אותי פה ושם חינכו על מכות. אני הייתי דור הביניים. אתם יודעים, הדור הזה שבין החינוך הנוקשה והקשוח לבין החינוך של 'לאפשר לילד לעשות ככל העולה על רוחו' (אני אגב, לא מאמינה באף אחת מהדרכים הקיצוניות האלו). אז כן, פה ושם הייתי חוטפת איזו סטירה מצלצלת מההורים שלי או איזה פליק על התחת, ואני חושבת שגדלתי סביר יחסית לאחת שחונכה חלק על מכות וחלק על שיחות.
כשילדתי את ליאורי הבכורה שלי לפני שש שנים, ידעתי שאני לא אוכל להכות את הילדים שלי. רציתי לחנך אותם אחרת, אמנם לא מתוך 'שתעשה כל העולה על רוחה' וגם לא מתוך 'שיחות' חופרות למיניהן, אבל בטח לא מכות, אלא מתוך גבולות ודוגמא אישית.
בקיץ האחרון הרמתי פעם ראשונה (ואחרונה) יד על הבן שלי, עידו, כיום בן ארבע. הכל בעצם היה בסדר, עד אותו רגע. היינו בפיצרייה עם חברים, עידו רצה מיץ ענבים, גם שאר הילדים רצו, אבל עידו רצה מיץ ענבים בבקבוק קטן, וממש התעקש על זה. הסברתי שאנחנו קונים בקבוק גדול שיספיק לכולם ואני לא קונה לו באופן מיוחד בקבוק קטן. עידו התחיל לבכות ולצעוק, הוצאתי אותו החוצה מהפיצרייה, הושבתי אותו והסברתי לו שככה לא נעים לאכול ארוחת ערב. אני אשמח לקנות לו מיץ אבל בבקבוק גדול כי כולם רוצים, ושהוא מוזמן לבחור: אם הוא ממשיך להתנהג ככה נאלץ ללכת הביתה כי לא נעים להיות עם ילד שצורח ובוכה, ואם הוא בוחר להירגע נוכל להיכנס חזרה פנימה ולאכול ולשתות יחד עם שאר החברים.
הוא לא אמר את זה מפורשות אבל ההתנהגות שלו בהחלט אותתה לי שהוא לא מתכוון להירגע. נכנסתי פנימה, התנצלתי בפני האמא הנוספת שהייתה איתי, לקחנו את האוכל שהזמנו והתחלנו ללכת הביתה - אני, ליאור ועידו. הוא לא ממש רצה ללכת אבל גם לא רצה להירגע, לכן הרמתי אותו על הידיים. הוא צרח ובכה ובעט, אבל אני רוצה ללמד את הילד גבולות, ללמד אותו שלא מקבלים "פרס" על התנהגות כזו. פעמיים הוא כמעט רץ לי לכביש כי הוא הצליח להתפתל ולברוח, ופעמיים תפסתי אותו תוך כדי אנחנו מנסים להתקדם לכיוון הבית.
בשלב מסוים זה הגיע - כבר לא יכולתי יותר, כאב לי כל הגוף מלהרים אותו, מהבעיטות שלו ומלרוץ אחריו, הושבתי אותו על המדרכה והסטירה פשוט עפה. לא חלפה חצי שנייה וכבר התחרטתי. עידו היה המום, ליאור הייתה המומה. הם מעולם לא חטפו מכות ולא ראו דבר כזה בבית. עידו התחיל לבכות ולצעוק: "את הרבצת אותי! אני יבוא איתך הביתה, אבל את הרבצת אותי". אני התחלתי לבכות, לא כי חשבתי שהילד יישאר מצולק מזה לכל החיים, בכיתי כי כאב לי שניצלתי את הכוח שלי על ילד בן פחות מ-4.
סליחה בני
המשכנו ללכת הביתה, שותקים, כל אחד עם המחשבות שלו, עידו ואני בוכים, כל אחד מסיבותיו שלו. הגענו הביתה, הילדים נכנסו בשתיקה למקלחת. בעודי מקלחת אותם (עדיין בוכה) עידו אמר לי: "אמא אני מצטער, אני אוהב אותך". ליאור הסתכלה עליי וראתה שאני אפילו לא יכולה לענות לו כי אני כל הזמן בוכה, אז היא אמרה: "עידודי, אני חושבת שאמא ואתה צריכים להירגע ממה שקרה לנו היום. נסיים להתקלח, נלך לאכול יחד ארוחת ערב ואם אתה ואמא תרצו תדברו".
אני חושבת שאם הייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה אולי הייתי לוקחת שנייה לחשוב מה אני מעדיפה לעשות באותה סיטואציה ואולי הדברים היו אחרת. אבל זו חוכמה קטנה מאוד לחשוב על מה הייתי עושה בדיעבד, אני יודעת שכל אחד מאיתנו למד על עצמו קצת מהמקרה הזה וטוב שכך. אני למדתי שאני לא מוכנה בשום מחיר לנצל שוב את הכוח הפיזי שלי כמבוגר על הילדים שלי. עידו למד שלא תמיד מקבלים בדיוק מה שמבקשים, וזה בסדר, לפעמים אימא יכולה לתת משהו דומה או קרוב למה שמבקשים. הוא גם למד שאפשר לעצור רגע לפני שנכנסים למצב של בכי ללא הכרה ומנסים למצוא פתרון ביחד. ליאור למדה להיות אחות גדולה ובת בכורה מדהימה יותר ממה שכבר הייתה. לא שאני חושבת שילדה בת 5 וחצי צריכה להיות מבוגר אחראי, אבל זה בהחלט נעים לדעת שיש לי ילדה נבונה, אינטליגנטית, חכמה שיודעת מתי אמא שלה צריכה חיבוק ונשיקה.
>> הטור פורסם באתר "אמא של"