומראה כיצד דפוסי התנהגות של ההורים שניצלו עברו הלאה לילדים ומהם לנכדים. גם סימה וייס, מנהלת קלינית במכון שי לטיפול בניצולי שואה, ומומחית בפוסט-טראומה של ניצולי שואה, מכירה מקרוב את התופעה. בשיחה עם וייס וד"ר שרף, הן מדברות על הרגלים שהן מצאו בדורות ההמשך, שמקורם בחרדות של מי שהיו שם וניצלו. גם ד"ר שרף וגם וייס מדגישות כי כי ההרגלים אינם מצויים בכל בני דור ההמשך, וכן שההשפעות על כל אחד ואחד הן אישיות.
הגנת יתר
הורים ניצולי שואה נטו להגן על ילדיהם בצורה מוגזמת, וניסו לשמור אותם קרובים ככל האפשר בכדי שלא יאונה להם כל רע. ד"ר שרף מספרת על אב שבתו יצאה לטיול של ארבעה ימים מטעם תנועת הצופים, וכל יום הוא היה הולך לאסוף אותה, למרות שידע שהיא לא אמורה להגיע עד היום הרביעי. הוא פשוט חיכה בנקודה בה היא היתה אמורה לחזור מהטיול בכל יום. היו הורים שלא הרשו לילדיהם לצאת לטיולים כלל, או אפילו לחברים. בני הדור השני אמנם ראו זאת כתופעה מעיקה, אולם עדיין חלקם מצאו את עצמם מגוננים על הילדים באותה הצורה. "המרחק בין המודעות להרגל לבין שינויו הוא גדול", וייס מסבירה. "כאשר החרדות מוטמעות בנו, צריך לעבור תהליך מורכב בכדי להשתחרר מהן".
פחד ממחלות
הרבה אנשים שחוו את מלחמת העולם השנייה, ראו את האנשים הכי יקרים להם נעלמים. גם כשהמלחמה נגמרה, הפחד נשאר. "הפחד מ'מה יקרה מחר' מחלחל לכל תחומי החיים", מסבירה ד"ר שרף. "כל אירוע חריג הוא סימן שאולי משהו רע קורה. היו אמהות שנלחצו ממכה שקיבל הילד וירד לו דם. כל עלייה של חום הייתה גורמת ללחץ".
אלונה נזכרת שגם אצלה זה היה ככה. "את שם המחלה 'סרטן' לא אומרים אצלנו בבית עד היום. גם אחרי שאבא שלי החלים בעצמו מסרטן, כל פרק הזמן הזה לא הזכירו את המחלה. כל הזמן באוויר היה את הפחד מ'המחלה ההיא'. מספיק שלמישהו היה כואב הראש וכולם היו דואגים". היום, היא אומרת, היא מתנהגת בצורה דומה. "אם לילד שלי כואב משהו, אני ישר חושבת על דברים נוראים, ואומרת 'טפו טפו טפו' כל הזמן. הפחד השתרש בי".
חסכון ואגירת חפצים
המחקר של ד"ר שרף ופרופ' מייזלס מספר על משפחות של ניצולי שואה שחסכו כסף באדיקות, ודאגו לשמור הרבה כסף בצד, לעת הצורך. וייס: "כסף מתקשר עם האפשרות לקנות אוכל או לשחד, ולכן הרבה הורים, לא רק ניצולי שואה, מקשרים כסף לביטחון. אגב, יש הורים שדווקא מהמקום הזה נתנו הרבה כסף לילדים שלהם, וחיו ברווחה, כי אין לדעת מה יהיה מחר".
הרבה ילדי דור שני מדווחים גם על תופעה של אגירת חפצים אצל הוריהם, מסרוויסים סדוקים ועד מכשירי חשמל מקולקלים, מפני שאולי יימצא להם שימוש בזמן מאוחר יותר וכי 'חבל לזרוק'.
עיסוק אובססיבי באוכל
ההתעסקות הגדולה באוכל היא אולי ההרגל המוכר לנו ביותר. בהרבה משפחות הילד קיבל את המסר שחשוב לגמור את כל האוכל שיש בצלחת. "אם לא תאכל, יבוא שוטר", הוא אחד המשפטים המוכרים לילדי שנות השבעים. ילדי דור שני הבינו מהוריהם, גם בלי מלים, שפעם לא היה אוכל, וצריך להעריך את מה שיש ולא לזרוק. ברקע היה גם את הפחד שאם הילד לא אוכל אז אולי הוא חולה. לא מפליא, אם כך, שמחקר שנעשה לפני כחמש שנים במכללת רופין מצא התעסקות גדולה בנושא האוכל גם בדור השלישי שמעניקים חשיבות יתרה לנושאי השמנה ודיאטה בעקבות זה.
