בפרק של "סופר נני" ששודר אמש, פגשה מיכל דליות את משפחת לוי, בה ירדן, אם המשפחה, נאבקת בעול ההורות כמעט לבד – בלי רגע לנשום, מצב שהרבה אמהות מכירות מקרוב. "קשה לייצר או למצוא רגעים של שקט כשמגדלים שלושה ילדים קטנים”, מזכירה לנו דליות. "לכל אחד מהם יש צרכים אחרים, רצונות אחרים - ובעצם החובה שלנו והאחריות שלנו זה לספק את הצרכים שלהם".
אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לזכות ברגע של שקט בתוך כל הבלגן של חיי היום יום? “אמא יכולה לייצר לעצמה זמן במהלך היום - אם היא חינכה את הילדים מגיל ממש צעיר לכך שגם היא חיה כאן, גם היא גרה כאן וגם היא בן אדם עם צרכים ורצונות משלה”, מסבירה דליות. "הילדים צריכים להבין שגם לה מגיע לפעמים שקט או היענות של הילדים לצרכים שלה".
מתי כדאי להתחיל ולהרגיל את הילדים לרעיון? סופר נני מגלה שמוקדם מאוד: "עד גיל שנה, הצרכים של הילד מאוד בסיסיים ונדרש להיענות אליהם באופן מיידי, אבל מגיל שנה – או אפילו חודש קודם, אפשר להתחיל ולהעביר לילדים את המסר של 'גם אני כאן, גם לי מגיע'”.
מילה שמשנה את התודעה
לא השכלתן לעשות זאת בגיל מאוד צעיר? אל דאגה, עוד לא מאוחר מדי. הנה מספר עצות מבית מדרשה של סופר נני, שיעזרו לכן לזכות ברגע של שקט בין צבעי הידיים לריצה בחצר:
1. "אני", לא "אמא". תתחילו לקרוא לעצמכן "אני" ולא "אמא” כשאתן מדברות על עצמכן עם הילדים. כשאמא קוראת לעצמה "אמא" היא בעצם מצמצמת את היותה לדמות אחת בלבד - ספקית השירותים ההוריים, אבל כשאת קוראת לעצמך "אני" - את הוא הדבר המלא והגדול שהוא גם "חברה של", גם "עובדת של", גם "אשתו של", גם "הבת של" וגם "האמא של". המילה הקטנה הזו משדרת לילד הוויה של אדם שלם ומשנה את התודעה של הילד לגבייך. זו לא "אמא עייפה" זו "אני עייפה”.
2. צריכה מנוחה? שימי גבול. הילדים ילמדו שלאמא מגיעים רגעי מנוחה, כמו שהם לומדים גבול בכל דבר אחר: אם את אומרת "אני עייפה עכשיו" או "אני נחה רגע, בואו שבו לידי ושחקו כאן" - את יכולה לשכב רגע על הספה בסלון. הילדים יושבים לידך על הרצפה או על השולחן ולומדים לשחק לבד או אחד עם השני. זה לא יקרה בתוך יום, זו תהיה חוויה שתחזור על עצמה כמה וכמה פעמים ובה, במשך כמה דקות, את לא קמה והילדים מבינים לאט לאט את המצב. את מעדיפה לעשות הפסקה לקפה? אפשר להכין כוס קפה ולהגיד "עכשיו אני שותה" או אפילו להגיש להם כוסות של משקה אחר או מים בזמן שאת שותה את הקפה וכך לקחת מנוחה של כמה דקות. יכול להיות שלא כל הילדים ישהו באותו מקום, יכול להיות שהם יסתובבו – אבל את אמורה לייצר את רגעי השקט.
3. כבדי את הילד, אבל אל תעני לו. הסבירי שאת בהפסקה. הילד מנסה לאתגר את ההפסקה שלך? הציבי לו גבול בהסברת המצב. כך, למשל, אם הילד קורא לך לבוא בזמן שאת מעשנת במרפסת כדי לא לחשוף את הילדים לעישון פאסיבי – הגיבי אליו. אמרי לילד בקול שקט: “אני שומעת אותך. אני אסיים את ההפסקה שלי ואז אכנס הביתה". זוהי הצבת גבול. גבול הוא ההגבלה של ההורה את הילד. נייצר את דקות ההפסקה הללו כשצריך אותן - תוך התחשבות בזה שהילדים לא אוהבים את זה. רק הזמן ירגיל אותם ויגרום להם להבנה.
4. תשובה נטולת כעס. חשוב מאוד שכשאת מסבירה לילדה שאת בהפסקה, הדברים לא יאמרו בכעס אלא בצורה עניינית שמכבדת את העצמי והצרכים שלי – וגם את התסכול של הילד. התגובה שלך לפנייה של הילד לא נובעת מכעס ובנוסף, כשכועסים על ילד הוא נכנס למצב רוח של מלחמה.
5. העסיקי אותם בהפסקה. כל אמא יודעת מה הילדים שלה הכי אוהבים לעשות, אז אפשר לשמור את הפעילויות הללו ולהציע אותן לילדים בדיוק באותן דקות בהן רוצים את השקט. כמובן שיש לזכור שההפסקה לא יכולה להיות דבר ממושך ולא יכולה לקרות הרבה פעמים במשך אחר הצהרים כי ילדים הם ילדים והם רוצים את אמא.
6. הרגילי אותם למנוחה שלך בעת הצורך, ללא תלות בשעה מסוימת. אין חשיבות או יתרון אדיר לייצור השקט שלך בזמן קבוע – להיפך. אני חושבת שילדים צריכים להתרגל לכך שבכל רגע נתון בו אמא מבקשת כמה דקות של שקט, הם יהיו מסוגלים לייצר אותו.