זה קורה לכולנו. מרגע שאנחנו הופכות לאמהות, הידיעה פתאום מכה בנו: ברגע אחד, בלי משים לב, אנחנו פתאום מבינות שעשינו משהו שנראה או נשמע כמו משהו שאמא שלנו הייתה עושה. גם הבלוגרית מרי אן קיפין תפסה את עצמה ברגעים כאלה, אבל יש דבר אחד שאמא שלה עשתה, שקיפין הבטיחה לעצמה שלא תחזור עליו: מכות. ובכל יום היא נלחמת על כך, מתוך אימה גדולה שאם תתחיל, פשוט לא תוכל להפסיק.
״יש הרבה דברים שנשבעתי שלא אעשה לעולם כשאהיה אמא, ורובם עפו מהחלון בימים הראשונים אחרי הלידה, כשהבנתי כמה אני לא מבינה כלום בהורות״, כתבה קיפין במאמר גלוי לב ואמיץ בנושא. ״אבל יש דבר אחד שדבקתי בו, ונשבעתי שאין סיכוי שאעשה. שאסור לי בשום אופן. אם אי פעם אכה את ילדיי, אני עשויה לא להיות מסוגלת להפסיק. ברגע אחד אהפוך לאמא שנשבעתי שלא אהיה: אמא שלי. היא הייתה חד הורית והתקשתה לגדל שלוש בנות לבד. קל להשתגע לרגע ולהרים יד. אמא שלי לא סתם ׳החטיפה׳, כשהיא כעסה היא איבדה שליטה והטיחה בנו עלבונות איומים בזמן שהרביצה לנו, משכה שיער ובעטה. מאותם ימים הבטחתי לעצמי ולילדי העתידיים שלעולם לא אעשה להם דברים כאלה. אני לא חושבת שאמי הייתה מודעת לנזקים שיצרה. עד היום היא לא מכירה באירועים האלה".
למרות הביקורת פקוחת העיניים הזאת, קיפין חוששת לדמות לאמה, וחולקת את המאמץ המודע שלה לסטות מהדרך שסללה עבורה. ״העניין עם הורים הוא שהם מעצבים אותנו בדרכים שונות״, היא מסבירה. ״ואם העיצוב לא טוב, צריך לעבוד קשה כדי לשנות אותו. אני עבדתי קשה, וגם הפכתי בעצמי לפסיכולוגית, והתרחקתי מדרכה ככל יכולתי, למדתי על התעללות, יצרתי קבוצות תמיכה לקורבנות והתאבלתי על האם שלא הייתה לי. לא האמנתי כמה קשה יהיה לי לשבור את המעגל מול ילדי שלי. התעללות היא מעגל שעבר מסבתי לאמי, וסבתא רבא לסבתי, ומה שלמדתי מאמי היה טבוע בי מעבר למודעות. אני עדיין צריכה להילחם בדחף להכות את ילדיי באופן קבוע. בכל פעם שאני מרגישה את הטורים שלי עולים אני מבוהלת ומתביישת. כשסבלנותי לילדים פגה, מתעורר בי צורך קמאי להכות אותם, ותשוקה לשחרור שזה יביא. אבל אני מסוגלת לשלוט בזה. אני לא רוצה שילדיי יפחדו מפני".