הצטיינות בלימודים
בני הדור השני עמדו תחת ציפיות גדולות מצד הוריהם. ההורים, שניטלה מהם ההזדמנות ללמוד ולהגשים את עצמם, ניסו להגשים את שאיפותיהם דרך ילדיהם. גם מהבחינה ההשרדותית, ניצולי השואה מצאו ערך בלימודים גבוהים והצטיינות בלימודים, מתוך מחשבה שאם תצליח בלימודים, תגיע לקריירה מצליחה, ולמעמד שבו תהיה נחוץ. המחקר מצא כי הרבה ילדים מהדור השני ניסו לרצות את הוריהם ובחרו במקצוע שההורים רצו בשבילם, ולפעמים אפילו בבן הזוג שההורים אהבו. אותה שאיפה להצטיינות בלימודים ובקריירה הועברה על ידם הלאה, גם אל ילדיהם.
רגשות אשם וחרדות
"אחד הדברים המרכזיים שבני הדור השני מתלוננים עליו הוא נושא רגשות האשם", אומרת וייס. "הרבה ניצולי שואה נשאו עמם רגשות אשם, על כך שהם ניצלו ולא אחרים או על כך שלא יכלו לסייע יותר לקרוביהם. ההורים חיו בחסך רגשי, שהילדים בעצם מעולם לא יכלו למלא. חוסר היכולת לרצות את הוריהם מהבחינה הזאת, הביא לרגשות אשם אצל הילדים, שהמשיכו גם אל הדור הבא באותה צורה. ילדים רבים גם לא הרשו לעצמם לכעוס על הוריהם מכיוון שידעו את הדברים הנוראים שהם עברו".
ד"ר שרף מספרת על ילד שאביו היה נוהג לישון עם דרכון מתחת לכרית, למקרה שיצטרכו לברוח באמצע הלילה. "ילד שגדל באווירת חרדה כזו", היא אומרת, "יעביר אותה לדור הבא, גם אם באופן לא מודע".
ריחוק רגשי
חלק מילדי הדור השני דיווחו על ריחוק רגשי של הוריהם וחוסר בחום ובתמיכה. "מצד אחד, כל צרכיו הפיזיים של הילד היו נענים על ידי ההורה", מסבירה ד"ר שרף. "מצד שני, ילדים מהדור השני היו ניגשים להוריהם ומספרים על בעיה או מכה שקיבלו, וההורה היה מגיב ב'מה אתה עושה מזה עניין?', שהרי הוא עבר דברים גרועים בהרבה. ואז הילד למד לא לשתף את ההורה בבעיות שלו".
"כאשר הורה נדרש לגלות רגשות כלפי הילד שלו במצבים שונים, זה יכול לעורר אצלו גם את הרגשות מאז, דבר שקשה מאוד להתמודד איתו", מוסיפה וייס. "אז ההורה מעדיף להתרחק. בני הדור השני שחונכו בריחוק, עלולים להעביר זאת גם לילדיהם משלל סיבות. במקרים האלו, כדאי לעבוד עם ההורה בצורה פרטנית".
דרכון זר
וייס מספרת שהרבה קשישים ניצולי שואה שהיא פוגשת נשארו לבד בארץ, לאחר שילדיהם עברו לגור במדינה אחרת. "גם התהליך הזה מתחיל ממקום של הישרדות", היא מסבירה. "ההורה דואג לכל בטחון אפשרי ואומר לילד שלו שכדאי שיהיה לו דרכון נוסף למקרה שיצטרך לברוח, ושכדאי שהילד ילמד באוניברסיטה בחו"ל. התוצאה היא שהרבה מהילדים נשארים כבר במדינה שבה למדו, וההורים נשארים בארץ לבד. להרבה ילדים זה גם מאפשר בריחה מהלחץ הגדול שהופעל עליהם כל השנים".
דווקא אצל אלונה, המקרה הפוך: "אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להוציא דרכון נוסף, אירופאי. היא צחקה ואמרה לי שהיא לא מבינה למה אני צריכה כזה דבר, כי אין מקום אחר שאנחנו יכולים לגור בו ולהיות בטוחים. אין ולא תהיה לנו ארץ אחרת".